כאשר עולים לנגד עיני זכרונות מילדותי, אלו הפועמים והחיים
ביותר הם של החורפים. ככל שאני הולך ומתבגר נראה כאילו החורפים
הולכים ומתקצרים. יום חורפי אחד, בהיותי בן לא יותר משמונה או
תשע שנים, זכור לי במיוחד. גשם לא פסק לרדת במשך שלושה ימים,
ובבוקר היום הרביעי פתחתי את החלון בחדרם של הוריי, זכור לי כי
אמי שכבה על המיטה.

השמיים שנגלו לעיניי היו צהובים, עכורים, סחוטים עד לטיפת לשדם
האחרונה. היה זה כאילו לאחר שלושה ימים בהם הפרו את האדמה,
שטפו את המדרכות מן הקיא וחלקלקות הדם הקרוש, לא נותרה בם טיפת
גשם נוספת. השמיים נראו מותשים, מובסים.

באותו יום חשבתי שאלוהים התאבד, ובתום שלושת ימי האבל איבדו
השמיים את צבעם הכחול והפכו לצהובים עקב תחושת אובדן שאין לא
התחלה ולא סוף, בדומה לאם אשר איבדה את בנה.