שעתיים באוטובוס אחרי יום במשרד. אני דופקת בדלת ביתו ונדמה לי
שהדפיקות חרישיות ממש לעומת דפיקות לבי. אמא שלו פותחת את
הדלת, אני עולה מהר במדרגות אל חדרו, דופקת בדלת, הוא לא עונה.
אני פותחת בזהירות את הדלת, הוא שוכב על הרצפה, לצד המיטה, על
שמיכה דקה, שוכב על גבו, פניו מופנים מעלה בקו ישר, ידיים
לצידי הגוף, פנים נטולי כל הבעה. אני מניחה את התיק בשקט,
מורידה נעליים, את החולצה המכופתרת, את הדיסקית, מוציאה פתקים
מהכיסים, פותחת את החגורה. הולכת לשטוף פנים, נושמת עמוק
ומתיישבת לידו. לאט לאט אני מעבירה ציפורן עדינה על צווארו,
לאורך חזהו, על המותן, על הלחי, על השפתיים. הוא מפשק אותן
קמעה, עדיין עיניו עצומות, הוא לא זז, אך שואף מעט עמוק יותר.
אני מנשקת אותו, בהתחלה ברמיזה, אך בקושי מרפרפת בשפתי על
לחיו, על אוזנו, על הצואר, החזה, הבטן, ממשיכה ללטף אותו
בסבלנות, ומרשה לעצמי להגניב לשון רמזנית כשאני מעבירה רגל אחת
וכורעת מעליו. נשיקותיי מגבירות קצב, אני עוצמת עיניי, מוצאת
את שפתיו עם שלי, והנה ידיו מתהדקות סביבי ומצמידות אותי אליו.
הוא נאנח קלות, מסיט את שיערי ומצמיד שפתיו לעורי, במיומנות
לוטפת הוא מקלף ממני את הבד, חיבוקו מתעצם, אני רוכנת קרוב
יותר, חשה את קצבו, ואנו נעים זה מול זה, בשתיקה, בחיוך, כמו
בריקוד מופלא, שפתינו נצמדות בשקיקה כמו שבו משנים של צמא.
ברגע אחד, כאילו הסכמנו עליו מראש, שנינו פוקחים עיניים. מבט
ישר זה אל עיני זה, אנו מחייכים, ומתנשקים שוב. "בוקר טוב".
אני קמה ומדליקה סיגריה, הוא הולך להכין קפה. אני נשכבת על
המיטה, על הבטן, עוצמת עיניים, מתענגת על כל שכטה. מתחשק לי
להעיף מבט על הדלת בציפיה, אבל אני מתאפקת. כשהוא יחזור, אני
כבר אדע. אני שומעת את הדלת נפתחת, את כוסות הקפה נוגעות
בשולחן, עדיין מתאפקת, אני שומעת את המצת מדליק לו סיגריה, אני
לא זזה, עד ששפתיו נוגעות בעורפי, ידו מטיילת לאורך גבי, אני
מרגישה כמו חתולה מפונקת, מכבה את הסיגריה ומתמסרת למגעו הרך.
חזו נצמד לגבי, ידיו נוטלות את ידי, ואיך שהוא מנשק... אני
מסתובבת ומביטה בעיניו, ולפתע נצמדת אליו בנשיקה פראית, בעוצמה
מתפרצת, מתמכרת לחום גופו, לרטט הנפלא שהוא מעביר בי. זה יכול
להימשך כך שעות, החיבור המלהיט הזה, והוא חודר אלי, בהתחלה
לאט, בעדינות, אחר מהר יותר, חזק יותר, ואיני יודעת עוד דבר
מלבדו, אני משחררת אנקה של עונג, "את אוהבת את זה ככה?" כן
יקירי, רק אל תפסיק, והוא לא מפסיק, גם כשאני רועדת כולי, כשכל
איבר בגופי הוא שלו בלבד, גם כשאני חושבת שהנה זה נגמר, עכשיו
הוא יאט את הקצב, יאמר שזה זמן לסיגריה, הנה, עכשיו, מיד, ולא,
הוא ממשיך, וממשיך, אני שוב מאבדת קרקע, נושכת, שורטת, הו
אלוהים, זה לא ייתכן, לא שוב, אלוהים אדירים, לא! כלומר, כן!
הו, כן! והוא עדיין ממשיך, זו לא הפעם הראשונה ולא השניה שלנו
יחד אך הכוחות שבו מפתיעים אותי בכל פעם מחדש, כי הוא תמיד
מתגבר, תמיד מעניק לי יותר מבלילה הקודם, התקליט כבר מזמן
הסתיים, איני יודעת דבר על הזמן שעבר, בקושי אני זוכרת את שמי
ברגע זה, והוא ממשיך, יברך אותו האל.

אנחנו מעשנים סיגריה, מתנשפים, מחייכים, נותרים שלובים בחיבוק
הרותח. כמה אני אוהבת לראות את עיניו נעצמות בהתמסרות כששפתי
נוגעות בו שוב, הוא מטיל ראשו לאחור ומניח לי לעשות את הקסם
שלי כמו שאני אוהבת לחוות את הקסם שלו. בעיניים עצומות ידיו
מוצאות את מקומן, חופנות את חמוקי, העייפות עזבה אותנו במהירות
ושוב אנו מתלהטים, רעבים זה לזה, ממהרים לשוב לקרבה האהובה, עם
אחיזתו היציבה בפרקי ידי מעל ראשי, עם רגלי הכרוכות בחיבוק
סביב מותניו, עם שפתינו הצמודות, נשימותינו המתגברות בקצב
אחיד, עם מילים בודדות של תחינה לעוד, תחילה לחישות, אחר
זעקות, הוא יאמר לי כמה נעים לראות אותי כך, כמהה אליו, "יש לך
עוד כח?" כמובן יקירי, כל עוד לך יש, "לי יש", אז למה אנחנו
ממשיכים לדון בזה, עשה את מה שאתה יודע לעשות ואל תדאג לי כל
כך, אני ילדה גדולה, אני אעמוד בזה. בקושי, אך אעמוד. לא חשבתי
שאוכל אי פעם, ממרחק אפסי שכזה, להביט בעיניו, ישר אל תוכן,
ולחייך, איני יודעת אם הייתי מתקרבת כלל אם לא הברק השמח
התמידי בעיניים האלו.

כמה גברים היו? כמה לעגתי להם, דגים מסוממים קראתי להם, פתיים,
ילדים טפשים, לא הפעם. מי ידע, מי ידע, שאפילו אני, מסוגלת כך
להתרגש, לנטוש את הציניות האהובה שלי בשביל לכתוב עמוד אחד
שכולו אהבה וכמיהה, על גבר. כן, גבר, אבל שלא כמו כולם, בלי
לעג. רק הכרת תודה, רק רעב, רק אושר, רק געגועים. גלים על גבי
גלים של געגועים.

מוקדש לזכר חודשיים של תענוג צרוף, מאי-יוני 05'