ה"לבד" הזה שאי אפשר להחזיק אותו, הסחרחורת, ה"ביחד" שהיה לפני
זמן קצר מכדי להרפות ולהירפא, המחשבות וההרגשה, תחושת
ההצטמצמות לאפס והרצון למלא בגופי את העולם. אני הים ואני
השמיים, התהום הפעורה של הר געש פעיל ונפנוף כנפי פרפר אי-שם
בסין... והשאלה הנצחית - "למה?" הרצון שזה ייגמר כבר והמשאלה
להרגיש כך לנצח. הסבל המתוק עם כל הקיטש שלו והמתיקות המרירה.
ושם אחד - יונתן. או שאולי, רק אולי, זה שם אחר, אולי זה
"ליס"? ומי יודע ומי יוכל לתת עצה? אין לי דרך לתקשר עם הזמן
והוא מתקשר איתי לאט מדי - נמרח כמו מסטיק על סוליית נעל. בא
לי לבכות ולצחוק ואין לי את הקיבולת לכל הכאוס הזה, הוא מתפרץ
ממני החוצה ולפעמים נדמה שאפילו העולם החומרי הופך לקצת יותר
נוזלי ונע סביבי במעגלים שהולכים וגדלים כשהם מתרחקים. אני
ממלאת את העיר הזו על כל תושביה ובכל זאת נשארת כקליפה ריקה
ושבר של זכוכית חדה שפעם, לפני לא הרבה זמן, שיקפה בה נערה
ובחור, שלרגע אחד קצר נראו כמעט מאושרים רק מלהיות יחד. כנראה,
זה בכל זאת רק "ליס", או שאולי, רק אולי, היה שם גם יונתן...



ליס
17/04/05