1
תופעה מטאורולוגית מעניינת ובלתי מאומתת גורסת שבחודשי הקיץ
המהבילים חם הרבה יותר ביציע המזרחי באצטדיון רמת גן מאשר
בשכנו המערבי. תופעה גאולוגית חופפת אומרת שבימי החורף הגשומים
היציע המזרחי גם הרבה יותר רטוב ומלוכלך.

כילד, על ברכי אבי, הייתי תושב מזדמן ביציע המערבי באצטדיון
רמת גן. אני זוכר את משחק הכדורגל הראשון שאבא שלי לקח אותי
אליו - הדרבי התל אביבי הגדול. כל אוהד כדורגל זוכר את הפעם
הראשונה שלו (גם הבתולים שביניהם). הכניסה
מהשער/מדרגות/מנהרה/גדר בפעם הראשונה, הנקודה בה אתה מבחין
מנומך קומתך לראשונה בכר הדשא, שירת האוהדים, הקללות,
הטירוף... אישית, אני זוכר את היציע המערבי ברמת גן בעיקר
כשיעמום אחד גדול.

מגיעים אל מתחת ליציע הענקי (שבתור ילד קטן נראה לך מרתיע
במיוחד) ועולים בעליה התלולה אל סדרן שמנקב את הכרטיס - כל
האוהדים ממשיכים לעלות במדרגות לכיוון היציע אך אבי דווקא
מוליך אותי למטה, ליציע התחתון, אל האוהדים הרגועים. ואז אמור
להגיע הרגע הגדול - הכניסה לאצטדיון. הרגע שמתואר בספרו של ניק
הורנבי "קדחת הדשא" כשילוב של אורגזמה ואקסטזי ממש... אני זוכר
את הרגע הראשון שראיתי את כר הדשא. הוא פשוט נראה לי ענקי, זה
הכול.

מי שמכיר את האצטדיון בר"ג יודע שהיציע המערבי, המחודש, בנוי
משתי קומות כאשר הקומה העליונה היא הגדולה שמכילה באופן מסורתי
את האוהדים היותר קולניים בעוד שהקומה התחתונה היא קומפקטית
יותר, בה בוחרים לשבת האוהדים השמרניים - שרוצים מחסה מהאקלים
הלח/גשום ומעוניינים לצפות במשחק בשקט.

נכנסנו ותפסנו מקום ביציע המלא אך השקט בצורה מטרידה יחסית
למאורע. את היציע המזרחי יכולתי לראות רק בקושי, שלא לדבר על
לשמוע את הערבוב של האנשים האדומים והצהובים שנראים רחוקים
נורא. קשה כמעט להאמין שאנחנו צופים באותו המשחק. השירה האדירה
שנשמעת מהאוהדים שיושבים בקומה מעליי נשמעת כמו הקלטה עקב
האקוסטיקה הנוראית של האצטדיון - כמו רעש מתכתי כמעט. קללות
היו, אך מאוד לא ברורות, בטח שלא לילד קטן.

משחק הכדורגל שהתרחש מול עיניי לא יכול היה לעניין אותי פחות
מכפי שהוא עניין אותי באותו רגע ואני התעסקתי יותר בלהטריד את
אבי המסכן שלא כל כך הבין בשביל מה הוא היה צריך את העונש הזה
בזמן שהוא יכול היה לצפות במשחק בטלוויזיה. שאלות כמו "למה
מכבי צהובים?", "למה הפועל אדומים?" ו-"למה השחקנים הולכים
ואנחנו נשארים?" בסיום המחצית יכולים להוציא מטבח מכליו. אבי,
ראוי לציין, ספג את ההטרדות די בקלות.

את שיפוץ היציע המערבי ברמת גן תכנן אדריכל דרום אפריקני, כך
שמעתי. הוא תכנן אותו לפי סטנדרטים אירופים נוקשים אך בין
אפריקה לאירופה הגענו, הישראלים, לשיא הלבנט - והקמנו גדר
גבוהה שהסתירה באותם ימים את המגרש לכל מי שלא היה בגובה
המתאים, ואני אחד מהם. תקן אירופי או לא תקן אירופי - את
האוהדים שלנו אנחנו רוצים לסגור בתוך כלוב, חשבו הקבלנים
הישראלים.

המחצית השניה הניבה בחיקה שלושה שערים לזכותה של קבוצתי
האהודה, מכבי. כאן באופן מסורתי אני אמור לספר לכם על איך
האוהדים הרעישו עולמות, איך כל התייחסותי למשחק השתנתה וכו',
אך אני לא אשקר לכם. אני לא זוכר כל אקסטזה. אני זוכר אמנם
שאבי הרים אותי באוויר לאחר כל גול ונישק אותי בשמחה, אך בעיקר
אני זוכר שעדיין לא הצלחתי לשמוע את היציע המזרחי (למרות
שראיתי בבירור שיש שם סימני חיים). כל מה שאני ראיתי זה
גדר.

לפי האינפורמציה שקיבלתי מאבי השערים היו מדהימים והשחקן הכובש
ביצע סלטה אחרי הבקעת השער. אני הייתי עסוק בלאסוף מקלות
ואבנים מתחת לכסאות.

2
כמעט עשרים שנה עברו מאותו משחק ראשון ואני מגיע לדרבי תל
אביבי גדול, שוב באצטדיון רמת גן. הפעם ביציע המזרחי. אני נכנס
באיחור אבל המחזה שנגלה לעיניי ביציאה מהמנהרה מדהים יותר מכל
סרט או ספר. היציע המערבי, הרחוק כל כך גם בבגרות, מלא מפה לפה
באוהדים צהובים - עשרים אלף במספר. דגלים, אבוקות, תותחי
קונפטי - כל אלה מלווים את יציאתי מהמנהרה כאילו ציפו רק לי.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, לא משנה שאני כבר תושב של קבע בכל
אצטדיון ויציע במדינה.

רק ילד קטן שנגרר על ידי אביו לא מבין מה הוא עושה שם.
אני מסתכל עליו ומקנא. טוב, אני את ילדותי ספגתי ביציע השכן.