דוב ישב בכיסא הגלגלים. יד חזקה הניעה אותו. הרוח נשבה על
פניו, קלילה וריחנית, והוא בהה בתנודות ענפי העצים של הגן
הלאומי ברמת גן.
כסא הגלגלים נע, זע, התגלגל לאיטו בשביל היורד אל האגם
המלאכותי הקטן, ושם הם ישבו, מביטים בברווזים השטים במים
הצלולים, בילדים המנסים להאכיל אותם, העצים המתנועעים כמו בתוך
מקצב שנקבע מראש, ודוב חשב לעצמו שבקלות אפשר ללוות את הניע
הזה של הענפים והעלים בסימפוניה של רחמנינוב.
דוב אהב את רחמנינוב. עוד כשהיה ילד בן 10, במזרח פולין של
1923, היתה אימו, דבורה, לוקחת אותו לראות קונצרטים של
רחמנינוב.
וכמה הוא אהב אותם! שעות היה יושב מהופנט ומאזין לפסנתר המלווה
בכינור עדין, ולפתע, כך פתאום, הטובה הגדולה שהיתה עוטפת את
הכל, במין חיבוק אבהי.
את אביו מעולם לא הכיר. שנה אחרי שנולד, לקחו אותו לחזית, ומאז
לא שמעו עליו. האימפריה הרוסית הגדולה ניהלה מלחמת חפירות מול
האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הגרמנית, ובתוך הבלאגן
ששרר בין ההפגזות לחפירות, היה קשה לדעת מי נמצא איפה, ולאן
נעלמו עקבותיו של זה. מדי פעם היו באים חברים ומוסרים שמועות
שנפל בשבי הגרמני, והיו כאלה שאמרו שנהרג מפיצוץ פגז, ועוד
שמועות על גבי שמועות הגיעו עם הזמן אל הבית הזה, עד שהתערבבו
אלה באלה, ואי אפשר כבר היה לדעת או לנחש מה עלה בגורלו.
קרה שדבורה נאלצה לגדל את ברל'ה הקטן לבדה, והיתה נאבקת לבדה
בעולם הגדול, כסירת משוטים בלב הים הסוער, והיתה עובדת וייגעה
יום ולילה כדי להאכיל את בנה הקטן.
השנים היו קשות. מצרכים למאכל לא היו כמעט בנמצא, והשוק השחור
נועד לעשירים בלבד. היו זמנים שהיתה מוכרת חפצים על גבי חפצים
תמורת פרוטות, ואך כדי להאכיל את בנה יחידה, כדי שישרוד את
התקופות הקשות, עד שיוכל לעמוד על רגליו ולעזור לה בכלכלת
הבית, בקיום חייהם הקשה. משפחה לא היתה להם, והם היו שניהם
יחידים וערירים בעולם הגדול, תלויים בין מעצמות ובין תהפוכות
עולם, בתקופות שהארץ זעה אנה ואנה, התגעשה והשתברה, עד שמצאה
לבסוף את האיזון העדין, ונחה סוף סוף, אחרי המלחמה.
לאט לאט ובמאמצים הצליחה דבורה לעמוד על רגליה, ולהחזיק את
הבית בכוחות עצמה, היתה יוצאת השכם בבוקר, וחוזרת שעות אחרי
השקיעה, וכך מפרנסת את חיי בנה.
כך חיו שניהם עד שגדל קצת, ואז היה עוזר לה. עוד מגיל צעיר היה
יוצא לעבוד, והיה עושה כמיטב יכולתו, להחזיק את הבית, להיות
גבר.
אך בין מלחמה של מעצמה למעצמה, ובין מלחמתם המשותפת בחיים, היה
עוד הילד הקטן של אמא, והיא מצאה את פרצי הזמן וחסכה כסף, כדי
שיוכלו לצפות בקונצרט מדי פעם לפעם, שברל'ה כל כך אהב.

אמו נשרפה בקרימטוריום הגרמני בשנת 43', אך הוא שרד את התופת,
וניצל מן השטן הבלונדי.

דוב הביט בברווזים. הביט במים. וכמה יפים הם צמחי המים שנחים
על הזרם השקט, המתנועעים לפה ולשם עם הרוח.

שרה'לה, אישתו, נפטרה לפני שנתיים. סרטן הריאות אכל אותה
מבפנים לאט לאט, עד שכילה את כולה, והיא התמוטטה אפיים בפני
המוות. באיכילוב ניסו הכל, ובשנה האחרונה לחייה היתה מונשמת כל
הזמן, ואיזו מכונה גדולה ואפורה היתה מזמזמת כל הזמן על ידה,
עד שנדמה כי לא שרה'לה היא שרה'לה, אלא שהמכונה בלעה אותה ואת
הוויתה, וכל שנותר מהאישה שאהב הוא אותו זמזום טורדני, שאפשר
להשתגע ממנו.

בחייו, דוב היה ערירי יותר מפעם אחת, ופעם אחר פעם איבד את
הקרובים לו, ובכל פעם נדמה שלעולם לא יחוש עוד קרבה. והנה, בכל
פעם שנדמה היה לו שיוותר בודד בעולם העצום, התרחש נס משמים,
והזדמנה לו איזו נשמה אבודה לחבור אליה, עד שגם זו נתבלעה בלוע
השיכחה, ונעלמה ממנו לעולם.
וכך חרק גלגל החיים, גלגל השיניים העצום הזה, שאי אפשר לעצור
אותו, שבכוח עלום הוא ממשיך לסוב, סוב וסוב, ואין איש יכול לו.
בדרכו המעגלית הוא רומס אנשים כאלה, ומרים אנשים אחרים, ומשחק
בהם כבחיילי צעצוע, פעם אלה למטה, ושובר את גבם מעומס המשא,
ופעם אלה למעלה, וחיים כמלכים. והגלגל סובב סובב.

דוב ושרה'לה נפגשו על סיפון אוניית המעפילים, ובדרכם אל חיפה
היו רוקמים בדמיונם את חייהם המשותפים על ארץ מולדת זו, ארץ
זבת חלב ודבש זו, ארץ ישראל. גם בקפריסין לא נתפרדו לבבותיהם,
והיו מעבירים זה לזו פתקים ומסרים דרך אחד השומרים, תמורת סכום
פעוט, סמלי משהו.
חתונתם נדחתה פעם אחר פעם.
פעם אחת, החליטו להתחתן בהגיעם ארצה, אך עוד בלב ים נתגלתה
הספינה העמוסה לעייפה בכל מיני שכמותם, זחלים ושרצים שאין איש
בעולם חפץ בהם, והם הועברו לקפריסין.
אחר כך, נידברו ביניהם להתחתן כשייצאו ממחנה הפליטים, אך שוב
היו צריכים למהר ולעלות על האוניה השטה אט אט אל הארץ המובטחת,
הבלתי מושגת, ולא עלה בידם להגשים את חלומם.
ומאוחר יותר, כשהגיעו ארצה, פרצה מלחמת העצמאות, ודוב גוייס אל
המלחמה, והוא עוד שלד גרמי, זכר לטירוף מערכות.
רק אחרי המלחמה, כשנסו הערבים מבתיהם ביפו ובחיפה, הגשימו את
חלומם והתחתנו.
ואז נולד ישראל, והם קראו לו כך, כי בארץ ישראל נולד, ראשון
לדור ראשון בארץ אבותינו. ואחר כך משה, כי בניגוד למשה ההוא,
המשה הזה זכה להגיע לארץ ישראל, ולא רק לראותה מרחוק. שלישי
נולד זאב, על שם זאב ז'בוטינסקי, שהיה הציוני מספר אחד, כמו
שדוב תמיד נהג לאמר.

הנה הם הברווזים שטים מפה לשם, ומשם לפה, והיד האוחזת בכיסא
הגלגלים כבר דוחפת הלאה, וכבר הם אחרי האגם, ומתגלגלים אל כרי
הדשא של הפארק הלאומי, והילדים משחקים בכדור ובתופסת. דוב מביט
בהם. כל כך יפים. ומי ילווה אותם בלכתם?

בשנת 67' ישראל התגייס לצבא. המלחמה פרצה, והוא, שהיה בחטיבת
הצנחנים, היה בין המשחררים את הכותל.
נדמה היה לו, לדוב, שהחיים הגיעו למסלולם הנכון, ושבסוף הכל
מסתדר על הצד הטוב יותר. הנה, הוא בארץ אבותיו סוף סוף, ולא
בודד כלימים, אלא מוקף בבני משפחתו, וירושלים, אשר כל כך אהב,
גם היא שלמה, כמוהו, ולא חצויה עוד.
ואחר כך, גם משה היה לגיבור מלחמה, כשגוייס והצטרף למלחמת
ההתשה בשנת 69'. הבית התמלא אור כשחזר סוף סוף בסופה, וכולם
ידעו שהנה שוב אפשר לישון בשקט. ונראה היה כאילו האלוהים
בכבודו ובעצמו חומד לו לצון, ומרעיד את בית המשפחה הזו פעם אחר
פעם, ובמיוחד ממשיך ומרעיד את לבו של ברל'ה הקטן, שעמוק פנימה
נשאר ילדון רועד ברחובות פולין, כי כמה שנים לאחר מכן פרצה
מלחמת יום כיפור, והפעם היה זה תורו של זאב להגן על הארץ שאביו
כל כך אהב, ארץ ישראל, ונלחם בגולן כחלק ממערך השריון.
כשחזר, סיפר איך ניצל בנס מאש תותחים סוריים, והפלדה הלוהטת
מקיפה אותו, ופרצי אש, ורסיסי עשן סביבו.
כך קרה ששלושת הבנים של שרה'לה וברל'ה הגנו בגופם החסון,
הצברי, על אדמת אבות, כדי ששני הזקנים האלה, האהובים, יוכלו
לחיות בארץ זבת דם ואש.

שלושה ילדים רצו זה אחר זה במעגלים רחבים על פני הדשא, ואינם
יודעים שהזקן צופה בהם בשתיקה. אין הם יודעים מה מסתתר מאחורי
הגבות העבותות האלו, האפורות, מאחורי המצח הקמוט, החרוש, כאדמה
פוריה, אינם יודעים כי בשבילו הם כילדיו, כשלקח אותם לים והיו
רצים זה אחר זה במים הצלולים של תל אביב. אז, כשישבו שני
ההורים על החוף הבתולי, עוד לא ידעו מה ילד יום, ואיך יתפתח
העולם, ולאיזה כיוון, ולמה, ואיך.
ובעצם, למה? למה לא להשאיר את העתיד בלתי ידוע, בלתי מושג,
מפתיע?
ובאמת ישבו ככה, וחייכו לעצמם, מביטים בים ובגלים, ובילדים
הצוחקים, שאינם יודעים שנאה מהי, ורוע, ומלחמות, וגזרות
ופוגרומים.

ב-2003 נפטרה שרה. כמה בכו עליה. וכשאמר עליה קדיש, דוב הרגיש
איך כל הוויתו מתפוצצת בקרבו, איך הוא נעלם, והופך שוב לילד
הקטן ההוא, שהתרוצץ חסר אונים אנה ואנה בנסיון למצוא דבר מה
לאכול. ואיך הוא חסר אונים, ומי יציל אותו עכשיו, כשאמו כבר
מזמן עפר ואפר?

הלוויה היתה זריזה. הבנים באו עם הנשים, שלבשו שמלות שחורות,
ובכו מרה מרה, והתעטפו אשת איש באישה, וכל איש באישתו, ואיש
באחיו וזה בזה, וזו בזו, וזו בזה, וזה בזה וכולם בכולם, הפכו
לעיסה שחורה, הממררת בבכי כבוש, אך בלתי נשלט, כי עמוק בפנים,
הפכה לאיטה ההרגשה הכבדה של המוות, המעיקה, לשחרור עדין ויפה,
כי הנה, לא נצטרך לשמוע עוד את אותו זמזום מכונה טורדני. אבל
לבכות צריך, שהרי זו לוויה, ולא סתם לוויה, כי אם לווית אם,
ואמא זה אמא, ואמא יש רק אחת. לכן בוכים. כי אמא יש רק אחת.
ולוויה של אמא יש רק אחת. זהו אחד מאותם אירועים שלא חוזרים
שוב (כגון שחרור משירות סדיר, בר מצווה, נשיקה ראשונה, וכו'),
ויש לך רק הזדמנות אחת לחוות אותם, ולכן, כדאי מאוד שתחווה
אותם נכון, ושתתנהג כיאות, שלא תגיד לעצמך לאחר מכן שפספסת,
ואת הנעשה אין להשיב. לכן בוכים.
דוב לא בוכה. הוא עומד איתן, עיניו הכבדות רואות אל האופק,
והוא שומע-לא שומע את הבכי החרישי, הכבוש שמאחוריו, שיוצא
וזורם מששת הגופים שמאחוריו, שלושת בניו ונשותיהם.
ואחר כך, והוא לא ידע מתי ואיך, אבל פתאום תפש את עצמו, שהוא,
בלי לשים לב, כבר מכסה את הקבר בידיו המיובלות, שידעו עמל
ועבודת כפיים, והוא שופך עפר על אשתו המתה.
את הסידורים של אחרי לא היתה בעיה לסדר.
יומיים אחרי הלוויה, בעיצומה של השבעה, דוב ישב על כסא הנדנדה
שלו, ומשה בא וישב לידו, הרגיעו.
"יהיה בסדר", אמר, "תראה, כל ההוצאות של המצבה ושל חלקת הקבר -
עלי!", ודוב חייך אליו חיוך קטן, כמו אומר "תודה".
ואחר כך ישראל בא, והרגיע, שלא צריך לשכור עורך דין כדי לפתוח
את הצוואה, משום שהוא עצמו עורך דין (וגם בעל מוניטין), ובכך
התכוון לאמר שגם הוא יתרום את חלקו לחסכון ההוצאות שיש להוציא,
וגם כדי לחסוך זמן.
וזאב אמר שהוא ואשתו מאיה יעזרו בנסיון לרכוש חלקת קבר נוספת
ליד הקבר של שרה'לה, כי מאיה עובדת באחד ממשרדי העירייה, ויש
לה בוודאי איזו מילה, או לפחות מושג בדרך שדברים מתנהלים,
ולהשיג היום שתי חלקות קבר אחת ליד השניה זה לא כל כך קל, אבל
בשביל אבא, שאנחנו כל כך אוהבים אותו, נמצא פתרון.
ואחר כך הזמן עבר, השבעה נגמרה, ההזכרה חלפה, המצבה הונחה,
הצוואה חולקה. דוב נשאר בודד בביתו. כעת, כשלא היה עוד צורך
לבקר את שרה באיכילוב, הבנים הגיעו פחות ופחות, ורק כדי לעזור
לו בבית.
עם הזמן הוא ראה איך מצבו מתדרדר. ראייתו נחלשה, מחשבתו האטה
מהלכה. הזיכרון מתעמעם, ולפתע אתה לא כל כך זוכר איפה הנחת את
משקפי הקריאה שלך, ולבסוף, כשאתה מוצא אותן, אתה לא זוכן היכן
העיתון. משימות פשוטות, כמו להכין ארוחות בוקר, וטיולים בגן
הפכו מייגעים, כמעט בלתי אפשריים. פעם הוא שכח את הגז דולק,
וכמעט שפוצץ את עצמו יחד עם כל הבניין.
שנה אחרי ששרה נפטרה, ישראל בא לביקור.
הושיב את דוב בכיסא הנוח שלו, והכין קפה.
הגיש, בתוספת עוגיות.
התפתחה שיחה. בהתחלה קלילה וכללית, ואחר כך ממוקדת, עניינית.
"שמע, אבא, חשבתי עליך. תראה, קשה לך פה, לבד, ולנו קשה לבקר
אותך כל הזמן ולדאוג לך. גם לנו יש ילדים, ואנחנו צריכים
להשקיע מאמצים גם בהם. אי אפשר ככה, רק לדאוג לך כל הזמן, שלא
תיכווה, שלא תישרף, שלא תתפוצץ, שלא תשכח את הדרך הביתה, שלא
תיפול, שלא... לא יודע. לא ככה?
שמע, חשבנו, אני ומשה וזאב. חשבנו לעזור לך. יותר נכון, חשבנו
על עזרה בשבילך. תראה, כבר אמרתי. קשה לנו ככה. גם אנחנו לא
ילדים, אנחנו צריכים להשקיע את האנרגיות שלנו בדברים אחרים.
נכון שזה נראה רע, אבל אם תסתכל שניה, אתה גם תבין שאנחנו
רוצים רק את הכי טוב בשבילך, וגם אתה תסכים איתי שככה אנחנו
עושים לך הכי טוב".
ישראל השתתק.
גם דוב שתק.
לבסוף, הוא שאל בקול קלוש: "ומה הכי טוב?"
"תאילנדי".

דוב ישב על כסא הגלגלים שלו. הסיט את המבט אל קיאט. קיאט,
תאילנדי בן 30 בערך, מטפל בו כבר כמעט שנה. זה אדם שלא יודע
עברית, אבל נמצא איתו בכל רגע ורגע, מטפל בו, רוחץ אותו, מוציא
אותו לטיולים, מבשל בשבילו, מקריא לו (באנגלית)...
קיאט הבין. הוא התחיל להניע את הכיסא, והם התגלגלו משם עוד
הלאה, לכיוון בית הקפה הקטן, וקיאט ידע לאן ללכת בדיוק, כי כמו
תמיד, זה המסלול הקבוע שלהם, יום שני, הפארק הלאומי, החורשה,
האגם, הדשא, בית הקפה, הביתה.
טיול יום שני. כל יום והטיול שלו.
קיאט הזמין שני ספלי תה, ותלה בזהירות את המפית על צווארון
החולצה המכופתרת של דוב.

ככל שהזמן חלף, דוב הרגיש איך הוא נובל. בהתחלה העיניים, ואחר
כך הזיכרון, ולאט לאט גם הרגליים. באיזה שהוא שלב היה לו קשה
ללכת בלי מקל הליכה, ולמרחקים ארוכים יותר מאורך הסלון היה
חייב להיעזר בכיסא גלגלים. לא היה עוד ויכוח, וכל טענותיו,
לגבי עזרה מבחוץ, לגבי עזרה מתאילנדי, לא הועילו עוד.
קיאט היה עובד חרוץ. בערבים, כשישבו בסלון, דוב היה מבקש ממנו
שיספר לו קצת על עצמו, וקיאט היה מספר במבטא תאילנדי על אישתו
והבן שלו, שחיים בתאילנד, ועל הכסף שהוא שולח להם כל חודש.
אבל משום מה, וללא כל הגיון, ובלי לדעת להסביר למה ואיך, דוב
הרגיש שקיאט עובד אצלו לא רק בגלל הלחץ החונק אותו, וכדי לשלוח
למשפחתו כסף, כדי שתוכל להתקיים. הוא ממש הרגיש שאכפת לו, שהוא
עושה את זה גם מאהבה.
וזה נגע בו.
הוא היה מספר לקיאט על הילדות שלו, על השואה, על הפרטיזנים,
ואיך פגש את שרה, ואיך התחתנו, והילדים, והכל.
כשהיה מדבר עם קיאט היה מרגיש כאילו הוא חי הכל שוב, ופתאום
היה זוכר הכל בצלילות מדהימה, וזאת היתה תחושה שלא תקפה אותו
בנוכחות ילדיו שלו.

הבור פתוח. החושך שזורם מתוכו מפחיד. כל כך חשוך. ואיך אפשר
להשאיר אדם אהוב בתוך כזה בור, ולהסתובב וללכת?
והנה, הבור נח לצד מצבה לבנה, והכל שקט, כל כך שקט, והכל מת,
כל כך מת, והנה מתגלגלת עגלה קטנה בכיוון הכללי של הבור. וזאת
רק עגלה, שאנחנו מדברים עליה, וזה רק בור, אז למה יש לנו תחושה
רעה, כשאנו מחברים את שני אלה יחד במשפט עברי אחד?
העגלה מתקרבת אט אט אל הבור. מחייכת אליו בשקט. הרי לא תחלוף
על פניו. לו היא נועדה. לו ורק לו. הבור מחזיר חיוך לעגלה. הרי
שלו היא. ויחסי עגלה-בור מתפתחים עם כל מטר שהיא עוברת לקראתו,
כאהובה הקרבה אל אישה, והנה תיתן לו עוד מעט מתנתה, וללא
מתנתה, אבדה לו תכליתו.
שתי ידיים אוחזות בעגלה. חסונות הן. שריריות. שזופות. כידי
הצברים העבריים, אך אין הן עבריות. מאי שם באו הידיים האלו. מן
המזרח. והידיים מחוברות לאיש. בוודאי מחוברות לאיש. וראיתם פעם
ידיים ללא איש? ואין זה איש סתם. זהו איש מיוחד. אין למצוא
הרבה כמותו כאן, בארץ אבות, ארץ אברהם אבינו. זהו איש מן
המזרח. ולמה שאיש מן המזרח ידחוף עגלה של איש עברי? הרי לשם כך
שילמו לו, לא? כדי שיעזור. שיעזור עכשיו, אם כן.
מאחורי האיש מהמזרח הולכים בשקט בשקט שלושה זוגות: זכר ונקבה,
שניים שניים, כך ברא אותם האלוהים. והם בוכים, ואומללים,
ולבושי שחורים, ונשענים זה על זה, וזה על זו, וזו על זו, וזו
על זה, וכל אחד על כל אחת, כי כאן, בגוש הזה, כולם בשביל אחד,
ואחד בשביל כולם. ומאחורי כולם הולך בדממה חבר, גם הוא לבוש
שחורים, והוא ממלמל תפילת ה' כל הדרך אל הבור.
העגלה מתקרבת אל הבור. העגלה שמחה. הבור שמח. האנשים עצובים.
אין הם רוצים להגיע אל הבור, אבל מצד שני, דווקא רוצים מאוד.
ככל שיקדימו להגיע אל הבור, כן יקדימו לעזוב. ובעוד שלוש שעות
משחק האליפות נגד צסק"א. מהר, חבר, נו כבר, תמהר, צסק"א הולכת
לאכול אותה.
הנה, כבר מגיעים. הנה עומדת העגלה בצד הבור, הנה עומד התאילנדי
מאחורי העגלה, הנה עומדים הזוגות מאחורי התאילנדי, הנה עומד
הרב מאחורי הזוגות.
על העגלה מונח צרור לבן, בתולי, עדין, יפה וטהור. הנה, עוד רגע
קט, תהיה כבר למטה, ונוכל להגיד שגם פה כבר היינו.
ומורידים את הצרור אל הבור, והחושך בולע אותו, חציו שכוב, חציו
עומד, חציו גלוי, חציו מכוסה. והרב מחכה. ולמי מחכה? למשיח? הן
זה לא הגיע 2000 שנה, ולמה יבוא דווקא עכשיו?
לא, אין הוא מחכה למשיח. הוא מחכה לאדם שיערום את העפר על המת,
ככתוב: "מעפר באת ולעפר תשוב".
ואיש לא זע. זה מתרפק על זה, וזה מתרפק על זו, וזו על זה, וזו
על זו, וכולם מתכרבלים מתחככים בכולם, כבמעין אורגיה של נהי.
מביט הרב נבוך. ומי יכסה עכשיו את הבור? אין זה תפקידו. ואין
הוא רואה סימן מהבוכיים הללו, האומללים, ובאמת אפשר לעמוד כאן
עד בוא המשיח.
אך מי זה כאן, שניצב ליד עגלת המת, האין זה אותו בחור שדחף את
העגלה כל הדרך עד לכאן? ואם דחף, האם אין הוא הקרוב ביותר? ואם
הוא הקרוב ביותר, אין הוא המתאים לכסות את הבור? כי האמת היא,
שאת הבור צריך לכסות, והוא, הרב, די ממהר. אף אחד לא יחכה למת
הזה. יש עוד מתים לקבור, וגם משחק נגד צסק"א בערב. קדימה,
קדימה, לכסות. "כי מעפר באת ולעפר תשוב".
"נו, תכסה", הרבי לוחש לקיאט.
"?What" קיאט שואל. "English, please"
והרבי טיפה מתבלבל. הרי עבריים... ישראלים... ומה פתאום
אינגליש?
אך מה זה לו לרב? רוצה אינגליש, שיהיה אינגליש... העיקר, הבור
יכוסה? אז קדימה.
"Cover the hole" - הוא לוחש לקיאט.
קיאט מהנהן. הבין סוף סוף.
והנה הוא מכסה  את הבור, ושב עפר אל עפר, כמצוות היהדות.
וזה מכסה, וזה ממלמל, ואלה בוכים.
וכבר ביקשו ללכת, אך הרבי אמר: "רגע, צריך לאמר קדיש".
ואם צריך, אז צריך. ומי אנחנו שנמנע ממישהו לאמר קדיש? להיפך.
שיאמר. שיהיה לו לבריאות.
"Repeat after me" אומר הרבי.
"Ok" עונה קיאט.
"Ok, I will tell you, you will say. what I say, you say,
Ok?"
This is a holy speak to god. It is important to translate it
word to word."
"Ok" - עונה קיאט.
והתפילה מתנהלת באנגלית, כי חשוב שהאומר יבין מה הוא אומר:
"Makes peace in his highs, he will make in his mercy peace
Upon us and upon all his people Israel, and say Amen"
 "אמן" - עונים האבלים.
"God full of mercy lives in the highs, invent a right rest
under the shechina's wings in the degrees of holy and pure
ones, as the shining of the sky, will shine the soul of Dov
son of Devora, that went to his world...
Let him lie down in peace, and say Amen..."
"אמן" - עונים האבלים.

והבור כוסה, והתפילה נאמרה, וצסק"א אכלה אותה.
תם ונשלם סיפור חייו של אדם, תם עוד פרק בספר החיים.
ומי יהיה חכם ויידע להסיק את המסקנות הנכונות מסיפורו של אחר?
ולאן נושבת הרוח?
ולאן לוקחים אותנו החיים?
ובאיזה בור נגמור אנו בסופו של דבר?