בתור ילדה היא תמיד היתה מסוגרת, שקטה, מופנמת.

בלימודים לא כל כך הלך לה. למה? אף אחד לא ידע, אף אחד לא שאל
ולא התעניין. רק דאגו להשיג לה "פרח" אחד שיעזור, אבל גם זה לא
הועיל.

אמא לא ידעה, גם אבא לא.
לא אחות, לא דוד ולא דודה.

רק הוא ידע, האחד והיחיד - הוא ואלוהים.
קשה לה, קשה לה מאד, כי הדמעות חונקות ומחזירות אותה אחורה, אל
העבר שרצתה כל כך לשכוח.
אך אותו עבר שב ומהדהד וצורם בתוך אזניה, בתוך גופה, בתוך
תוכה.
אותו עבר אינו עוזב אותה.

היא זוכרת את השיר שכתבה בגיל 14, כשישבה מול החלון בחדרה בבית
הוריה הישן.
השיר שחושף הכל, כל עצם מעצמותיה, כל חלק וחלק.

אבל בשנות ה-70 וה-80 מי חשב לעצמו בכלל שישנם ילדים שזכו
להכיר את רזי המין כבר מגיל שלוש והניסיון העשיר שהיה לה משך
תשע שנים - לא חסך ממנה מאום.


עופי ציפור, עופי - כי החופש שלך
ממלא את חללי המסוגר בסורג ובריח.

עופי ציפור, עופי - כי אושרך
מצפה את כאבי נפשי, על נפש אחרת.

הלוואי ויכולתי לעוף איתך אל החופש, אל השלווה
הלוואי ונשארה בלבי התקווה שאבדה.