על גבעות ילדותי צמחו להם שיחי הרדוף, כאילו באופן סימבולי,
לסמל את אובדן התמימות שלי. גם האדמה התקשתה, ואינה עוד רכה
ומפנקת. אותם תילי עפר ובוץ ליד קרית ההגנה, בתוך המגרש בו
היינו משחקים משחקי ילדות טפשיים, כמו "הגטו"...
ועכשיו גדלים שם שיחי הרדוף. אסור לגעת ואפילו לא להתקרב.
אני רוצה להיות רגישה ופגיעה, ושכולם יסלחו לי. אני רוצה להיות
בוגרת, כי זה מה שאני. אני רוצה משהו פשוט, ובמקום לבצע אותו -
אני נשארת בחלומות ומקווה שיום אחד, כל המאסה של הרחמים
העצמיים שלי - יתחלפו בעשייה.
הלוואי.