(אישה עומדת על במה ריקה, מול מראה ארוכה שנמצאת באלכסון אל
הקהל. היא לבושה בנעלי עקב, חצאית מיני וחולצה חושפת והדורה.
מאחורי הכיסא מונחים מכנס טרנינג וחולצה גזורה).

מה יש לי? אני יושבת כאן מול המראה. מתנהגת כמו ילדה קטנה. זה
התחיל בנעלי העקב, השחורות, של אמא. רציתי לבדוק אותן, התחשק
לי. אחר כך גם שמתי את החצאית המגעילה הזו, והחולצה. והתיישבתי
מול המראה. אני נראית כמו איזה אשת עסקים מזורגגת (בציניות).
אם מישהו יראה אותי ככה, בבגדים האלה, מדברת לעצמי, עוד יחשוב
שאני משוגעת. הוא כבר ימציא עלי בראש שלו סיפור שלם. אבל אני
לא משוגעת, אני לא! (מורידה נעל). אולי זאת המראה. (פאוזה,
מתיישבת בשקט). היא המשוגעת כאן.
אני כזאת מטומטמת, חושבת את עצמי שחקנית, ממש... עושה שטויות.
יושבת ומסתכלת על עצמי, כאילו מה כבר יש לראות. כבר שעות. אני
מחפשת ולא מוצאת כלום. לבהות בעצמי אני יודעת, שום דבר אחר אני
לא יכולה לעשות (מורידה את החולצה). אנשים לא מכירים אותי, הם
לא רואים אותי. אולי על במה ישימו אלי לב (קמה, עם הפנים
לקהל), הייתי עומדת במרכז הבמה, כל האורות מופנים אלי, ככה שאף
אחד לא היה יכול להתעלם ממני, כולם יראו אותי. (מתכופפת להרים
את החולצה הגזורה ולובשת אותה. חוזרת להתיישב ומסתכלת במראה).

אבל אני לא באמת, הכל זה בכאילו, מי ירצה לראות אותי? צודקים,
אני בקושי יכולה לראות את עצמי. צריך להפסיק עם ההצגות האלה
ולחזור למציאות, אבל למה? תמיד צריך... (שמה את הטרנינג מתחת
לחצאית ואז תוך כדי דיבור מורידה את החצאית). הכל הצגות, כל
העולם הזה. אף אחד לא יודע מי אני באמת... (זורקת את החצאית על
המראה ויוצאת).