כיביתי את הסיגריה ומיהרתי לברוח מהחור השומם והמסריח שבו
ישבתי.
התחלתי לצעוד קדימה על המדרכה הקרירה כשרגליי יחפות ופגיעות
וכשהרגשתי את הרוח הקפואה מלטפת את גופי, עברתי מיד ללכת על
הדשא הרך והחמים שבמקרה נפלה עליו השמש בכל גדולתה.
זו הייתי אני שם, הלכתי באיטיות, באדישות, בנחת. בעצם לא... זו
לא הייתי אני, רק לרגע, לכמה שניות, גופי ריחף מעל הדשא הלח.
קליל כנוצה, לא עוד 50 קילוגרמים מכבידים, לא עוד הליכה עייפה
ונגררת, לא עוד אני. חייכתי בהנאה, אך פניי נראו מתעבות. הבטתי
בהמון המשתרע על הדשא, מפטפט ללא שום הגיון, ילדות צוחקות צחוק
תמים ושטני כאחד, בחורים מביטים בשדיהן הפורחים ובעיניהם
תאווה, תשוקה... וגם הוא ישב שם. מתחת לשמש הבוערת המשתקפת
במשקפיו השחורים והקטנים. מישהי ישבה לידו, שכבה בעצם...
מנענעת את מותניה למשוך את תשומת לבו, מחייכת לכל מילה שהוא
אומר, מפעילה את קסמיה הנשיים.
ירדתי במורד הגבעה כשבבטני תחושת רעב איומה, ראשי מסתחרר וקרוב
להיכבות מהכדורים המזוינים שלקחתי אמש לפני השינה. השמש צרבה
את מוחי ורגליי כמעט התקפלו מעצמן. אני מתמוטטת, אני נרקבת
מבפנים, הצלקות על גופי הולכות וגדלות במספרן ונפשי כבר לא
מסוגלת לסחוב את העול. אני רעבה, ואם לא אקבל מנה של כאב
בקרוב, אמות מרעב.

התעוררתי. השעה הייתה בערך חמש לפנות ערב. שוב פספסתי את ההסעה
של שבע בבוקר לבית הספר.
לא חשוב...
הבוק... הצהריים קיבלו את פניי בצורה משמחת למדי. השמש כבר
החלה בהרגלה היומיומי, יורדת אל התהום שממנו רק היא תחזור.
מבצבצת דרך סדק קטן בין הוילונות האדומים. התריס היה פתוח וזה
מפני שהוא שבור. הניחוש שלי הוא שאבא שבר אותו בכוונה כדי שלא
אסגור אותו, הוא היה אומר שזה לא בריא כשחשוך בחדר וכמובן שהוא
היה מוכן לעשות כל דבר כדי שבתו הקטנה, לנצח קטנה, תהיה
בריאה.
על הרצפה ראיתי חרק קטן, אני מוצאת הרבה כאלה בזמן האחרון,
יכול להיות שהגיע הזמן לנקות פה קצת.
שמעתי מוסיקה מהסלון. צלילים מרהיבים מטפסים אט אט אל אוזניי,
מתלחשים, קלידים של פסנתר, עדינים אך עוצמתיים... קיית'
ג'רת... אבא חזר הביתה.
אני מתכסה מיד בשתי שמיכות הפוך שלי, מנסה שוב להירדם. אך הטון
השקט והמצמרר ביותר בעולם חודר אל אוזניי ולא מאפשר לי לנשום.
אני נחנקת, אני רוצה למות! אני רוצה שהוא ימות!
לפתע אני שומעת צעדים מוכרים הולכים וקרבים לחדרי. אני תמיד
מזהה מי בא לפי הרעש של הנעליים. לו היו נעלי בית ענקיות
ושטוחות מגומי, שהרעישו בצורה מחרידה. זה היה הוא. הדלת חורקת,
ונעצרת. אני מרגישה כי הוא מביט בי, אני יכולה לחוש את ההבעה
על פניו והוא יודע שאני שם אך הוא לא יאמר מילה. אני עוצרת את
נשמתי ופניי מתקמטות עד לעיוות מזוויע. הדלת שוב חורקת... הוא
יצא.
כעבור שעה, מצאתי את עצמי באותה תנוחה, פניי צמודות אל הסדין
המלוכלך והמלוח מדמעות, ידיי קמוטות אל חזי, מכווצות. שערי הלח
נכנס אל תוך עיניי כאילו מבקש לעקור אותן ומפי יוצא חוט של רוק
מסריח ונדבק אל המיטה.
הייתי חסרת אונים, אין לאן לברוח. אם הוא חזר אז הוא בכל מקום.
אורב לי, מחפש היכן לעקוץ, היכן להשפיל, חושב על דרכים חדשות,
על אמצעים להחזיקני פה, עד אהיה בשלה, עד שאבין את חוכמתו, עד
שאוהב אותו.

אחרי השקט תמיד תבוא הסערה...
עכשיו שקט.
אני שואפת, שואפת, שואפת, עד שאני נחנקת. פטיש דופק לי את המוח
והעולם מסתובב יותר מדי מהר, אבל זה נעים. אני מחייכת, לא
מפסיקה לחייך. האנשים שישבו מולי נהיו כתמים מטושטשים, הם זזים
ומדברים אבל אני לא מבינה שום מילה, אני חושבת ש... רגע, שכחתי
על מה חשבתי, וגם לפני כן, וקודם לכן... אוף... אני פשוט רוצה
להימרח, להרגיש את גופי צף מעל האדמה. אני יכולה, אני מרגישה
את זה! אני חסרת משקל, אני כבר לא שוקלת מיליונים כמו לפני
שעה, פרה שמנה שבקושי סוחבת את השומנים של עצמה. ענקית,
מכוערת... זה כל כך מצחיק פתאום. תארו לכם אותי, פרה. פרה
אמיתית, עם עטינים וקרניים. מווו...
ישבתי ללא תזוזה, באמצע החדר של יונתן. החדר מסתובב, מסתובב,
העיניים שלי נהיות כבדות ועייפות. שום דבר כבר לא מצחיק אותי.
שום דבר גם לא מדאיג אותי. אני סתם זרוקה באמצע החיים, ללא
רצון, ללא מטרה, ללא סיבה או תירוץ. אני מחכה שמשהו יקרה.
שמשהו רע יקרה לי, רק לי! ושלכולם יהיה טוב! אני רוצה להיות
התולעת, הסמרטוט הזרוק, החרא היבש... אני רוצה שמשהו יקרה.

אני מרגישה חמימות, כאילו גוף אנרגיה מתקרב, משהו בא לקראתי!
יד תופסת את הכתף שלי בעדינות... יד רכה, נעימה, כמו של אמא.
ראשי עייף מכדי להביט לאחור. המשכתי להביט אל הלא כלום ומימיני
צץ פרצוף, פנים בעצם. פנים יפות, עדינות, קצת נשיות, אך לא
יותר מדי. זה יונתן. הוא מחייך אליי ברוך ומתיישב לידי.
הוא הציע לי סיגריה, הדליק לי אותה והדליק אחת לעצמו. העשן
שנכנס בעיניים לא מפריע פתאום, הגרון רך מאי פעם והעיניים
הדומעות מהעשן מתחילות לכאוב. זה צורב, זה נורא, הייתי עוקרת
לעצמי את העיניים אם רק הייתי יכולה... אני יכולה... אבל זה
כבר לא כל כך שורף. התרגלתי.
לא היה לי מושג מה השעה אך עברו כמה שעות, לא אומר מייגעות, אך
ארוכות למדי. וכל אותן שעות אני המשכתי לשבת ולבהות, בלי
לחשוב, פשוט בהיתי בחלל ויונתן בהה בי.


אני רוצה לישון. ישנתי בערך 20 שעות אך אני עדיין עייפה.
כל רעיון שבא למוחי נמחק מייד ומוחלף בחוסר טעם מתמיד. חוסר
משמעות, שסופו יכול להיות מר. מה מחזיק אותי בחיים? הידיעה שמה
שאוכל אותי מבפנים ישבע מחר, או מחרתיים, או באחד מן הימים?
התקווה שאולי משהו מעניין יקרה, משהו מספק, משהו שיגרום לי
להביט אחורה ולומר: "זה היה שווה את הסבל?!"
או אולי הסבל הזה לא מספיק עוצמתי בשביל לוותר על החיים?
מתי הפסקתי לחיות? מתי התחלתי להתעניין בחייהם של אחרים? לחקור
כל מה שקורה מסביבי בלי לחקור את עצמי? הפסקתי לאהוב, לחשוק,
לרצות... כל דבר, כל אחד. זה כאילו שכתבתי ספר ובאמצע כבר לא
היה לי מה לכתוב אז התחלתי לקרוא ספרים של אחרים... לראות מה
אחרים כותבים, מה יש להם בראש, כי להם לבטח יש משהו מעניין
יותר, מרתק יותר, מוכר יותר.

שאלת את עצמך פעם למה את רוצה להיות רזה? יותר רזה? עוד יותר
רזה? למה את חושבת שעצמות זה יפה? מדוע הרעבה עצמית זה אחד
הדברים הנעימים ביותר? לחוש את הבטן נדבקת לגב... מקרקרת
וזועקת לאוכל... אבל את לא תתני לה, את תתעלמי עד שראשך יתחיל
להסתחרר וגופך יחוש חולשה איומה. למה כשאני חושבת על זה, זה
עושה לי טוב? לדעת שאני בכל זאת עושה משהו בשביל עצמי? אולי
ככה יאהבו אותי יותר... זה הרי באופנה עכשיו... אנורקסיה...
איך לעזאזל זו נהייתה אופנה?!
אני רוצה ללכת נגד הזרם... אני רוצה להיות שמנה ויפה, להרגיש
נחשקת גם כשלא רואים לי את העצמות מבעד לבגדים, לחוש עוצמה גם
כשאני לא מכניסה את הכרס הגדולה והשומנית שלי פנימה.
למה שפשוט לא אפסיק לחשוב על זה, אכניס לעצמי לראש שזה בכלל לא
חשוב. אבל זה כן, ועד שמשקלי לא יגיע לאפס, לא אפסיק.
גם אם זה ייקח לי את כל החיים.
כמה פתטי זה נשמע... אנחנו פתטים, אנחנו יצורים עלובים וחלשים
שמצדיקים את כל מעשינו בתירוצים משונים ומגוונים וגורמים אחד
לשני להאמין בהם.

זהו! החלטתי להפסיק לאכול סמים! זה עושה לי טוב, זה מוריד ממני
את כל הדאגות, המחשבות המדכאות. אני שמחה, כל הזמן! אני לא
רוצה לבכות יותר.
אז למה להפסיק? אני לא יכולה להיות שמחה כל הזמן. אני מרגישה
אשמה, אשמה על כך שאני שמחה. אסור לי! אסור לי לזנוח את הדיכוי
העצמי שלי, את הרחמים העצמיים שממלאים לי את החיים ומספקים לי
סיבה להעביר את היום. על מה אני אבכה? על מה אני אתלונן לעצמי?
על מה עוד אחשוב? אני ריקה, וזה הדבר היחידי שגורם לי אושר.

אני כל כך רוצה להרגיש אהבה. כבר שכחתי מה זה. אולי בעצם מעולם
לא ידעתי.
אני רוצה לדעת שאני הסיבה של מישהו לקום בבוקר. אני רוצה להיות
הדבר הכי חשוב לו בעולם, אבל לא היחיד. אני רוצה שיתעצבן עלי,
יצעק עלי, ירביץ לי... אני רוצה להרגיש חיה!
את האהבה היחידה שהייתה לי בחיים, ניצלתי רק לחצי שנה ואז פשוט
נתתי לה ללכת. אולי זה היה הדבר הנכון לעשות. אולי זו כבר
הפסיקה להיות אהבה בשלב ההוא. אך זו הייתה חצי שנה שלעולם לא
אשכח. פתאום גיליתי איך שני אנשים שמעולם לא הכירו יכולים
להתחבר כאילו גדלו ביחד. לאהוב כמו אמא את בנה, פתאום הבנתי מה
זו אחריות, אכפתיות, דאגה. אבל הבנתי את זה מאוחר מדי והוא כבר
היה רחוק, רחוק מדי, אך עדיין אוהב.
זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי את אחד הדברים היפים ביותר על
פני האדמה. הדבר שיצר אותנו, את כל האנושות כולה. נהיינו זהות
אחת, גוף אחד, נשמה אחת, כשעשינו אהבה. גופים מזיעים, מלטפים,
אוהבים, חמים ואדישים לכל העולם החיצוני. הכל דמם, הכל פשוט
נעלם כלא היה. שום דבר לא נע חוץ ממנו בתוכי. הוא הביט בעיניי
וראה אותי, ראה אותי כמו שאף אחד לא יכול לראות. אני יכולה
להרגיש עכשיו את הלחי החמה שלו נוגעת בפני, הריח שלו, ריח שיש
רק לו, אופף אותי. שום דבר לא כואב ולא מדאיג. הייתי יכולה
להישאר כך לנצח.

הזריחה. זה נעים. כל כך יפה ורגוע. השמש עוד לא הציצה מבעד
להרים אבל הכל מתחיל להתבהר. אני חושבת עכשיו על כל האנשים
שישנים. כל אחד חולם עכשיו, רואה תמונות הזויות מתת המודע
ההזוי שלו ולא יודע שהוא עומד להתעורר לבוקר חדש, בוקר לא ידוע
שבו הוא יכול למצוא חיים חדשים, לפגוש אנשים מדהימים, או אולי
אנשים נוראים ומעיקים, להיתקל באירועים ביזאריים לחלוטין שלא
ישכחו ממנו לעולם. או אולי הוא יפגוש במוות. האם הוא חושב על
כך כשהוא מתעורר? כשהוא פוקח את עיניו העייפות?
בדרך לעבודה השגרתית שלו? האם הוא מריח את הפרחים בדרך לאוטו
ומחייך? כדאי... זה נותן קצת טעם לחיים.