השעה הייתה בערך 4 לפנות בוקר, הייתי קצת מטושטשת, אבל את
קולות הצחקוק שלהם שמעתי היטב.
האמת שלא ידעתי מה לעשות במקרה הזה, רציתי להלשין עליהם, ידעתי
שמה שהם עושים לא בסדר, אבל שתקתי.
בבוקר הייתי צריכה להסתכל להם בעיניים, והרגשתי בושה.
אני לא יודעת למה הרגשתי ככה, הרי הם אלה שאשמים.
הייתי צריכה לראות אותם מסתכלים אחד על השני, בטוחים שאף אחד
לא רואה, שאף אחד לא יודע על הסוד הקטן שלהם, לראות את היד שלו
מחליקה על החזה שלה בזמן שהוא עובר לידה.
אולי אני בעצם הוזה, כל זה לא קורה. כן, יכול להיות.
אבל אני יודעת שאני משלה את עצמי, המבט שלו בעיניים כשהוא
מסתכל עליה, והיא עליו, הפך לשגרת יומי, יום יום, כבר שנה
וחצי.
התחלתי לקחת כדורי שינה, אולי אני אוכל להירדם, ולא אצטרך
לשמוע אותם לוחשים, מתגפפים.
בא לי לצעוק, אני נקרעת מפנים, אני מרגישה כל כך אבודה.
אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות עליהם, ולהירדם.
והאחרים לא מבינים, למה אני נרדמת בכל שיעור, למה אני כזאת
מוזרה.
ברגע של אומץ החלטתי שאני אעיר איזו הערה, קטנה, שידעו,
שיבינו, שאולי יפסיקו.
אבל כבר חלפו ימים אחדים, ולא אמרתי כלום.
לא מצאתי את הזמן הנכון, אבל בעצם לא ידעתי מה לומר.
אני יודעת שכולם חושבים שהמשפחה שלנו מושלמת, ושרק אני כזאת
מוזרה, לא קשורה.
כבר שמעתי את השכנות אומרות לאמא שאולי אני לא בסדר, שאני
מתנהגת בצורה שונה.
לכו לעזאזל, בא לי לצרוח להם, מה אתם בכלל מבינים?
אתם לא יודעים, שבכל לילה, אח שלי נכנס לחדר של אחותי והם
מורידים את הבגדים.
ואני יושבת בחדר, ובוכה.