היא רצתה לקום וללכת,אבל כרגיל לא היה לה אומץ, האומץ שלה הלך
לו לאיבוד אי שם בגיל חמש...
עכשיו אין בה טיפת אומץ, רק חוצפה ותעוזה שלא במקומה אף פעם.
אנשים חושבים שזה קל -
תגידי תודה! יש לך הורים בריאים, מקום לגור, בריאות טובה, יופי
חיצוני, שכל מפולפל - או לפחות עם פוטנציאל...
אבל הם לא יודעים שזה לא משנה, אני עדיין לא אוהבת אותי לגמרי,
יותר קל לי לאהוב אחרים, להעניק לאחרים וככה לשכוח ממני
ומצרותי, אומרים 'כל אחד נושא את מטענו הוא...' אבל עדיין כל
אחד חושב שמטענו הוא הכי כבד והכי גדול...
ככה דרכו של אדם,לחשוב רק על עצמו.
אבל אם זו דרכו של אדם אז מה בעצם אני? חיה? שרף?
אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי, מסרבת!
המחשבה על עצמי רק תעמיק את הצער אשר בליבי, כשאני מתמקדת
באחרים יותר קל לי להמשיך... כאשר אני נעצרת לחשוב על עצמי אני
לא מתקדמת לשום מקום...
יש כאלה שיש בהם את האומץ לחשוב על התאבדות, אבל אפילו את
האומץ לחשוב על זה אין לי, אני חושבת רק על מה יקרה אם אני
אתאבד, למי זה יכאב ומי רק ישמח.
אני יודעת שלי זה יכאב יותר מכולם, כי מצד אחד אכאיב לאוהבי
ומצד שני אתן לשונאי לשמוח לאידי וכן, גאווה ויהירות מצויות בי
בשפע...
שקלתי להתחיל למכור חלק מהן לאחרים... הלא יש מספיק לכולם!
אבל חדלי! אינך יכולה דבר כך!
אינך יכולה לומר לאחרים את מחשבתך האמיתית, פן יבינו...
ואם יבינו בזה זה נגמר...
יתחיל גיהנום עלי אדמות וכמו שנאמר -
Asta la vista baby!