במפקדתה הסודית שבמצולות הים,
שוכנת לה השמש מרוקנת בודדה
מתחילה במלאכתה כשנח לו העולם.

כשאנשים נמים במיטתם
היא נזכרת באתמול,
ילדים שמשחקים, אהבות, ריגושים
פשוט הכל.
כל שמחה קטנה שצפתה בה בשעות עבודתה
הופכת אט אט לקרן חדשה.
כל ריגוש מזיל דמעה
אך זו מתאדה עוד לפני בואה.

כך היא ממשיכה כל הלילה,
אוגרת כוחות , נזכרת בשמחות
ואף פעם לא די לה.

לאחר שעל כל האושר לעצמה מספרת
מביטה היא במראה ורואה שהיא שוב זוהרת.
"בוקר טוב גברת שמש" נשמע קול מוכר
"כהרגלך קורנת ! מוכנה להאיר את המחר ?"
"בהחלט אדון ירח" אומרת כשיוצאת בחיפזון,
עולה מעל פני המים אזורה בשיגעון
נרגשת להאיר על העולם
כבכל יום חדש
באור שהם, הפיקו לעצמם.