אבא שלי עזב מזמן. מאז היו לי כמה "אבאים" אפשר לומר. אולי
אפילו הרבה.
הייתי קם בבוקר ורואה כל פעם מישהו אחר מכין לאמא שלי קפה, היא
הייתה לובשת את אחד הסמרטוטים שלה או חלוק דהוי ומביטה בו
באהבה כזו. היא מעולם לא הייתה מביטה בי ככה אולי מידי פעם
אמרה לי "אתה בסדר אתה, אתה ילד טוב". לי זה היה מספיק, הייתי
מחייך אלייה. אם היה לה יום טוב הייתה מחזירה לי חצי חיוך
ואולי מלטפת לי את הראש.
היו גם ימים שהייתי קם והיא הייתה שוכבת שם במיטה ומביטה
בתקרה. ורק אז הייתי יודע שגם ה"אבא" ההוא, לא יחזור. זה הפך
אותה לדי מרירה, היא בקושי הייתה מביטה בי וצורחת לבוס שלה
שהיא חולה אבל הוא אף פעם לא היה מאמין לה ובסוף היא הייתה
יורקת, מקללת מתלבשת בבגדייה הישנים ורצה לעבודה כמו משוגעת.
אחרי שאני שותה קצת מים אני סוחב מהשכן העשיר שלי את אחד
מהאופניים המבריקים שלו ונוסע לבית ספר. בדרך אני רואה את רוזי
שהיא היחידה שמתלהבת מאופניים מבריקים. אני מסיע אותה והעיניים
שלה בורקות כל הדרך, מבעד לעדשות משקפייה העבות. אין לי ממש
חברים בכיתה. כששאלתי פעם את אוהד, שהוא די מקובל, למה לי אין
חברים ולו יש הוא ירק עליי בפנים וכולם צחקו. אני לא שאלתי
יותר.
רוזי הייתה תמיד בקרב הבנות גבוהה מידי ומטופשת בגלל המשקפיים
הענקיות והמלוכלכות שלה. כשהייתה עוברת היו מרכלות על בגדייה
ועל פנייה הארוכים והגסים ורוזי הייתה מנגבת חצי דמעה בשולי
חולצתה ובולעת גוש כבד של דמעות בשנאה תהומית.
ביום הראשון בכיתה א' היא בכתה ליד השירותים של הבנות ואני
ליטפתי לה את הגב כמו שאני עושה לאימא שהיא עצובה כי אף אחד לא
מכין לה קפה, והמבט שלנו נפגש הרגשתי שהחלטנו להיות חברים
לנצח. שאני בחיים לא אבהה בגלל בתקרה ואדע שהיא לא תחזור. שהיא
תמיד תהיה שם.
החנתי את האופניים המבריקים ליד שער בית הספר, רוזי ליטפה
אותם פעם אחרונה ונכנסה אחריי לחצר שהייתה רטובה למדיי אחריי
הגשם. בכיתה היא הוציאה סיכום ארוך שרשמה על מבחן במתמטיקה
ותקעה אותו מול העיניים שלה בעצבנות. הכיתה הייתה די רועשת, הם
דיברו על מסיבה כלשהי שאני ורוזי כמובן לא הוזמנו אלייה,
הדלקתי את החימום וכולם צעקו עליי: "תכבה את זה, גמד מסריח" אז
כיביתי מהר כי אני שונא שצועקים עליי.
המבחן במתמטיקה הלך לי די טוב אבל רוזי כל הזמן תקעה את הראש
שלה באדמה בייאוש. בדרך חזרה הביתה, צעדנו על שביל החצץ, תמיד
אהבנו את הרעש של רגלינו של השביל, רוזי פעם הציעה אפילו לכתוב
שיר מהצלילים הללו- רעיון טיפשי למדיי. הפעם סתם שתקנו.
אכלתי אצלה ארוחת צהריים ולקראת הערב התחלנו לספור את טיפות
הגשם שנזלו על החלון. "איפה זה אמריקה?" רוזי שאלה פתאום בחטף.
"אה, אמריקה? לא יודע, די רחוק". רוזי התרחקה קצת מהחלון
והתיישבה על הכיסא. אז היא אמרה לי שאבא אמר לה שהם חייבים
לטוס מכאן, לדודה באמריקה כי היא חולה מאוד, כמו שהייתה אימא,
בסרטן, ואבא נורא דואג. במשך חמש דקות לא יכולתי להוציא מילה
וטיפות ארוכות של גשם דפקו על החלון אולי כמו ליבי. אימא שלי
תמיד אמרה לי שאני רומנטי מידי, שאני מתרגש מהכל. אפילו שאני
רק בן שמונה ולא מבין כלום מהחיים שלה ושאני אפסיק להטריד אותה
על הגברים שהיא מכניסה להכין לה קפה.  
סיפרתי לה שאני אתגעגע אלייה ושאני אחכה שהיא תחזור והיא אמרה
לי שאני אחבק אותה קצת כי קר לה. אז חיבקתי אותה, בערך שעתיים,
עד שאימא נזכרה בי והתקשרה לאבא של רוזי לצווח שיחזיר את הבן
הסורר שלה הבייתה.
היה נדמה שאותו שביל חצץ לעולם לא יסתיים, ואלפי מחשבות היממו
אותי מחדש על רוזי ומה אעשה שתלך. הכיתה בטח תשמח ותעשה מסיבה
או משהו וכרגיל לא תזמין אותי, לא שארצה לבוא, אבל הייתי שמח
אם היו מזמינים אותי פעם. אז, הייתי קונה בגדים חדשים ומסרק
יפה את השיער אחורנית.
פתחתי את דלת הדירה שלי ושל אימא. היא בדיוק התנשקה עם איזשהו
גבר גבוה למדיי עם שיער שחור כפחם וזיפי זקן שהיוו לו מראה
מפחיד מעט. עיניו השחורות המצועפות בחנו אותי מכף רגל ועד ראש
עד שיכולתי להרגיש מעט רעד בקצה הברכיים. אימא ניגבה את פיה
ושאלה בקול רפה- "יופי שחזרת. תעזור לי לרחוץ כלים". "אני מקס"
אמר הגבר בקול חזק "איך קוראים לך?".
"מורן" מילמלתי.
הוא צחק "מורן זה שם לבנות. מה פתאום קוראים לך מורן?".
באותו הרגע שנאתי אותו ממש. לא הספקתי לפתוח את הפה ואימא צעקה
מהמטבח שאני אזיז את התחת השמן שלי ואבוא לעזור לה כבר.
כשהוא הלך בלילה מאוחר, אימא חשבה שאני ישן. קמתי אלייה,
עישונייה התרחבו.
"אתה משוגע, מחר בית ספר.. למיטה מיד!".
"אני לא אוהב אותו".
"נדבר על זה מחר".
"אנחנו אף פעם לא מדברים. לא מחר, לא אף פעם" התעצבנתי.
"אני רוצה לישון" אמרה בתקיפות "תפסיק לצעוק ותעוף למיטה מיד,
טוב? בעצם אני בכלל לא שואלת, תלך מיד. אני אימא שלך ואתה תעשה
בדיוק מה שאני אגיד לך, אפילו אם זה יהיה לקפוץ מהחלון".
בלילה ההוא התגנבתי מהחלון ובכיתי למטה בחצר,כשפתאום גם רוזי
הצתרפה. אני לא יודע מאיפה, אני לא שאלתי שאלות. היא שרה
איזשהו שיר ישן ומתוק נורא והעיניים שלה היו יפות יותר מתמיד
למרות העדשות המלוכלות, ניגבתי את מטר הדמעות וחייכתי אליה,
פתאום הרגשתי כל כך טוב. כשהיא סיימה היא ביקשה שאני אתן לה
יד. נתתי לה יד ואז נישקתי אותה. נשיקה די ילדותית על המצח
ומאז כששאלו אותי מתי התנשקתי לראשונה הייתי אומר בגיל שמונה.
ואז כולם צוחקים ואומרים שאין בגיל 8 נשיקות אמיתיות. ואני
כמובן מוחה ואומר שהנשיקה הייתה כל כך יפה, והיא הביטה בי
בחיוך מאושר כאילו ידעה שזאת הפעם האחרונה שאי פעם מישהו ירכן
לפנייה הארוכים וינשק אותה. כשטסה לאמריקה לא ראיתי אותה יותר
נאמר לי משהו על זה שהמטוס התרסק והגופה שלה נשרפה בחום כל כך
כבד ושהגופה שלה הפכה לאויר. אני זוכר שהייתי עצוב אבל הייתי
חייב להיות שמח בשבילה קצת. הרי עכשיו היא חייה באויר שמחבק
אותה ולא אכפת לו בכלל שהיא לא הכי יפה והיא תחייך אליו באושר
גדול ותמיד תסתכל עליי ותחבק אותי בכנפייה שיהיה לי עצוב.
קראו לה רוזי, ומעט מאוד אנשים ידעו על קיומה, עכשיו גם אתם
יודעים.