הסגול בשמיים הזכיר לי את הפריחה. הכל נראה שונה. השחור היה
קצת אדמדם והלבן היה ורוד. בכלל, זה לא היה נראה כמו הלוויה.
זה מוזר לחשוב שביום כזה עצוב היו כל כך הרבה צבעים.
וזה מוזר לחשוב שבאותו יום אני קברתי את אבא שלי, והוא לא
יקבור אותי. הוא נתן לי את הכלים לחיים. לפעמים אני חושבת
שאולי הוא נתן לי יותר מדי עד שלא נשאר לו כלום. אולי בגללי
הוא נפטר.
בן 50 היה במותו, ובכל זאת אפשר להגיד שהוא מת בשיבה טובה, כי
הוא מת בשקט, בשלווה. לפחות כך הוא נראה.
אני שומעת את הרב מקדש ואני רואה הכל צבעים. הגופה של אבא
מונחת שם בסדין יפה, לבן ואפשר לראות את גופו של אבא, הגדול
והחזק.
אם היו נותנים לי או אם הייתי רוצה יותר, הייתי לוקחת את גופתו
אליי ושומרת עליה קרוב לידי. אך זה שוב מאותם דברים שרק
מדמיינים, דיבורים שלא הופכים למעשים.
אני שומעת את אימא בוכה, היא עומדת שם, עם מטפחת ורודה ולובשת
שמלה אדומה. אין לי דמעה להזיל על אבא. אני יותר מדי עסוקה
בצבעים. אני רואה את סבתא שבורה ורחמיי עליה, אך אין לי דמעה.
עורה נראה לי סגלגל, אך פניה עצובים.
הייתי רוצה לראות אותה שמחה. אבל כנראה שזה לא הרגע המתאים.
הראש שלי ריק ממחשבות, ואני בתוך בועה שקופה.
סוף סוף ההלוויה נגמרה, רק חבל לי שאבא נשאר שם.
הולכים לשבעה, לבית הישן. פתאום גם צבעו שונה.
מטיילת בין האנשים, לא רואה דבר.הרגשתי פתאום מן לחיצה על הגב,
הסתובבתי, הלוא זאת אימי הנחמדת. פניה מרוחים באיפור של שבת,
ולדמעות שהיו מקודם, אין כבר זכר.
"לכי לדבר קצת עם סבתא", מבקשת היא ממני.
ואני, בלי לדעת למה, מהנהנת בחיוב.
"אבל תורידי את המשקפי שמש הורודות האלו, זה לא מכובד", היא
גוערת בי.
אני מורידה אותם לאט ובמהירות מבהילה אני פתאום נשאבת לעולם
אחר. כאילו נכנסתי לטלוויזיה של שנות השישים, הכל שחור ולבן.
אין שום דבר צבעוני. הכל מכה בי ואני מרגישה חרטה עמוקה. אני
מנסה להבין למה, ואז אני נזכרת בו, באבא.
איזו טיפשה, איך לא הבנת, אמרתי לעצמי בליבי.
אין צבעים בעולם, ואבא מת. אבא מת ואת לא היית שם כדי לומר
להתראות.
"הלו! הלו! מה יש לך?! לכי לסבתא, נווו", התנערתי במהירות,
כאילו יצאתי מחלום נורא. ראיתי בהתחלה שחור אבל אז התבהר לי
ועיני אימי הופיעו פתאום. אלו כבר לא היו העיניים הכחולות
הרגילות, אלו היו עיניים אפורות. המטפחת הייתה שחורה והשמלה גם
כן. אימא הייתה כבויה.
"אל תעשי בושות, זה לא יפה, מה זאת ההתנהגות הזאת?" אני שומעת
אותה מברברת, אבל אני לא מקשיבה. אני מסתכלת מסביב וכולם
כבויים. האור דולק בחדר אך גם רצונו הוא להיכבה. סבתא עצובה,
ופניה לבושות שחור. הכל נראה מעורפל ומפחיד. עייני מרצדות,
מחפשות את אותו סגול נעים, את הכחול המענג ואת הצהוב המאושר.
ולפתע, בחילה אדירה עולה מקיבתי, ואני תופסת ריצה לשירותים
ומקיאה את נשמתי.
הפנים במראה, שותתים מים. אני עוד שומעת את אימא מדברת אל
עצמה, אבל אני לא מבינה מה היא אומרת.
אבא נמצא לי בראש, ואני כבר יודעת מה אני הולכת לעשות.

To be continued...