זהו סיפור שכתבתי, הוא לא אמיתי אך חלק מן הדמויות אמיתיות.
הסיפור עוד לא גמור ואני אעדכן אותו כל יום או כל כמה ימים.
מקווה שתיהנו ממנו ושתרשמו תגובות.

זה היה בחופש ראש השנה. בלילה שלמחרת, הלכתי לישון מאוחר. לא
חשבתי שאני אחלום דבר כזה.
התחלתי לחלום חלום מוזר ביותר, שבו הייתי עם איזה ילד אחד שלא
הכרתי בכלל והתנשקנו אפילו בלי שידעתי את שמו. בבוקר, או יותר
נכון בצהריים, קמתי והייתה לי הרגשה כאילו מה שחלמתי היה
אמיתי, אך זה היה סתם חלום אדיוטי.
טלפון קטע את מחשבותי.
"הלו?" אמרתי.
"היי רותם, זאת שירה".
"היי, מה קורה?"
"הכל בסדר, מה איתך?"
"הכל סבבה".
"בא לך ללכת לפארק?"
"בכיף, אבל יש לי מחר מבחן, אז בואי נצא לשעה-שעתיים ככה ואז
אני אלמד, גם ככה אין לי מצב רוח ללמוד עכשיו".
"למה, קרה משהו?"
"לא, סתם שטויות שלי, עזבי".
"טוב, חכי לי בבי"ס ב-3".
"אוקי, ביי".
"ביי".

הסתכלתי בשעון, השעה הייתה כבר 1, לקחתי לי קורנפלקס כריות
והדלקתי את הטלויזיה.
צלצול בדלת.
פתחתי, ואת מי ראיתי? את דנה!
היא עברה דירה וכבר מלא זמן לא הייתה אצלי.
"היי, מה המצב?"
"הכל טוב, ואצלך?"
"אחלה, קפצתי לביקור".
"כן, שמתי לב".
"נו, אז איך עבר עלייך החג?"
"משעמם, כמו תמיד, לא היה משהו מעניין. עשיתי אצל דודה שלי,
הייתי קצת עם בת דודה שלי שהיא שנה מעליי".
"אז מה רע? נשמע טוב דווקא. בכל אופן, רציתי להגיד לך שיש מחר
איזה מסיבה בבי"ס ב-9. את תבואי?"
"בטח, את באה?"
"כן, נראה לי דווקא שזה יהיה נחמד".
"אז רגע, איפה את עשית ת'חג?"
"עשיתי אצל סבתא שלי, את לא מאמינה את מי ראיתי שם".
"את מי ראית?"
"את הילד הזה שהיה איתנו שנה שעברה. נו, איך קוראים לו..."
"מי זה?"
"שכחתי איך קוראים לו".
"פאק, טוב, תנסי להיזכר בינתיים".
"את עושה היום משהו?"
"קבעתי עם שירה ב-3 בבי"ס. וואי, זה עוד חצי שעה, את רוצה לבוא
איתנו?"
"סבבה. אה, ונזכרתי את מי ראיתי. ראיתי את מתן, שהיה שנה שעברה
בכיתה שלנו".
"אה, הוא סתם מתלהב".
"כן, סתם ראיתי אותו באוטו עם אמא שלו".
"אז איך בבי"ס? הספקת להכיר איזה מישהו?"
"האמת שלא, אבל יש כמה נחמדים אצלנו בשכבה, ומה איתך?"
"לא הספקתי ממש להכיר מישהו אבל אני בטוחה שהשכבה הזאת תהיה
הרבה יותר טובה מהשכבה של שנה שעברה".
"כן, ברור כל שכבה עדיפה על זאת שהיתה שנה שעברה".
"אז נצא עכשיו לבי"ס לפגוש את שירה?"
"כן, בואי".
"שנייה, אני מביאה תיק ושמה נעליים".
לאחר חמש דקות יצאנו מהבית.
"דנה, את יודעת, החלטתי שהשנה אני אתחיל להשתנות. זאת אומרת,
אני אנסה להיות פחות ביישנית. נמאס לי שכולם חושבים שאני כזאת
שקטה שלא פותחת בכלל ת'פה. זה שאני לא אוהבת להשתתף בשיעורים
המשעממים לא אומר כלום".
"אני בטוחה שאת תצליחי, אם באמת תרצי בכך."
"אני מאוד מקווה".
הגענו כבר לבי"ס. תוך 10 דקות בהליכה רגילה מגיעים לשם.
שירה עוד לא הגיעה לשם. רוב הפעמים אני והיא היינו מאחרות ואז
היינו כאילו "כועסות" אחת על השנייה.
ואז ראינו אותה מתקדמת לכיוון שלנו.
"היי", היא אמרה.
"היי", אני ודנה אמרנו ביחד.
"אז לאן נלך?"
"בא לכן ללכת לפארק ליד הכדורסל?"
"סבבה".
התחלנו ללכת לשם. היה שביל די קצר. בחושך מפחיד ללכת שם כי הוא
די מרוחק מהכל.
כשהגענו, התיישבנו על ספסל וראינו שיש בתוך המגרש ילדים בערך
בגילנו משחקים כדורסל.
החלטנו להיכנס למגרש וראינו שיש שם שתיים מהשכבה שלנו.

אחד מהם היה נראה ממש ערס, אך מסתבר שטעיתי.
הוא התחיל לדבר איתנו.
"היי, אתן מהשכבה שלי, לא?"
"כן, ראיתי אותך לפני כמה ימים בבי"ס."
"אני נמרוד, ואתן?"
"אני רותם, דנה עם החולצה בצבע ורוד ושירה בגופייה הצהובה".
"סבבה, וזה חבר שלי מור".
"בא לכן להצטרף למשחק?"
"אני לא טובה בזה".
"אני לא יודעת ממש לשחק בכדורסל".
"לי לא מתחשק לשחק, אני אצפה בכם."
"אז בואו סתם נעשה זריקות לסל".
"סבבה".
רק התחילה השנה וכבר הכרתי שני ילדים נחמדים.
עשינו כמה זריקות לסל, ואז החלטנו לעשות מעין טורניר כזה -
שניים על שניים.
אני הייתי עם נמרוד ושירה הייתה עם מור.
אני ונמרוד ניצחנו בהפרש של שתי נקודות.
"איפה אתם גרים?"
"אני גר ברחוב ארלוזורוב".
"אני גר בהרצל".
"מגניב, נמרוד, אתה גר ברחוב שלי".
"חחח... איזה מגניב".
הפסקנו לשחק כדורסל ועלינו על מעין מקלט שהיה בפארק ליד מגרש
הכדורסל. אני הייתי עם כפכפיים ושמעתי משהו שהיה מוקלט בפלאפון
שלי, התחלתי לצחוק ופתאום איבדתי שיווי משקל ועפתי אחורה,
עיקמתי את הקרסול וכמה דקות רק ישבתי שם, על החול, בלי לזוז
מרוב כאבים.
כבר חשבתי שיש לי איזה שבר או נקע, אך הצלחתי לסובב את כף הרגל
ולאחר כמה זמן כבר יכולתי לקום. נמרוד עזר לי לקום. החלטתי
שאני אזוז הביתה, גם ככה כאבה לי עוד קצת הרגל.
נמרוד ליווה אותי עד הבית, דיברנו כל הדרך.
"אז היה לך חבר?"
"לא, אף פעם לא היה לי משהו, ולך?"
"היתה לי חברה אחת לפני שנה אבל נפרדנו אחרי שלושה שבועות,
פשוט לא הלך".
"אני מקווה שהשנה יהיה לי מישהו".
"אל תדאגי, אני בטוח שיהיה".
הוא סיפר לי שהוא היה בחטיבת "בן גוריון" ושהוא במיוחד אוהב
לישון ולהסתובב עם חברים.
"בדיוק כמוני".
"אפשר את מספר הפלאפון שלך?"
"בטח", התחלתי לומר לו את המספר והוא רשם אותו בפלאפון שלו.
והוא נתן לי את מספר הפלאפון שלו.
"אז נשמור על קשר... כאן את גרה?"
"כן, תודה על הליווי".
"שטויות, אני גר כמה בתים אחרי הבית שלך."
"אז ביי".
"ביי, נדבר מחר".
"סבבה".
עליתי לאט מאוד במדרגות, לשם שינוי. הרגל עדיין קצת כאבה לי.
ופתאום נזכרתי שיש עוד היום את המסיבה הזאת בבי"ס. האמת, שלא
ממש היה לי כוח ללכת, בכל זאת הייתי הרבה בחוץ היום וגם כאבה
לי הרגל, אבל ידעתי שאין לי ממש מה לעשות בבית.
החלטתי שאני אלך למסיבה הזאת, נכנסתי להתקלח וחפפתי את הראש.
לבשתי ג'ינס חדש שקניתי וגופייה בצבע תכלת-כחול.
התקשרתי לדנה. אחרי מספר צלצולים אמא של דנה ענתה.
"שלום, אפשר את דנה?"
"כן, שנייה".
דנה ענתה. "כן?"
"היי, מה המצב? את באה למסיבה היום?"
"הכל טוב, וכן, אני באה, ואת?"
"אני אבוא. את רוצה לקבוע שנלך לשם ביחד?"
"סבבה, חכי לי בבית שלי."
"אוקיי, אני אבוא ב-20:30 אלייך".
"אחלה, ביי".
"ביי."
הבית של דנה ממש קרוב לתיכון, היא רק עברה לשם לפני שבוע
בערך.
ראיתי שהשעה כבר 8, שמתי בינתיים איפור: צללית, עיפרון,
ליפ-גלוס, מסקרה וקצת סומק.
שמתי קצת מוזיקה ולקחתי חטיף לנשנש.
ואז ביקשתי מאמא שלי שתסיע אותי לדנה. אמרתי לה שיש היום מסיבה
בבי"ס.
אמא שלי אמרה "תתקשרי מתי שאת רוצה לחזור, אני אבוא לקחת
אותך".
"סבבה, אני אתקשר".
אחרי חמש דקות כבר הייתי אצל דנה. צלצלתי בפעמון ודנה פתחה.
"היי", אמרתי ונתתי לה חיבוק.
"היי", היא ענתה, "שירה אמרה שהיא תחכה לנו בכניסה לבי"ס
ב-9".
"טוב".
בינתיים היינו אצלה בחצר, וסיפרתי לה מה היה עם נמרוד.
"לפי דעתי אתם ממש מתאימים, אולי יצא משהו, אה?" והיא דפקה
חיוך.
"אני מקווה, הוא באמת ממש חמוד".

לאחר כמה דקות יצאנו לבי"ס. למרבה הפלא שירה כבר הייתה בכניסה
לבי"ס, מה שלא אופייני לה. אמרנו לה שלום ונכנסנו.
המסיבה הייתה בחוץ, שטח גדול ובו דשא וכמה פרחים, יש גם כמה
ספסלים.
הייתה מוזיקה רועשת. בינתיים התיישבנו על הספסל, ניסיתי לחפש
בעיניי את נמרוד, אך לא ראיתי אותו.
אמרתי לדנה שתבוא איתי לשתות. לקחתי קולה מן השולחן ואז הרגשתי
יד נוגעת בי, הסתובבתי בבהלה וראיתי את נמרוד.
נתתי לו נשיקה, כל-כך שמחתי לראות אותו.
הוא הזמין אותי לרקוד והתחלנו לרקוד, למרות שמאז ומעולם לא
רקדתי יפה. ואז התחיל שיר שקט - רקדנו סלואו, פעם ראשונה
שרקדתי סלואו.
השיר היה רגוע ומנגינה נעימה הייתה ברקע. שמתי לב שמסביבנו יש
רק עוד שלושה זוגות וכל השאר הלכו לאכול. חזירים, חשבתי
לעצמי.
המשכנו לרקוד. לפתע נמרוד הסתכל בעיני, הסתכלתי בעיניו ואז
התנשקנו. הנשיקה הראשונה שלי. שמחתי שזה היה איתו, באותו רגע
ממש חיבבתי אותו, אפילו אהבתי.
היה לו ניצוץ בעיניים, הוא היה מאושר וכך גם אני.
זה היה הערב הכי טוב שהיה לי, ממש נהניתי והייתי מאושרת.
ראיתי שהשעה כבר 2 בלילה. כמובן שלא התקשרתי לאמא שלי, לא
רציתי להעיר אותה ולהפריע לה. אז שאלתי את דנה אם אני יכולה
לישון אצלה ומחר בבוקר אני אלך הביתה. היא הסכימה, והלכנו אליה
הביתה. הגענו ממש מהר לביתה, היא הביאה לי חולצה ומכנסים
קצרים.
שלחתי הודעה לאמי שאני ישנה אצל דנה ושאני אחזור מחר בבוקר,
כדי שלא תדאג לי.
ישנתי בחדר של אח שלה, הוא בקושי נמצא בבית.