זה היה לילה נעים וחם. הלילה שבו עידו הגיע לביתה של רותם
מצוייד בפרחים ותפוזים, וכולם אמרו שזה סיפור אהבה שעוד לא
ראו, שנתיים שהם ביחד, ביחד הכוונה כמו עם דבק מגע. רותם
הובילה אותו כמו תמיד אל המטבח, שם הוא הניח את הפרחים באגרטל
הישן של אמה ואת שקית התפוזים שם על שולחן המטבח, ואז היא
נישקה אותו קלות על שפתיו, הוא נשק לעיניה. "מה שלומך?" שאל
ברוך. "בסדר גמור איתך", ענתה לו בחיוך מבוייש. ואחרי השנתיים
פתאום הביישנות מופיעה, כי הם יודעים שהלילה זה הלילה, ושניהם
מוכנים לזה, הפרש של ארבע שנים מבדילות ביניהם, מתוקה בת 16
וחייל חסון בן (כמעט) 20. וזה לא שינה להם, הם שמרו על האהבה
שתעמוד בכל המכשולים, תמיד אמר שהיא יותר בוגרת לגילה. וזה היה
לילה מושלם, חמים ונעים, החלונות בבית היו פתוחים והווילונות
הלבנים השתלבו בצורה מושלמת עם שמלתה הדקה והלבנה שדרכה היה
ניתן לראות סט תחתון וחזייה שחורים, וכאילו יצאו מאיזה סרט ישן
הוא לבוש כמו מכונאי רכב חתיך, ג'ינס כחול וחולצה לבנה, שערה
אסוף ועיניה הירוקות בולטות באור העמום שהיה בבית, המוסיקה
מתנגנת שקטה, מנעימה את האוירה, שיר ישן מהדיסק של אביה. הבית
היה שקט ורגוע, ההורים ואחותה הקטנה נסעו למשפחה בצפון ורותם
החליטה להישאר בדרום ולתכנן את הערב הזה עם עידו. הם הלכו
לחדרה, רק מנורה קטנה הייתה דלוקה, והכל נעשה בשקט, רק העיניים
מדברות, נותנות אישור להמשיך. הוא התיישב על אדן החלון, אור
הירח מאיר את פניו ותלתליו השחורים שהיו זרוקים על פניו עפים
עכשיו לאט ברוח הנעימה. רותם עומדת מולו, מחייכת, מתוקה,
ולראשונה הוא רואה אותה כאשה, היא כבר לא הנערה הקטנה שהייתה
כשהכיר אותה, ופתאום היא כל כך שונה, הוא מביט בעיניה ומבין עד
כמה הוא בעצם אוהב אותה. עידו יורד מאדן החלון, מתקרב אליה והם
מתחילים לרקוד לאט, ריקוד שקט, מחככים את הלחי ומעבירים
רפרופים קלים עם השפתיים, ולאט נרקמת האוירה המושלמת, האוירה
המושלמת בשביל "הפעם הראשונה" של רותם. עידו עוצר, מסתכל אל
תוך עיניה של רותם והם מתנשקים בלהט.

עידו מוריד את ידו עד לברך שלה ומתחיל להעלות אותה. באמצע השוק
הוא מגיע לשמלה ומעביר את היד מתחתיה, עובר על התחתון, הבטן
והחזה, ומעביר ידו אחורה אל הגב, מעביר אותה לכל אורכו, וכל
הזמן הזה ידיה של רותם טבועות בשערו, אוחזות בו בחוזקה, היא
מנשקת את מצחו בזמן שהוא מרפרף על בית החזה שלה. לפתע היא
מתנתקת ממנו. אלפי סליחות הוא ביקש ודמעה אחת זלגה על לחיו,
הוא כל כך הצטער, חשב שמיהר מדי, ואז בשקט היא אמרה "רק תשב על
אדן החלון ותביט בי". עידו עשה כמבוקשה, היא פתחה לאט את רוכסן
השמלה והורידה אותה, זרקה את תחתוניה וחזייתה הצידה ועמדה כך
מולו, עירומה כביום היוולדה. הוא מביט על כל חלק בגופה, מתקרב
אליה, לאט מפזר את שערה, תלתלים חומים נשפכים עד המותן. הוא
מוריד את חולצתו ומתחיל לנשק אותה, היא פותחת את כפתורי הג'ינס
שלו ותחתוני בוקסר צמודים מתגלים לעיניה, היא צוחקת צחוק
ילדותי, הוא מרים אותה כמו שחתן מרים כלה ומשכיב אותה במיטה.
עידו מתחיל לנשק את רגליה, עולה לאט, מנשק כל חלק בגופה והיא
צוחקת צחוק מתגלגל והוא נטרף מהתמימות ועם זאת התשוקה שיש
בבחורה שהוא כל כך מעריץ ואוהב. היא מתהפכת עליו ומתחילה
להעביר אצבעותיה לכל אורך פניו וגופו, לא מעכלת שהוא שלה,
שהגבר החתיך והמדהים הזה הוא איתה, והיא כל כך אוהבת אותו,
אהבה שקשה להבין. הם עושים אהבה מדהימה, מתעלסים, כשלאט הוא
מבצע את הקסם ופורם את בתוליה כאילו היו חוטי זהב. היא מחייכת
אליו חיוך מהוסס, ושניהם כגוף אחד, החדר מתעטף עננה של אושר
שמיימי. הם נשכבים אחד לצד השני, שערה פזור על הכרית. היא
מחייכת אליו שוב ונרדמת, הוא שוכב על הצד ומביט בה שוכבת על
גבה, ידיה פרושות, הוא מעביר אצבעותיו על גופה כאילו הייתה
גיטרה היקרה לו מכל, פורט על גופה כמו מיתר וממנו יוצאת
המנגינה הקסומה ביותר ששמע אי פעם, מעולם הוא לא אהב אותה יותר
משאוהב ברגעים אלה. זו האשה שהוא רוצה לבלות איתה את שארית
חייו, ופתאום הוא כל כך בטוח, כל כך רוצה בה שהוא מוכן לקחת
אותה ברגעים אלה לחופה.

בבוקר עידו קם וראה שדלת החדר סגורה. הוא התלבש ויצא למטבח, שם
ראה את רותם עם חברתה יושבות וצוחקות, הילה הייתה החברה הכי
טובה של רותם. "נו, איך היה לישון במיטה של ליהי?" שאלה הילה
את עידו. ליהי היא אחותה הקטנה של רותם ומכך הבין עידו שרותם
לא סיפרה להילה על מה שקרה בלילה. "דווקא אחלה מיטה, במיוחד
אהבתי את המצעים של בארבי", צחק עידו. הוא נשק לרותם קלות על
המצח וניגש להתקלח. עידו ורותם בילו את משך כל היום ביחד ובערב
שבת חזרה משפחתה של רותם הביתה. עידו נפרד מרותם פרידה ארוכה
והבטיח לחזור בעוד שבועיים כאשר יצא לשישי שבת מהבסיס.
במשך השבועיים שעידו היה בבסיס רותם הייתה מאושרת, היא הלכה
באופוריה והייתה בעננים. את עידו השאירו עוד שבוע בבסיס, רותם
לא וויתרה ונסעה לבקר אותו, היא הגיעה לבסיס עם המאכלים
האהובים עליו, הם ישבו וצחקו ודיברו ואז רותם חזרה הביתה.

רותם יוצאת מהשירותים אחרי שהקיאה את כל ארוחת הצהריים, היא
ניגשת לשתות מים ואז הולכת לסלון לראות חדשות עם המשפחה כמו
בכל ערב. "אתמול בפעולה מבצעית התרסק בית מחבל על שישה חיילי
צה"ל וכולם נהרגו במקום. אך רק שלושה שמות ניתנים לפרסום."
רותם נבהלה, אך נרגעה כאשר ראתה שהחיילים לא כוללים את עידו.
היא ניסתה להתקשר אליו אך לא הייתה תשובה, היא התקשרה להוריו
אך שוב לא הייתה תשובה. לבסוף החליטה להתקשר לאהרון, אחיו
הגדול של עידו. "אני לא יודע כלום, אני לא יודע איפה הוא,
ביי". זו הייתה תשובתו של אהרון לרותם, אף אחד לא נתן לה
תשובות ורותם דאגה מאוד.
למחרת, השעה 8 וחצי בערב, רותם צופה בסרט, פתאום אביה מזנק
לסלון ומעביר ערוץ, מפרסמים את שמות כל ששת ההרוגים בפיצוץ בית
המחבל. "עידו כהן", אמר השדרן. זה החייל האחרון שנהרג במבצע.
רותם יושבת מול הטלויזיה, אביה מסתכל עליה והיה נראה כאילו
עיניה כבו ברגע אחד. היא קמה מהספה וצנחה חזרה, אביה חיבק אותה
והיא עדיין קפואה, לא מגיבה, אמה רצה מהמטבח לסלון כששמעה את
בעלה בוכה, היא שאלה מה קרה ומיד הבינה כשהפנתה מבטה אל
הטלויזיה. היא ירדה על ברכיה ובכתה לתוך רגליה של רותם. ליהי,
שהייתה רק בת 6, התקרבה לרותם ונגעה בפניה, מסתכלת בתמיהה על
משפחתה שמתפרקת. עידו היה כמו בן בשבילם, ועכשיו הוא כבר לא
ישוב. רותם לא מוציאה מילה מפיה, הדמעות שזולגות על פניה
יורדות בלי קול, ואז השתחררה הצעקה הגדולה והכאובה מכל, זעקתו
של לב שאיבד הכל, לב שהשחיר ברגע, והיא בכתה בכי מרורים, האיש
שאהבה הלך ולא יחזור.

יום שני בבוקר, רותם פותחת את ארון הבגדים שלה כשגופה עירום
ורק הוא יודע את הסוד, הוא ורותם, מעבירה עיניה על הבגדים
המונחים על הקולבים. השמלה הלבנה שלבשה באותו לילה קסום ובלתי
נשכח, החולצה שלבשה כשנפגשו לראשונה, הז'קט שעידו שכח באחד
הימים כשבילה אצלה שעות שלא ניתן לספור, נזכרת והדמעות זולגות,
מאיימות לעוור אותה. מוציאה מכנס שחור ואת החולצה הכחולה שעידו
אהב, משאירה את שערה פזור כמו שעידו אהב... כמו שעידו אהב.
עיניה הירוקות כבר לא בורקות, והן אדומות מהבכי, שפתיה יבשות
וחיוורות. נעלי ספורט. היא יוצאת החוצה, נכנסת למושב האחורי של
המכונית המשפחתית, אביה כבר ליד ההגה, אמא לידו, וליהי בגן.
הרכב מתחיל לנסוע, בדרך היא מביטה דרך החלון, לא מעכלת שהיא
נוסעת אל עבר המוות של האהבה, הם חונים קרוב לבית הקברות, רותם
נשארת באוטו, הוריה יוצאים והולכים להלוויה, לוויה צבאית
מזעזעת, אחרי שעה הכל נגמר, כולם חוזרים לבתים שלהם, בית
הקברות ריק חוץ ממשפחתו של עידו. רותם ניגשת אל הקבר, עצובה
מאי פעם, ויפה מאי פעם, מתקרבת למשפחתו של עידו, מחבקת את
אימו, את אביו, את אהרון אחיו, והדמעות זולגות, כולם מתאחדים,
בוכים על פרח שנקטף.

נראה שהשמיים הפכו שחורים וטיפות מטפטפות למרות שזה אמצע
אוגוסט, המשפחה גם כן עוזבת לאט, ההורים של רותם עומדים
ומדברים עם הוריו של כפיר, חברו הטוב ביותר של עידו וידידה
הטוב של רותם שלא הגיע ללוויה. רותם לבדה ליד הקבר החם, היא
לאט נשכבת על הקבר ושמה אוזנה, הדמעות הרטיבו את קבר אהובה,
מנסה לחבק אותו, אולי להרגיש אותו גם אם בפעם האחרונה. לפתע
הרגישה מישהו מגיע, יורד על ברכיו ומחבק אותה. היא הכירה את
המגע הזה, כפיר. "אני בהריון", היא לחשה אל הקבר.
"נקרא לו עידו", אמרה, "על שם אהבתי הגדולה". עכשיו רותם קמה
על ברכיה, כפיר חיבק אותה והבטיח לה שלא יעזוב אותה לעולם. היא
ידעה שתקדיש את חייה לילד הזה בדיוק כמו שכפיר ידע שחייו יהיו
הילד החדש שיצא לאויר העולם. כפיר ורותם התחבקו בשקט, הרגישו
אהבה עצורה אחד אל השני וידעו שמעכשיו ולתמיד זה הם, למען
הילד, למען עידו. הגשם הפך חזק יותר ושניהם בכו אחד על כתף
השני ליד קברו החם של החייל הטהור... זו הייתה אהבה, ועכשיו
היא מתה.
ורותם ידעה
היא לא תאהב שוב לעולם.