בהתחלה חששתי להתקרב, אתה גדול ממני בשלוש שנים.
מאוחר יותר הבנתי שהגיל לא באמת משנה, העזתי להתקרב.
וכשהצעת שנפגש הסכמתי, מעט בהיסוס.
בפגישה לא הפסקתי לחשוב מה יקרה בסוף, איך היא תסתיים, האם
נפגש בשנית.
ישבנו בבית קפה. היתה שתיקה מביכה... כמעט חצי שעה... מדי פעם
החלפנו שניים-שלושה משפטים.
חששתי לפתח משהו, לא הרגשתי מוכנה, לא בגללך, בגללי.
בסוף הצלחנו לפתח שיחה, משהו בנוגע לקניון, לא ממש הקשבתי,
הייתי עסוקה בלהביט בעיניך - הכחולות, המהפנטות.
כבר התחיל להיות מאוחר ואבא שלי לא הפסיק להתקשר לשאול אם הכל
בסדר, אז עזבנו את בית הקפה, כמובן שהפגנת ג'נטלמניות למופת
ושילמת על המשקה שלי.
כך עמדנו בחוץ, תחת כיפת השמיים בקור של מרץ. שוב אותה שתיקה
מביכה שלא ידוע מה יבוא בסופה. פתאום נישקת אותי. אותי... ההלם
היה גדול מדי, לא ידעתי מה לעשות וכך מרוב בלבול המשכתי את
הנשיקה. לבסוף נסוגתי לאחור והלכתי.
ברגע שהגעתי הביתה רצתי לצחצח שיניים.
הנשיקה לא היתה במקום.
כשדברנו הצעתי שלא נמשיך את הקשר בכיוון הזה ושנמשיך להיות
ידידים. אתה כנראה נפגעת, כי מאז לא דברת אתי יותר. גם אני
נפגעתי, כי עמוק בפנים רציתי רק אותך.
התקשרתי אלפי פעמים, השארתי מיליון הודעות ואתה לא ענית.

וכשגיליתי שיש לך חברה לבי נשבר. אתה הלמת בו בכוח עד שהוא
נסדק ואז התפרק לאלפי רסיסים.
עכשיו אתה חסר לי כל כך, והכל בגלל נשיקה אחת...