השמש קפחה על ראשי כאשר הלכתי ברחוב לקראת המכולת השכונתית.
אשתי, רינה ביקשה ממני לרדת לקנות שמנת בשביל להכין את הפסטה
המפורסמת שלה, מי אני שאסרב?
אני חייב להפסיק עם הסיגריות, חשבתי לעצמי כאשר פסעתי ברחוב,
אפילו ללכת כמה מאות מטרים קשה לי. עברתי ליד הגן של בת דודתי,
אולי בדרך חזרה אני יגיד לה שלום.  נזכרתי שרינה רצתה עוד משהו
מהמכולת, הכנסתי את ידי לכיס וראיתי ששכחתי את הפלאפון, קיללתי
את עצמי והמשכתי ללכת.  
חלפתי על פני הרחובות היפים של הרצליה, אני גר פה מאז שאני
ילד, אני מכיר ואוהב כל בקע במדרכה כאן ומרגיש חמימות, יש בי
מן ביטחון מחמם כשאני נמצא פה. חייכתי לעצמי והמשכתי ללכת.

כבר הגעתי לרחוב "תימרת", המכולת נמצאת בסוף הרחוב, בצד השני.

כשחציתי את הכביש כדי להגיע לצידו השני של הרחוב, ראיתי אותו.
הוא היה נראה מוזנח, לבוש ברישול, פניו לא מגולחות, יכולתי
להישבע שאני מכיר אותו, אני חייב ללכת לידו לראות את פניו יותר
בבירור. הגברתי את קצב הליכתי, התקרבתי אליו, כשעברתי אותו
ראיתי את פניו. הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה, לא, זה לא בגלל
הסיגריות, אני הכרתי את האיש. הוא הופיע בכל העיתונים לפני כמה
שבועות, הוא היה רוצח סדרתי שרצח שבע נשים, הוא הרג אותן
בייסורים, הבנזונה היה יושב בפאב תל-אביבי, מתחיל עם בחורות,
מפתה אותן, לוקח אותן לסמטה ומכה אותן באגרופים ובעיטות עד
שמתו. העיתונות חגגה על המקרה הזה, במשך שבועיים לא היה יום
בלי ידיעות על אותו אדם, אני חושב ששמו בני גבע. לבסוף תפסו
אותו  בדירה שלו, השימוע הראשוני בבית-משפט היה צריך להיות
היום אז מה לעזאזל הוא עושה באמצע הרחוב חופשי? הסתכלתי אחורה,
הוא עדיין מאחוריי, נראה כל-כך שליו אך עם זאת מסוכן, רואים
עליו שהוא מטורף. הגעתי למכולת. מה לעשות? להתעלם ממנו או
לעקוב אחריו ולנסות לעצור אותו, מי יודע אולי הוא ברח לשוטרים,
הצליח להימלט כמו בסרטים, יש סיכוי. אם זה קרה בכל כך הרבה
סרטים לא מן הנמנע שזה יקרה לפעמים במציאות.
עצרתי במכולת ועשיתי את עצמי מתבונן בעיתון על המדף בחוץ,
חיכיתי שיעבור אותי. עברה דקה עד שהוא גם הגיע למכולת, עגלי
זיעה הופיעו על רכתי, ירדו לאט לעבר הלחי, הייתי בלחץ נוראי
כאשר הוא עבר, הפרידו בינינו אולי כ-40 ס"מ של אוויר, זה היה
מפחיד. לא כל יום עובר לידך רוצח סדרתי.
חיכית כחצי דקה, עזבתי את העיתון והתחלתי לעקוב אחריו. הוא היה
כ-50 מטר מלפניי. מעניין מה הוא חושב לעצמו חשבתי לעצמי, בטח
מתכנן את הרצח המתועב הבא שלו, כן ללא ספק, אפשר לראות לפי
ההליכה שלו שיש לו מוח מעוות, ההליכה שלו הזאת,  הליכה מרושעת,
תיעבתי אותו ואת ההליכה שלו. הוא הוציא פלאפון, דיבר כדקה
ווהכניס אותו חזרה לכיס. המשכתי לעקוב אחריו, הוא פנה שמאלה
לרחוב "העבודה", וכבר לא היה בטווח ראייתי, הגברתי את קצב
הליכתי, לא אהבתי את העובדה שאני לא יכול לראות אותו, הרגשתי
שאם אני לא אסתכל עליו אפילו שניה אחת הוא יכול לרצוח מישהו
ברחוב. כאשר סוף סוף הגעתי לרחוב "העבודה" הוא היה רק כ-30 מטר
מלפניי. הסתכלתי קצת וראיתי שאין גופות ברחוב מלאות בדם, אנחת
רווחה יצאה ממני. מעניין שהוא לא שם לב שמישהו עוקב אחריו,
חשבתי, טוב בטח הוא יותר מדי עסוק בלתאר לעצמו איך הוא הולך
לקשור את המעיים לקורבן הבא שלו.
פתאום הוא נעצר. נבהלתי, מה הוא נעצר פתאום באמצע הרחוב? האם
הוא שם לב אליי? האם הוא הולך לרוץ אליי ולדקור אותי למוות?
התחלתי לרעוד כמעה, הסתכלתי על השעון, בטח אשתי דואגת לי.
כשהחזרתי את מבטי לעבר הרוצח, ראיתי אותו קושר את נעליו.
קושר את נעליו? לרוצחים סדרתיים נפתחות הנעליים? התיישבתי על
ספסל שעל ידי כדי שאני לא אהיה בולט מדי, חשבתי על המשפחות של
אותן שבע נשים, הסבל הנוראי, השכול, הכעס. הרגשתי שהשנאה שלי
כלפיי אותו אדם יותר גדולה מכל דבר אחר שהרגשתי כל החיים שלי,
והנה הוא ממשיך ללכת, קמתי והמשכתי לעקוב אחריו, תוך כדי הליכה
חשבתי כמה שאני שונא את הגב שלו, את ההדפס מאחורה שעל החולצה
הדהויה שלו, את השיער הקצת מאפיר שלו ובייחוד את ההליכה
הנוראית הזאת שלו, הליכה ששמורה לרוצחים סדרתיים. חבורה של
אנשים בגיל 40-30 עברה בצד השני של הכביש, לצעוק להם להזעיק
עזרה? לא, אי אפשר לדעת מה הרוצח יעשה באותו רגע, אולי הוא
יירה בכולנו, הוא הרי משוגע. המשכנו ללכת כמה עשרות מטרים
כשאני מאחוריו, כשפתאום הוא פונה שמאלה ונכנס לבניין, בניין
נטוש.
מה הוא עושה שם? מי מחכה לו שם? אולי חבריו הרוצחים? הרגשתי את
ידי רועדת. לא, לא, לא! אסור לי לפחד, זה עכשיו או לעולם לא,
אני חייב להיכנס פנימה, לקפוץ עליו, לרתק אותו, לתת לו מכה על
הראש ולעלף אותו כמו שלימדו אותנו ביחידה ואז אני אוכל לצעוק
לעזרה. כנראה שהשירות בצבא כן משתלם, חייכתי לעצמי. הביטחון
שלי קצת עלה (למרות שהוא עדיין שאף ל-0) ובצעדים בטוחים הלכתי
לעבר הדלת המתפוררת של הבניין הנטוש, הדלת הייתה עשויה עץ,
בצבע חום כהה, פחדתי לפתוח אותה. אולי הרוצח יודע שאני עוקב
אחריו והוא עומד מהצד השני של הדלת, ממש עכשיו, מוכן לירות בי
או לקפוץ עליי. אסור לי לחשוב דברים כאלה! בדיעבד אני לא יודע
איך קיבלתי את האומץ לא לברוח משם, אבל ביד רועדת דחפתי את
הדלת.
חדר גדול, חשוך התגלה לעיניי  והרוצח עומד במרכזו עם גבו אליי,
בלי לחשוב קפצתי עליו, ריתקתי אותו בעזרת הידיים, בדיוק כמו
שלימדו אותי ולפתע שמעתי קולות, זה היה נשמע לי כמו "כל
הכבוד", הסתכלתי לצדדים וראיתי  אנשים, היו שם כ-15 איש לפחות,
ביניהם זיהיתי את ראש העיר ואת גבי, ידיד של רינה, שוטר
במקצועו. הרבה מחשבות מבולבלות עברו לי בראש, לא הבנתי מה קורה
מסביבי, מה כל האנשים עושים שם? האם הם ידעו שהרוצח מסתובב
חופשי?
עדיין הייתי על הרוצח כאשר ניגש אליי בנאדם עם מדים של שוטר,
לפת אותי בחוזקה והקים אותי. הרוצח עדיין היה על הריצפה. שאלתי
את השוטר מה הולך פה, הוא אמר לי "אדוני אני רוצה לברך אותך",
"אפשר לדעת על מה?" שאלתי בבילבול, "בוודאי, תיכף נסביר לך
הכל, בוא תשב בינתיים אתה נראה קצת חיוור". השוטר הוביל אותי
לספה שהייתה בפינת הבית. ישבתי, ראיתי את האנשים מדברים
ביניהם, חלק מהם הסתכלו עליי, כולם נראו שמחים, ראש העיר ניגש
לעברי ובירך אותי לשלום עם חיוך גדול על פניו. התמתחתי באי
נעימות "שלום גם לך אדוני".
"אתה בטח מבולבל, אני אסביר לך מה הולך פה," אמר עם חיוך שובב
על פניו.
"תודה רבה," חייכתי בנימוס.
"תראה, כפי שאתה יודע יש בעולם המערבי בעיה רצינית של אדישות
לפשעים, בטח שמעת לא אחת את הטענה שאומרת שאם ירצחו אותך באמצע
הרחוב בניו יורק אף אחד לא יבוא לעזרה. כך המצב גם בארץ,
האדישות של האנשים גובלת בפשע, אנשים רואים שודדים גונבים
מזקנה את הארנק באמצע הרחוב ולא עושים כלום. לכן החלטנו לפתוח
בפרוייקט שמחפש אחרי "השומרוני הטוב", אותו אדם עם מספיק
אחריות ואומץ לעשות משהו בשביל החברה. יש אצלנו בעירייה עובד
שדומה באופן מדהים לרוצח, בני גבע, איפרנו אותו קצת, הלבשנו
אותו בבגדים חשודים והוצאנו אותו לרחוב. יצאנו מתוך הנחה שכל
המדינה מכירה את הפנים שלו, חשבנו שתוך כמה ימים יגיע השומרוני
הטוב שכה חיכינו לו, אבל התוצאות היממו אותנו. במשך שבועיים,
ה"בני גבע" שלנו הסתובב ברחובות הרצליה ואף אחד לא נקף אצבע,
עד היום. כש"בני" שלנו קלט אותך עוקב אחריו הוא מיד התקשר
אליי, ואני במהירות הבזק הבאתי את כל הממונים של הפרוייקט לפה,
כדי לעשות לך קבלת פנים, אנחנו הולכים לעשות קמפיין פרסומי כלל
ארצי בקשר לאדישות הזאת לפשעים ואתה הולך לככב בה!"
"וואו, תודה רבה באמת אבל אני לא רוצה לככב בשום דבר."
"אתה בטוח?" ראש העיר היה קצת מאוכזב.
"בטוח לגמרי," אמרתי.
"אז מה אתה רוצה? אנחנו רוצים לתגמל אותך, לא יכול להיות שעד
שמצאנו את האיש הנכסף לא נצ'פר אותו במשהו, מה אתה רוצה?"
"שום דבר אדוני, כל מה שאני רוצה יש לי, משפחה, עבודה. הממ,
אתה יודע מה אולי בעצם רק דבר אחד."
"מה הוא?"
"אני מבקש שתשקיעו את כל מה שיש לכם באותו פרוייקט, ושתצליחו
למגר את הפשעים בארץ הנהדרת שלנו, אני רוצה להמשיך להרגיש בטוח
בשכונה שלי."
"אין בעיות, נעשה כל מה שביכולתנו," עיניו של ראש העיר בהקו,
היה נראה כאילו באמת אכפת לו.
"תודה רבה, טוב אני חייב ללכת, אשתי מחכה לי, אני ממש מודה לכם
על כל קבלת הפנים הזאת."
"העונג כולו שלנו, נשמור על קשר," ראש העיר קם ולחץ את ידי.
פסעתי בחדר לכיוון היציאה, כמה מהאנשים לחצו לי ידיים. ראיתי
בפינת החדר את הרוצח, הוא כבר לא היה נראה כל כך מאיים, אפילו
די חביב. "להתראות כולם," אמרתי.
יצאתי מהבניין, הלכתי למכולת, קניתי שמנת, הלכתי לבקר את בת
דודתי בגן וחזרתי הביתה. בדרך חשבתי, אלוהים רק תתן לי להמשיך
את אותו ביטחון מחמם לב הזה והכל יהיה מושלם.