הנעורים...
נראה לי שבחיים של כל אדם זו התקופה הכי מסובכת ורגשנית. כל
העניין של גדילה ולראות העולם בעיניים חדשות. זה מבלבל וקשה
קצת, התמימות של הילדות כבר נעלמת, צריך להשקיע כדי שיעריכו
אותנו וטעויות, על טעויות לא סולחים כמו שסולחים לילדים
קטנים.
אני מתגעגעת לתקופה ההיא, אך לא בדיוק. בלעדיה לא הייתי מי
שאני היום. אך כמובן, שאם היתה לי האפשרות לחזור ולשנות דברים,
הייתי עושה את זה. הייתי מונעת את עצמי הנערה מלעשות טעויות
נוראות ומדריכה את עצמי לשבילים הנכונים.
אבל, האם באמת הייתי עושה את זה? הרי שאולי טעיתי, אבל למדתי
מהטעויות. למרות שפגעתי במספר אנשים, אולי אני אשנה רק מספר
קטן של דברים. אתם יודעים, מילה פה מילה שם.
הייתי מונעת מעצמי לבחור בחירות שיפגעו בי, זה על בטוח.
אבל...
אני לא יודעת, אני כל-כך מבולבלת כשאני חושבת על זה. אם לכם
ניתנה האפשרות לחזור חזרה ולשנות דברים שעשיתם, הייתם עושים
זאת? אולי הייתם מצילים מישהו? אולי אומרים לעצמכם הצעירים מה
מספר הזכייה בלוטו?
אולי אני אספר לכם את הסיפור שלי, כדי שתבינו אותו קצת יותר,
אולי תוכלו לענות לי בסוף - האם כדאי לי לחזור ולשנות?

האם אי-פעם איבדתם משהו, מישהו? האם אי פעם כעסתם כל-כך שרציתם
למות? האם אי-פעם ביקשתם שאתם אלו שהיו שם ולא הם? האם בכיתם
כל-כך שלא נותרו דמעות וכעסתם על עצמכם יותר בגלל זה?
האם אי-פעם כעסתם על מישהו בגלל שהוא עזב?
לי זה קרה, אני זוכרת את היום הגשמי ההוא...

רעמים נשמעו בחוץ כל מספר דקות כשדמותי הקטנה יושבת בפינת
החדר, עיניי היו אדומות ושקי שינה נתלו מתחתם. ידיי רועדות ועל
פניי החיוורות מבט של מוות. הייתי כל-כך עייפה. מהבכי, מהכאב,
מהעולם. רציתי שהאדמה תבלע אותי והכל יסתיים. אבל שום דבר לא
הולך בקלות שכזאת.
ליבי לחץ בחוזקה כשמחשבותיי נדדו לימים האחרונים.
השנה כולם שיבחו את השנה ברוכת הגשמים. עד היום אני מקללת
אותה. עד היום אני בורחת מכל מטר גשם ונסגרת יותר עם כל רמז
לברק בשמיים ולרעש המחריש של הרעם.
הגשמים היו חזקים שמונה ימים קודם לכן, והם לא רצו להשאיר אותי
לבד בבית. הם אמרו שלמרות זאת הם יחזרו בערב, לחגוג איתי את
יום ההולדת שלי. הם היו אמורים להיות שם בשעה תשע ורבע לפי
החישוב שלי, אך הם לא היו שם.
כשנשמעה דפיקה בדלת רצתי לפתוח, אולי הם איחרו...
רגע, נעלתי את הדלת?
לא. הדלת לא היתה נעולה באותו היום. זר עמד מחוץ לדלת. אני
זוכרת כל פרט קטן עליו. מהמבט מלא הרחמים עד לקמט הקטן בכיס
חולצתו.המדים הכחולים היו חסרי רבב חוץ מאותו קמט אחד, קמט
שהפריע לי כל-כך...
אני יודעת שידעתי לפני שהוא דיבר, המילים זרמו מפיו למשך דקה
לפני שפניו הפכו למלאי דאגה. זה הדבר האחרון שאני זוכרת מאותו
הלילה שכן מצאתי את מנוחתי בחוסר ההכרה.
אמא... אבא... דנו'ש... הם היו חייבים לעזוב אותי. למה?! למה
לא אני?! מה עשיתי שקיבלתי עונש כזה גדול?
אלוקים, אתה יכול לענות לי? למה?!

ביום למחרת התעוררתי לחדר מסודר ומרוהט באופן שתמיד אהבתי.
הייתי בבית של דודה דורית. היא ישבה על כיסא חום ונמוך ליד
המיטה ועיניה מרוחקות כשהיא שקועה במחשבות. זכרוני חזר אליי
וקול קטן בקע מגרוני, הדמעות התחילו לזרום ודורית לא בזבזה
שנייה וחיבקה אותי אליה. כך ישבנו שעות עד שהסבירה לי בשקט כי
אנחנו צריכות להתכונן. הקבורה...
הקבורה נקבעה לעוד כשעה. מן הראוי שאני אהיה נוכחת. אמא ואבא
ירצו בכך.
בלי מילים קמתי מהמיטה ולבשתי את הבגדים השחורים הראשונים
שנקרו בדרכי. עיניי פוגשות את המראה.
שערי הארוך היה מבולגן ופניי היו חיוורות כרוח, עיניי אדומות
ודהויות וגופי עומד רפוי כבובה.
להלוויה הלכתי כך, מנענעת ראשי לכל מילת ניחום ולכל חיבוק
מגיבה כרובוט ומרימה ידי להחזירו. עיניים מלאות רחמים עקבו
אחרי כל רגע, לחשושים לגבי מה יעשו איתי כבר נשמעו באוזני...
מה?! הם רק הלכו וכבר אתם רוצים למצוא להם מחליף?! אין לכם לב,
נשמה? אני לא רוצה מישהו אחר...
אני רוצה אותם.
במשך כל השעות האלו הייתי סגורה לאחרים. מילה לא דיברתי כלל.
רציתי רק לעזוב את המקום. רציתי ללכת לישון ולהתעורר על הספה
בבית לשמע קולם של המשפחה שרים לי יום הולדת.
בגללי הם לא כאן. רק בגללי. אם הייתי הולכת  לאירוע של בת
הדודה איתם במקום לחגוג עם חברות, אולי היינו נשארים אצל
קרובים ברחובות. לא היינו באים הביתה. ואם כן, אני הייתי הולכת
איתם.
אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, האם הייתי הולכת איתם?
אם אתם הייתם במקומי, ונתנה לכם האפשרות לחזור אחורה בזמן
וללכת איתם, הייתם עושים זאת?

עברו ימי השבעה. במשך כל הימים האלו, כמו בזמן ההלוויה,
התרחקתי מכולם. לא דיברתי לאף אחד, אכלתי כשדורית הכריחה אותי
ושינה מעטה מאוד קיבל גופי. גופי רזה במהירות ונראיתי כמו בובת
סמרטוט מהלכת שתישבר עוד שנייה. מחשבותיי תמיד נדדו לאותה שאלה
כל רגע.
אלוקים, אם אתה שם, למה עשית לי דבר כזה? למה זה הגיע לי? לא
עשיתי דבר! עבדתי אותך באמונה שלמה עד אותו הרגע, עשיתי מצוות
וחסד, שמרתי על נגיעה שלא כרוב חברותיי לכיתה שנתפתו על ידי
החברים מבני עקיבא, אם הייתי טובה, אז למה לי?

"אין אלוקים בעולם, נכון?" קולי היה מחוספס וחלש, הייתי בספק
אם דורית שמעה אותי. היא ישבה על המיטה, עיניה מלאות הפתעה
ופחד. היא היתה לבושה בבגדים לעבודה. אני יודעת שהיא כבר עברה
משבר בחייה. היא איבדה את בעלה. אולי זה כבר קל יותר לקבל את
מה שקרה. היא כבר מתגברת על המוות.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה כמוה, אני לא מאמינה ואני לא
יכולה.
"על מה את מדברת שירי?" עיניי ירדו לרצפה, השטיח החום והרך
נראה לי כה דהוי וחשוך.
"אין אלוקים בעולם, כי אם היה, לא היה קורה לי דבר כזה" עניתי
לה בתקיפות, לא התכוונתי.
"יש אלוקים, אך אנשים..." קולה נבקע לרגע, "אנשים מתים שירי,
אין לנו שליטה בזה, זה קורה ויקרה לעד."
"אנשים אמורים למות כשהם זקנים!" צעקתי עליה, "דנה היתה רק בת
עשר, היו לה כל-כך הרבה שנים, אז למה היא?!" הרגשתי את גרוני
נחנק מדמעות שמנסות לברוח החוצה.
"שירי", דורית קמה וישבה על בירכיה לידי, ידיה העדינות מחבקות
את כתפיי אך זרקתי אותן מעליי. העיניים שלה הסתכלו בי, מנסות
להביא בי הבנה.
"שירי, אף אחד לא יכול להבין את דרכיו של ה', ואין מה לעשות.
אנחנו חייבים להמשיך. לא לשכוח את אלו שעזבו. אף פעם לא לשכוח
אותם, אך, להמשיך..."
הפניתי את מבטי ממנה את הקיר שממול. לוקחת עלי עוד פעם את דין
השתיקה.
דורית שקלטה את הרמז קמה ועזבה את החדר, משאירה אותי לבדי,
שוקעת בצער.
הצטערתי על איך שהתייחסתי אליה באותו היום.
אם הייתם במקומי וניתנה לכם האפשרות לחזור ולשנות את הדברים
שאמרתי, הייתם עושים זאת?

המשך יבוא