פעם יכולתי לחלום, לדמיין.
לראות את פסגות ההרים, צמרות העצים הגבוהות בעולם.
לכתוב כמו ילד ביישן, תמים, וכל כך לא משומש.

וכיום אני מנתחת את גופתה הרעילה והרקובה של העולם,
ששמה - "המציאות".
אין בה פיות,
אין גם גן עדן,
ואפילו אין גהנום.

יש "כאן ועכשיו" אכזרי שלא נותן לנשום!
דאגה, חרדה מבחילה שתקועה בגרון.
בכל דבר, בכל מקום.
אפילו בשעת לילה תמימה
לא יכולה לחבר פזמון.

מרגישה כה מרשעת,
שופטת.
זה לא מגיע להם,
הכל בא בקלות - נפגשים, מזדיינים, רבים, נפרדים.
בלי רגע של רגש, בלי טיפה של אחדות.

למה? לאן?
כל זה נעלם.
אולי אל מתחת למיטה?
בארון, שבחדר השינה?
או אולי אל תוכי,
"האדם החי, המחליט החלטות, הקובע זמנים" -
מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר.