לליבי יש צלקת קטנה על לחי שמאל, קרוב לאף, שהיא קיבלה בגיל
שבע מהכלב שלה דאז, שוקי. קרוב לגיל עשר הוא נחטף, גולדן
רטריבר מיוחס, וכשחזר סופסוף מהשבי הוא השתנה ללא היכר. הכלב
היפה שהיה כל כך שמח, כל כך נאמן, הכלב שהיה מתנפל על ליבי
בליקוקים מתוקים על תקן שעון מעורר, נהפך לחיה קודרת, תוקפנית
ומסוכנת. מספר חודשים לאחר מכן המשך גידולו נהפך לבלתי אפשרי,
ובשל גילו המבוגר הוחלט להרדימו. ליבי, ששוקי היה חלק מחייה
מאז שנולדה, סירבה בתוקף, בכתה, צעקה, בשום אופן לא הייתה
מוכנה לכך. מה שחתם את ההחלטה סופית הייתה הנשיכה על לחיה של
ליבי, שלמרות כל אזהרות ההורים התקרבה אליו בניסיון לחבקו.
הנשיכה השאירה לה צלקת גדולה ומכוערת על הלחי, שליוותה אותה גם
שנים לאחר מכן. כיום הזכר היחיד לאותה נשיכה הוא סימן מזערי.
וליבי לעולם לא התחרטה על אותו חיבוק.

היא נולדה לפני 16 וחצי שנים, בערב נובמבר גשום, חמש דקות
מהמזרקה של אגם, אבל מאז ומתמיד הנשמה שלה שייכת לים. היא חיה
את הגלים, נושמת את האובך המלוח, נוצרה מחול הים הזהוב. בחורף,
בקיץ, תמיד תדיף מריח הגלים, תמיד תנצל כל הזדמנות אפשרית
להבריז מהלימודים ולבלות יום שלם על החוף, ולפעמים גם צדפים
יהיו שזורים בשיערה הארוך, הגלי, וישמיעו שקשוק קל בכל תנודה
של הראש, והיא תצחק. אני אוהב אותה.

כמה שהיא יפה, ליבי שלי. כל כך יפה. במיוחד כרגע. השמש חרכה עד
לובן את ריסיה, את שיערה הדבשי, ונתנה גוון עמוק וכהה בעורה.
וקצת מתחת למצחה נקווים שני אוקיינוסים אינסופיים של כחול
עמוק, זורם, מרגיע. כמה אושר, כמה ביטחון, כמה אנרגיות אני
מסוגל להרגיש ממבט אחד בהם. כשהכל סוגר עליי ומעיק, כשאני כבר
לא מצליח לראות את המחר, כשאני לא מוצא את עצמי, רק להסתכל לה
בעיניים ואני שואב ממנה כוחות לגמור את היום. והיא בשתיקה
מתוקה מתקרבת אליי, ומבינה הכל. וזרועותיה החבוקות סביבי הן
כהילה של בטחון, של שלווה. של כל כך הרבה אהבה.

נשביתי בכחול-עמוק הזה לפני קצת פחות משנתיים. אני וחברים שלי
מהמגמה התנדבנו לתקן כמה בעיות במעבדת המחשבים של השישיסטים
החדשים בתחילת שנה שעברה, ובעוד הם פלירטטו עם מיטב
הסטייליסטיות החדשות, שמתי לב לאחת שונה. היא לבשה גופייה לבנה
וקרועה, ג'ינס קצר, שיערה הארוך היה פרוע ושזור צמות וצדפים.
על ראשה היו אוזניות, שנראו כאילו הן מנתקות אותה משאר העולם.
משהו בה תפס אותי חזק ולא הרפה. היא נראתה לא שייכת, אבודה בכל
הבלאגן הזה, וכשהבטתי לראשונה בעיניה, יכולתי ישר לחוש בכאב
העמום, אך עם זאת העמוק, שהיה בהן. לא יכולתי להתגבר על זה.
הייתי שביעיסט במדעית שלא היו חסרות לו בנות ובעל עבר רומנטי
די עשיר, מה שנחשב בהחלט להישג בקרב זכרי המגמה, אבל הילדה
הזו, היודניקית הזאת, שתמיד ישבה בצד עם הדיסקמן, או התבודדה
מתחת לעץ הברוש שמאחורי המחששה בהפסקות, הילדה הפשוטה הזאת,
שאף פעם לא התאפרה או התלבשה כמו שאר הבנות בשכבתה, זו שתמיד
הדיפה ריח של ים, חדרה לי עמוק לנשמה ולא רצתה לצאת. בינתיים
הצלחתי לסדר כמה עניינים כך שהמחשב שהיא עבדה עליו יהיה בעייתי
במיוחד, ותוך כדי עבודה עליו לנסות להבין עליה יותר.

היא לא חשבה שהיא תוכל לאהוב, ליבי שלי. קרבה, מגע, חיבוק, כל
מגע עם בני המין השני עוררו אצלה בחילה ממשית. גם ממני סלדה
בהתחלה. גם אותי דחתה בכל ניסיון להתקרב, גם ממני ניסתה
להתרחק. ההגיון אמר לעזוב, לוותר, אבל משהו בילדה הזו, משהו
בעיניים הענקיות האלו, הסגיר את הצלקת שבוערת בתוכה. משהו בה
תפס אותי חזק, ולא הרפיתי ולא וויתרתי עד שחשפה בפניי את שורש
מכאובה.


בליל שישי של סוף הקיץ, בשתיים וחצי בבוקר, לפני יותר משנה
וחצי, בקצה הנטוש של איזשהו מזח רחוק, ליבי סיפרה לי איך הים,
המפלט היחידי לכאב שלה, המקום שממנו נוצרה, בגד בה. זה היה
בחופש הגדול בין כיתה ז' לח', קרוב לחמש בבוקר. הים היה סוער
במיוחד, והדגל האדום שהתנפנף בחוזקה ברוח הקשה התיר לה רק
לטייל על החוף.
בהתחלה היא נרתעה מהעיניים השחורות שלו, שנשמתו הרעה נשקפה
מתוכן, אבל הוא הצליח לרתק אותה בדיבורו הקולח, ביכולת שיחתו
המדהימה, בביטחון שלו. והוא החמיא לה על יופייה ועל תכול
עיניה, ולאט לאט, בעורמה נחשית, הסיח את דעתה מכוונותיו והוביל
אותה אל ערימת קרטונים שהכין מראש מהעבר השני של המזח, שמשם
צעקותיה נבלעו ברחש הגועש של הגלים.
כשכילה בה את זממו המלוכלך ונעלם כלא היה, היא השתתקה פתאום.
בגדיה היו קרועים ומלוכלכים. חמש עד עשר דקות הליכה עד לבית,
אבל היא בקושי הצליחה ללכת מספר צעדים. כל כך כאב לה, וכל כך
התביישה. התביישה בבורותה, בתמימותה. היא הייתה בהלם מוחלט. מה
תעשה? איך תספר? למי? איך תצליח לתרגם את מה שעבר עליה למילים?
אם רק לא הייתה כל כך מטומטמת... אם רק התנגדה...
היא ישבה מולי, ליבי שלי, וסיפרה, ובכתה, כמה שהיא בכתה. ועם
כל מילה וכל דמעה שלה נשימתי הלכה ונעשתה מקוטעת יותר ויותר,
הרגשתי כאוב כמו שבחיים לא הרגשתי. ליבי שלי יושבת ובוכה מולי
וכל מה שאני רוצה לעשות זה לצרוח. לצרוח על הגלים ששמעו את
צעקותיה ולא עשו דבר. על החול שספג את דמעותיה ולא מחה אותן.
לשחוט במו ידיי את אלוהים שהרשה לדבר כזה לקרות לה, לליבי,
ליבי ש-ל-י. פניי סמקו מזעם והלב שלי בכה, והיא נשתתקה פתאום.
נגמרו לה המילים, אולי לא נותר בה יותר כוח להמשיך ולדבר. היא
תלתה בי עיניים כחולות, נפוחות מדמעות, וברגע זה כל ההגיון
המרובע האופייני שלי, וכל המילים היבשות שהיו לי להגיד פשוט
נעלמו, והדבר היחידי שהצלחתי לעשות זה לחבק אותה הכי חזק
שיכולתי, להגן עליה מפני העולם. כמה שכאב לי עליה, ליבי שלי,
ליבי-ליבי-ליבי.
ובפעם הראשונה מאז אותו יום מקולל, ליבי הרשתה לעצמה לחבק
בחזרה.

יום ראשון, יום חם מהרגיל, אני שקוע ביאוש ובדיכאון בסיוט
מתמשך ומייגע של כימיה שימושית, אחרי חמש שעות לימוד, ועוד
שלוש שמצפות לי. החום מעלף. המספרים מתערבבים לי וההוראות
פתאום נשמעות בשפה אחרת. הצלצול שמסמל את סוף ההפסקה מזדחל
בהילוך איטי, חודר לי לנשמה, הורס לי את עור התוף. אני מנגב את
האדים שנקוו בעדשות של המשקפיים ונותן לראש לצנוח על השולחן,
נמס מחום, עייפות וייאוש.
לא יודע כמה זמן נשארתי ככה עד שהרגשתי טפיחה קלה על הגב.
בנסיבות אחרות אולי הייתי טורח לקום, אבל הספר השטני על השולחן
רוקן ממני כל אנרגיה שכבר הייתה בי, והכי הרבה שיכולתי להפיק
באותו רגע הייתה נהמה עייפה ומתמשכת.
שקשוק עדין של צדפים מלווה בצחוק מתוק נשמע מלמעלה. אני קם.
שני אוקיינוסים כחולים, ענקיים, חיוך אלוהי. אני מנסה לאחד את
הכוחות המעטים שבי ומושך אותה אליי. היא מתיישבת עליי, כמעט
בגובה שלי, שואלת איך עבר היום, ומתי אני מסיים, ואם אני בא
אחר כך. ואז היא מנשקת, וקמה, ואומרת שהיא תתגעגע.
השיעור מתחיל, החום גובר, ואני שוב שוקע בכימיה שימושית בחיוך
דבילי. פותר את התרגילים, לוקח אפילו את הזמן להתקדם בכמה
עמודים, עוד שלוש שעות והיא שוב תעשה את הכל כל כך טוב יותר.
זה שיושב מולי, אחד ממיטב ערסוני השכבה, מסתובב אליי ואומר שיש
לה עיניים יפות. קוראים לה ליבי, אני אומר. הערס הקטן לא מבין
ומביט בי בעיניים תמהות. ליבי, אני חוזר על עצמי,

קוראים לה ליבי,
ליבי-ליבי-ליבי
והיא שלי-לי,
לי-לי-לי-לי-לי-לי.