איך אפשר שלא להזכר בערגה באלי, הוא היה הילד המצחיק, הנער
השובב, המאהב הכובש (לידיעתי כן, אני נשארתי ואשאר בתולת ברזל,
ולא משנה כמה יתאמץ, אני לא מזדיינת...מחכה לחתונה...מחכה לחתן
המושלם) האב הטוב, וידיד יקר לכולנו. אני זוכרת (גם כן טקסט
דפוק אני צריכה להקריא) איך שהיינו רצים ביחד לפרדס של יצחק
השמן, בהמה, סוס, פרה, (יצחק קם מהקהל ומנופף לי בידו) והינו
קוטפים תפוזים, (טוב נו גונבים) ואוכלים יחד, ותמיד הוא היה
מציע לקטוף בשבילי את התפוז הכי יפה בכל הפרדס, ותמיד הוא היה
מביא לי תפוז ענק, מתוק, מלא במיץ ועסיסיות, בצבע כתום של שמש
צהריים ולבן של שלג (רק אחרי 20 שנה של טיפולים הצלחתי להתגבר
על החיש-חש שבנו מושבה אצלי בקיבה) ואני הייתי מסמיקה ואוכלת
בתיאבון. ואז היינו בורחים מהגדר ותמיד הוא היה עובר קודם, ואז
שאני הייתי עוברת הוא היה עוזר לי לקום, (טוב נו בועט בי וצועק
"קומי כונפה קומי") ומחזיק אותי בגופו החסון...הוא היה מושלם,
אידיאלי, גבר מהסרטים (ואני לא מדברת פה על רמבו 3), הוא היה
אלי.
אני אזכור שתמיד הוא היה מחייך חיוך תמים של מלאך (או חיוך
זדוני של שטן) ותמיד ששאלו אותו המבוגרים "מה קרה לך אליצ'ו
שאתה כולך חיוך?" היה עונה בצחוק קליל, וחיוך (כן, הוא שוב
הרביץ לי). כבר בגיל 15 כל הבנות בכיתה רצו אותו, וגם כמה נשים
מבוגרות ממנו בכמה שנים טובות. הוא היה נחשק ביותר בקרב בנות
המין היפה (למרות שגם עומר חשק בו) וכולן ניסו לפתות אותו
לחיקן, אבל הוא נשאר נאמן כל הזמן להילה (למרות שבעצם שאני
חושבת על זה, הוא בגד כמה פעמים, וגם אנס פעם חתולה אומללה כי
הוא היה במעצר בית) והיא אהבה אותו כל כך (עד שמתה יום אחד)
בגיל עשרים דרכיהם נפרדו (הא! אמרתי לכם!) ואלי הלך ללמוד
רפואה...תמיד חלומו היה לרפא ולעזור לאנשים (הוא הגדיר את זה
"אני כל כך רוצה לראות בטן של שמן פתוחה, יש בפנים כל כך הרבה
ג'יפה" אבל העיקר הכוונה לא?) ותמיד רצה לתרום למען הקהילה.
בגיל 25 אחרי שעבר מסלול מיוחד, קיבל מאסטר, והחל בסטאז'
בקריית שמונה. מקרים רבים של חיילים פצועים הגיעו אליו, ותמיד
היה מוכן להתעורר בשעות הקטנות של הליל, ולעזור להם (הוא חשב
שאיש בירוק שמתוכו בוקע אדום זה תמונה שצריך לצלם) ולסייע. הוא
גם הציל משפחות רבות כשהתריע על סקאדים שאיימו להרוס ולהשמיד
(מצד שני הוא שלח אותם) וכולם העריצו אותו בשל גבורתו. אחרי
שנתיים, סיים את הסטאז' והחל בקריירהמרשימה במרכז הרפואי
שניידר (שם לטענתו יש לא סתם בני אדם שהולכים למות, אלה ילדים
שהולכים למות) והשקיע שעות רבות עם ילדים ומתבגרים בכדי לשפר
את עולמם. ישנו מקרה ידוע עליו, שבו הוא לקח ילד חולה סרטן
במכונית, כדי שיראה בפעם האחונה את הים לפני שימות...הילד
הוריש לאלי, את ב"ים שלנו" (אלי השתין על המדרכה והילד ראה את
זה וכתב לו במכתב "אני אתן לך מיליון דולר, אתה רק צריך לשתות
את ה"ים שלנו"). אני חושבת שבגיל 27, כשהתחתן הוא נתן לסיוון
סיבה טובה לחיות, והעניק לה ברבות השנים גם שלושה ילדים נפלאים
(אנס, רוצח, ועורך דין, גם כן נפלאים) ובנה לה בית מפואר (הוא
נכנס לבית של הזקן, ורצח אותו לילה אחד לא לפני שדאג שהירושה
שתמצא תוריש לו את הבית). אין ספק שכולנו נזכרים באלי, לטובה,
ומותו הפתאומי זעזע את כולנו, אבל אלי כבר אמר לכולנו לפחות
פעם אחת, חייבים להמשיך, חייבים (סיוון הייתה צריכה ללכת באמצע
הסקס). אני חושבת שהמוות שלו גם עורר בנו את המציאות : גם
המלאכים שלנו נגמרים, וגם האור שלנו מדי פעם כבה, ושאלוהים לקח
אליו את אלי, כי גם הוא רצה קצת אושר.

על קברו היה כתוב:

שיט!