[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








את שון פגשתי בתקופה קצת מוזרה של החיים שלי, ממש אחרי שחזרתי
מטיול השחרור שלי, חצי שנה בהודו. נסעתי כדי לקחת פסק זמן.
לשכוח. לשכוח את התאונה של מיטל, לשכוח את הבגידה של עומר.
והייתי צריכה לסדר קצת את הראש, להבין מה אני עושה כשאני
משתחררת, איפה אני הולכת לעבוד, איפה אני הולכת לגור, מה אני
הולכת ללמוד. הרבה אנשים אמרו לי שהנסיעה שלי היא בריחה ולא
התמודדות. אני רציתי בכל הלב להאמין שהם טועים, ואפילו יותר
מזה רציתי לשכנע אותם שאני צודקת.
"כולם נוסעים," אמרתי לשירן בפעם העשירית. ישבנו במסעדה קטנה
ליד הבסיס ואכלנו סטייק בהנחה של חיילים. "למה כולם נוסעים
ואצל כולם זה בסדר לנסוע, ורק אצלי אתם אומרים שזאת בריחה?"
"כי כולם נוסעים סתם, כדי להשתחרר קצת ולתפוס ראש", שירן אמרה
בפה כמעט מלא, "את נוסעת כדי שלא תצטרכי לראות את הפרצוף של
עומר וכדי שלא תרגישי אשמה שאת לא מבקרת את החברה ההיא שלך
בכיסא גלגלים."
"אני נוסעת כי אני משתחררת מהצבא עכשיו, ואני רוצה לנשום קצת
כמו כולם לפני שאני אתחיל ללמוד", חזרתי על המנטרה שלי, משכנעת
את עצמי כמעט כמו את שירן. "אין לזה שום קשר בכלל לעומר, ואני
לא מנסה להתחמק ממיטל."
שירן לא אמרה כלום, רק משכה בכתפיה וסיימה לאכול את הסטייק.
היא הציצה בשעון שלה. "צריך לחזור לבסיס."

לפני הטיסה באתי להיפרד ממיטל. במשך דקות ארוכות עמדתי מחוץ
לבית שלה, בוהה בדלת הסגורה, מנסה למצוא את המילים. בסוף אימא
שלה פתחה את הדלת בלי שאפילו צלצלתי בפעמון. היא הביטה בי במבט
מאשים וידעתי שהיא שונאת אותי, וכנראה שאפילו בצדק, אבל היא לא
העירה שום דבר.
"מיטל בחדר שלה", היא אמרה בקול שקט, קר.
נכנסתי לחדר של מיטל וסגרתי אחריי את הדלת. היא ישבה שם, במרכז
החדר, בכיסא הגלגלים שלה והביטה בקיר. היא נראתה מהורהרת, קצת
אבודה. כשנכנסתי היא הפנתה אלי את מבטה ולא אמרה שום דבר.
"מה שלומך?" חייכתי חיוך מזויף ושנאתי את עצמי על כך לרגע.
"בסדר", מיטל ענתה. היא הייתה חיוורת. התיישבתי על המיטה שלה.
"אני..." גמגמתי, "באתי להיפרד. אני נוסעת להודו."
"שיהיה לך בכיף", מיטל אמרה והקול שלה קצת חרק. תיארתי לעצמי
שהיא כבר לא משתמשת בו הרבה.
זה היה מוזר, לשבת שם מולה, ולשתוק כמו שאף פעם לא שתקנו. זה
היה מוזר להסתכל על מיטל בכיסא הגלגלים הזה, שנראה כל כך לא
שייך אליה, כמו קשקוש של שפם על המונה ליזה. זה היה מוזר להביט
בה ולדעת שהיא כל כך כועסת עלי עד שהיא אפילו לא מסוגלת להביט
בי, ושבמקום לנסות ולהסדיר את העניינים בינינו, אני נוסעת
להודו ומכעיסה אותה יותר.
"מיטלי... מה הרופאים אומרים?"
המבט שלה נח עלי לרגע. העיניים החומות שלה השחירו כל כך עד
שבקושי אפשר היה לראות את האישונים. "את יודעת מה הם אומרים."
ידעתי מה הם אומרים. מיטל לא תעמוד יותר, אף פעם. היא גם לא
תזיז יותר את יד ימין והיא לא תנגן בגיטרה החשמלית שלה, או
תשיר או תופיע עם הלהקה שלה. והיא לא תטוס איתי לארצות הברית
או תידחף איתי לשורה הראשונה בהופעה של הלהקה האהובה עלינו,
והיא לא תשכור איתי דירת שני חדרים בתל אביב כשנחזור. והרי אני
אמרתי לה שלא נכנסים לאוטו עם נהג שיכור, אבל היא הייתה במצב
רוח כל כך טוב שהיא אפילו לא עצרה לרגע כדי לחשוב על זה, רק
אמרה שהיא סומכת עליו בעיניים עצומות. ומה כל זה משנה עכשיו,
כשהוא שוכב איפשהו מתחת לאדמה והיא לא מסוגלת אפילו לחרבן בלי
עזרה.
היא נטשה אותי לגמרי לבד, זרקה לפח את כל התוכניות המשותפות
שלנו. לא הייתה לה שום זכות לעצור אותי מלנסוע, או אפילו לעשות
לי רגשות אשם בשתיקה הזו שלה, או במבטים שלה שעברו דרכי. נסערת
לגמרי יצאתי מהחדר שלה בלי לומר מילה וטרקתי את הדלת של החדר
בכל הכוח. כל התקוות שלי היו תלויות בהודו.





הודו אכזבה. אחרי חצי שנה מצאתי את עצמי במטוס לבן גוריון
כשהמחשבות שהתרוצצו לי בראש ולא נתנו לי לנשום היו בדיוק אותן
מחשבות שבגללן נסעתי מלכתחילה. בטיסה לידי ישב בחור ישראלי שלא
הפסיק לדבר על איך שהודו היא הרבה יותר ממה שמספרים, ועל איך
שהזמן שהוא בילה שם שינה לו את החיים והפך לו את זווית הראיה,
שהוא לא מבין איך הוא חי עשרים וחמש שנה במירוץ חסר טעם אחרי
חרא חומרני ופספס לגמרי את כל המהות שבחיים, את כל המשמעות.
הוא אמר שהוא אפילו נגמל שם מסיגריות, ורק כדי שאני אבין את
גודל העניין הוא הוסיף שלפני הודו הוא היה מעשן משהו כמו שתי
חפיסות ליום. כשהדיילות הגישו את האוכל הוא הביט בסקרנות במנה
שקיבלתי, אורז יבש וחתיכת עוף מצומקת, ובזמן שהוא אכל בהנאה את
מה שנראה כמו שעועית שהיה במגש שלו, הוא לא הפסיק להרצות לי על
זה שלכל יצור יש נשמה, ושכשאני אוכלת בשר אני רוצחת נשמה. בסוף
לא אכלתי.

לא הודעתי לאף אחד שאני חוזרת לארץ, וכשהגעתי באמצע הלילה עם
כל המטען לדירה של ההורים שלי, גיליתי שהם טסו לחוץ לארץ
ויחזרו רק בעוד שבוע. כאילו שהכל לא היה מספיק גרוע, פתאום
מצאתי את עצמי חסרת בית. בלי לחשוב הרבה, השארתי את כל הדברים
זרוקים בחדר המדרגות, לקחתי איתי את הארנק ואת תעודת הזהות,
והזמנתי מונית לטיילת של תל אביב.
ושם פגשתי את שון.
שון ישב שם על החול לבוש במעיל שחור ארוך, באמצע החום של הקיץ.
היה לו שיער ארוך וקצת מבולגן שחלק ממנו עף לפנים בזמן שהשאר
התנופף ברוח של הים. הוא עישן משהו שהייתי מוכנה להישבע שלא
היה סיגריות, והקשיב למוזיקה בפול ווליום באוזניות ענקיות. הוא
היה יחף, מכנס הג'ינס היה מקופל עד הברכיים והרגליים שלו היה
מפושקות לפני הגוף, נוגעות - לא נוגעות במים.
התיישבתי לידו בלי להבין אפילו למה, ואחרי כמה רגעים הוא הוריד
את האוזניות שלו והניח אותן על החול.
"היי", הוא אמר.
"היי", עניתי, "מי אתה?"
הוא שתק לרגע, המבט שלו היה נעוץ בים. "את יכולה לקרוא לי
שון."
"מה אתה עושה פה באמצע הלילה?" שאלתי.
"מה את?"
בקצרה סיפרתי לו על המצב המעט מעורר רחמים שלי.
"את יכולה לישון אצלי", הוא משך בכתפיו, "אני גר ממש קרוב."
במצב רגיל, הייתי מסרבת מיד. סביר להניח שהייתי גם נבהלת
מההצעה, מה שהיה גורם לי לקום מיד, לחייך חיוך מתוח ולברוח משם
לפני שיהיה מאוחר מדי. הייתי מתרחקת מהטיילת ושוכרת לי חדר
באיזשהו מלון זול, או לוקחת מונית לבית של אחד מהחברים שלי.
אבל המצב שלי באותו רגע לא היה רגיל בכלל. מעט הכסף שהיה לי
בארנק לא הספיק למלון או אפילו למונית, והאמת היא שגם אם הייתי
מצליחה להביא את עצמי למפתן ביתם, חצי השנה שעברה מאז שדיברתי
עם אחד מהם בפעם האחרונה לא הבטיחה לי שהמפתן שאני אגיע אליו
יהיה עדיין ביתם.
הקול שלי היה קצת צרוד כשאמרתי, "זה יהיה נחמד, תודה."

אחר כך גיליתי ששון הוא צייר. הדירה שלו הייתה מלאה בבדי ציור
שעליהם ציורים מוכנים וחצי מוכנים, ובכל מקום היו זרוקות
שפופרות של צבעי שמן או אקריליק ומכחולים. כמובן שהבחנתי בזה
רק בבוקר, כי כשנכנסנו לדירה שלו בלילה הייתי כל כך מותשת,
שנרדמתי רגע אחרי שהוא פתח בשבילי את הספה בסלון ואמר שהוא
הולך לחדר שלו כדי להביא מצעים.
"מה אתה מצייר?" שאלתי אותו בזמן שהוא הכין פנקייקס לארוחת
הבוקר, לבוש רק בבוקסר שחור וסינר.
"כל מיני," הוא ענה והוריד פנקייק מהאש. הוא שפך בלילה לתוך
המחבת והניח את הפנקייק המוכן על השולחן מולי. שפכתי עליו קצת
סירופ שוקולד ואכלתי את כולו בביס אחד. כל כך התגעגעתי לאוכל
ביתי. "האמת שעכשיו רציתי לצייר אשה, אבל חסר לי מודל." עוד
פנקייק היה מוכן והוא הגיש לי גם אותו. כשהוא הניח לפניי את
הצלחת הוא התעכב רגע, בוחן אותי מכף רגל עד ראש. "היית רוצה
לדגמן?"

והסכמתי, איך לא.
גם אחרי שההורים שלי חזרו, הייתי מגיעה אליו כמעט כל יום
לשעתיים בערך, לפעמים קצת יותר. הייתי לובשת כותנת לילה לבנה,
חצי שקופה, שהוא נתן לי, ויושבת על המיטה שלו כשהרגליים שלי
קצת מסתבכות בשמיכה. הוא היה מכוון את התאורה ככה שתתאים לו,
ואז מניח את כן הציור שלו מולי, מסדר עליו את הבד ומתחיל
לצייר. שעתיים. התפקיד שלי היה לשבת שם קפואה, לא לזוז, לא
לדבר. לפעמים זה היה בסדר, לפעמים השעתיים האלה ביום שבהן נאסר
עלי לעשות כל דבר שהוא לא ישיבה באותה פוזה מתישה אפשרו לי
לחשוב קצת, משהו שלא ממש עשיתי עד לאותם רגעים, אפילו לא
בהודו. אבל לפעמים הרגשתי פרצים של היפראקטיביות, ואז הייתה לי
תחושה שהשעתיים נמשכות הרבה מעבר לזמן שלהן ושאני כבולה
באזיקים בלתי נראים שלא מאפשרים לי אפילו לגרד.
שון צייר לאט. היו לו מחויבויות מועטות מאוד, שום דבר לא האיץ
בו לסיים את הציור. אני לא העזתי, גם בגלל שלא הייתי בטוחה כמה
זמן נדרש בעצם לצייר לסיים את הציור שלו ולא רציתי לחשוף את
הבורות שלי בפניו. בנוסף, עם הזמן התחלתי באמת ליהנות מהזמן
שביליתי אצל שון. אם פעם הייתי מגיעה אליו רק כדי שיצייר אותי,
חודש אחרי שהוא התחיל לצייר אותי הביקורים התארכו להרבה מעבר
לשעתיים. לפעמים ארבע, לפעמים חמש שעות. הציור עצמו עדיין נמשך
רק שעתיים, שון הצהיר בפניי פעם שהוא לא יכול להכריח בן אדם
לשבת באותה תנוחה במשך יותר משעתיים. בשאר הזמן היינו מדברים.
היינו מדברים במשך שעות, שיחות שלרוב נקטעו על ידי צלצול טלפון
או ביקור בלתי צפוי.
"אני מצטער," הוא היה אומר לי בשקט אחרי שהוא הציץ בעינית
שבדלת. "ניפגש מחר?"
"אין בעיה", הייתי עונה ומנסה לבלוע את תחושת האכזבה.
בזמן שהייתי אוספת את הדברים שלי או מחליפה בגדים בחדר שלו,
הוא היה מכניס פנימה את האורח. אורחת, במרבית המקרים. היו לו
המון אורחות, אחת יפה יותר מהשניה. הן היו מתקשרות אליו, היו
מגיעות אליו. לפעמים שאלתי את עצמי אם הן יודעות אחת על השניה.
אותו לא העזתי לשאול.
"תכירי, זאת ידידה שלי," שון היה מציג אותי תמיד, "אני מצייר
אותה."
והבחורה האקראית הייתה מביטה בי במבט קצת עקום, ואז מביטה
בשון, ובסוף מחייכת. הן תמיד היו מחייכות. חלק ביקשו לראות את
הציור, כבדרך אגב, רק כדי לבדוק שהוא לא משקר, אבל אף אחת לא
פסחה על החיוך. וגם אני הייתי מחייכת חיוך שהיה בעיקר חמוץ
ולוחצת את היד שלה ואז נפרדת משון והולכת הביתה.
לשון היו המון בחורות, אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את אותה
בחורה פעמיים. שאלתי את עצמי איפה הוא מוצא אותן. שאלתי את
עצמי אם גם הן פעם דגמנו לו, ומשם העניינים התגלגלו. אצלנו הם
לא התגלגלו, שון אפילו לא ניסה. לא רמז שום דבר, לא הציע שום
דבר, לא יזם שום דבר. לפעמים זה הציק לי, במיוחד כשראיתי אותו
מעביר את היד כאילו במקרה לאורך גופה של אחת הבחורות שהגיעו
פתאום לסלון שלו וקטעו לנו את השיחה. השתדלתי לא להתייחס לזה
ככה, להזכיר לעצמי שתמיד רציתי ידיד אפלטוני, כזה שיקשיב לי
כשאני מתלוננת שכל הגברים חארות ולא ינסה במקביל להכניס אותי
למיטה שלו. לפעמים זה פעל. לרוב לא.

"כשיהיה לי כסף קצת, אני אקנה לי דירה נורמלית, ויהיה שם חדר
אחד עם שלושה חלונות", שון אמר לי פעם כשהשעתיים של הציור
נגמרו. "ככה תהיה לי תאורה נורמלית, אני לא סובל את התאורה
המלאכותית הזאת. היא מוציאה את כל הרע מהציור."
אני הסתכלתי על האור הצהוב שבקע מהמנורה ולא הבנתי מה הבעיה
איתו. העדפתי לא לומר שום דבר.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא שאל.
"אני רק אתלבש", אמרתי.
אחרי שתי דקות כבר היינו במטבח שלו ושתינו קפה שהוא בישל. בדרך
כלל שנאתי קפה שחור, אבל אצל שון הוא היה טעים.
"אני חושבת שאני אתחיל ללמוד בסמסטר הקרוב", אמרתי פתאום.
"חשבתי שאת לא יודעת מה את הולכת ללמוד."
"אני יודעת. אני אלמד מחשבים", אמרתי בהחלטיות. האמת שהגעתי אל
ההחלטה הזו רק בלילה הקודם, מעין הארה שלא השאירה מקום ליותר
מדי ספקות. זה לא שאהבתי מחשבים או הייתי יותר מדי טובה בהם,
אבל הייתי כבר באמת צריכה להתקדם לאיזשהו כיוון, ואחרי הכל
מחשבים היה המקצוע המורחב שלי בתיכון.
שון גיחך בבוז. "נשמע מעניין."
"אתה לא מבין," מצאתי את עצמי מתגוננת, "אני חייבת להתחיל
ללמוד, ומחשבים זה אחלה מקצוע לעתיד."
"אבל את שונאת מחשבים, בעצמך אמרת לי שכשלמדת מחשבים בבית ספר
שנאת כל רגע." שון לגם בשקט מהקפה שלו.
"בסדר," משכתי בכתפיי, "אני שונאת מחשבים, אבל זה לא שיש משהו
שאני באמת אוהבת, נכון? כבר חשבתי על המון תחומים ושום דבר לא
מעניין אותי, ואני באמת צריכה להעסיק את עצמי במשהו, זה לא
בריא לי שאני לא עושה שום דבר. וחוץ מזה שאתה מצייר אותי, אני
לא עושה שום דבר. אם אני אתחיל ללמוד, זה ימלא לי את הזמן
וישאיר לי פחות מקום לכל מיני חשבונות דביליים עם עצמי."
"כמו למה את לא מבקרת את החברה שלך הנכה?" שאל שון.
הקפה נתקע לי בגרון. "למה אתה אומר את זה?" מלמלתי באומללות.
"זאת הייתה סתם שאלה", הוא ענה, לא מקדיש לזה תשומת לב
מיוחדת.
"זאת לא הייתה אשמתי, התאונה שלה", קראתי, "אני הייתי שיכורה,
אתה מבין? אני הייתי שיכורה! והיא לא, היא סתם הייתה במצב רוח
טוב כי היא בדיוק סיימה להופיע עם הלהקה ההיא שהייתה לה וכי
הכל הלך מצוין והקהל אהב אותם, והם עשו קאבר לשיר האהוב עליה
של גאנז אנד רוזס והיא אפילו הצליחה לעשות בלי שום פאשלות את
הסולו של סלאש. והיא הייתה בעננים, ואני הייתי סתם שיכורה
ומדוכאת כי רבתי עם החבר שלי, ואפילו שהייתי שיכורה אמרתי לה
שלא נכנסים לאוטו עם נהג שתוי, גם אם זה הבאסיסט שלה ואפילו אם
היא מוכנה לעבור איתו באש ובמים. והיא רק צחקה עלי, ואמרה שאני
פחדנית, ושאם אני לא רוצה אני לא חייבת לנסוע, אבל שהיא נוסעת
לחגוג. שתלך לעזאזל עכשיו! הוא עכשיו בקבר והיא יושבת על כיסא
גלגלים ובקושי מתפקדת, איך זאת אשמתי בדיוק?"
"לא אמרתי שזאת אשמתך," שון נראה נבוך פתאום, "אני פשוט... אני
פשוט חושב שאת צריכה לדבר איתה."





אימא של מיטל פתחה לי את הדלת ועמדה בכניסה, חוסמת לי את
המעבר. היא נראתה זקנה ומותשת, כאילו בחצי השנה האחרונה היא
הזדקנה בעשר שנים לפחות. השיער שלה, שהיה פעם ארוך, מתולתל
ושופע, היה עכשיו דליל למדי והתחיל להלבין. הטרנינג שהיא לבשה
היה תלוי ברפיון על הגוף שלה והקמטים הקטנים מסביב לעיניה נראו
עמוקים.
"מה את עושה פה?" היא שאלה בטון מאשים, "את לא מתביישת?"
"רציתי לראות את מיטל", עניתי בשקט, העיניים שלי נעוצות ברצפה.
לא העזתי לתת למבט שלי לפגוש את שלה.
"כן?" הטון שלה הפך למלגלג, "ואיפה בדיוק היית בחצי שנה
האחרונה?"
"בהודו", מלמלתי.
היא לא זזה מהדלת ואני כבר התכוונתי להסתובב ולא לחזור לשם
יותר אף פעם. שיננתי לעצמי שוב ושוב שאין לי שום סיבה לסבול את
היחס הזה, שאני לא אשמה בכלום. כבר הייתי בחצי הדרך החוצה
כשמיטל הופיעה במסדרון, מתגלגלת באיטיות על כיסא הגלגלים שלה.
"מי זה, אימא?"
אימא של מיטל זזה הצדה בצייתנות, מאפשרת למיטל לראות אותי.
ההבעה שעל פניה הייתה קרה בדיוק כמו ההבעה שעל פני אימה.
"תיכנסי", היא אמרה לי וסובבה את הכיסא שלה, פונה חזרה לתוך
חדרה. אני צעדתי אחריה, מרגישה שהקירות במסדרון הקצר סוגרים
עלי.

מיטל ישבה מולי בלי לומר מילה. אני סקרתי את החדר שלה. הוא
השתנה בהרבה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. הפוסטרים של הלהקות
האהובות עליה כבר לא היו על הקירות. שתי הגיטרות שלה לא היו
במקומן, השטיח מקיר לקיר התחלף ברצפת פרקט. במקום הפוסטרים היו
על הקירות ציורים, חלקם היו מאוד צבעוניים וחלקם מאוד קודרים.
רובם היו מוצלחים למדי.
"מי צייר?" שאלתי.
"אני."
"אבל חשבתי..." הבטתי ביד ימין שלה.
"אני לומדת להשתמש ביד שמאל", היא ענתה בפשטות.
בחנתי שוב את הציורים. בהתחשב בעובדה שמיטל מעולם לא ציירה
לפני התאונה ושהיא תמיד הייתה ימנית, הם נראו לי אפילו יותר
מוצלחים.
"מה את עושה פה?" מיטל שאלה.
"חזרתי מהודו," הסברתי, "ורציתי לבוא, לראות מה שלומך."
"אני בסדר", היא ענתה בקרירות.
"מיטל... אני התגעגעתי אלייך." הקול שלי היה מקוטע, שבור.
המילים יצאו בקושי.
"את נטשת אותי", היא אמרה, "את נטשת אותי כשהייתי הכי צריכה
אותך בעולם."
"זה לא היה ככה..." התחלתי לומר ואז השתתקתי. "הייתי צריכה פסק
זמן."
"אני הייתי צריכה אותך. איתי. רציתי שתהיי פה ותתמכי בי כשאני
עברתי את התקופה הכי קשה בחיים שלי, ואת ברחת להודו." היא
התחילה לבכות. "ואני לא יודעת למה חזרת עכשיו, אבל גם לא אכפת
לי כבר. עכשיו אני כבר לא צריכה אותך."
"מיטל..."
"לכי, טוב?" היא קטעה אותי, "לא רוצה לראות אותך יותר. ואל
תבואי גם, לא צריכה אותך שתשבי פה ותרחמי עלי ותיראי אומללה
ומסכנה. תלכי."
רגע לפני שיצאתי מהחדר שלה מיטל קראה לי פתאום, ואני הסתובבתי
אליה. היא הסיעה את עצמה אל הארון שלה והוציאה ציור מאחת
המגירות. היא הושיטה לי אותו. "קחי, זה ציירתי אותך. זה הציור
הראשון הרציני שציירתי, בגלל זה זה נראה ככה."
הסתכלתי בציור שלה, שנראה קצת כמו ציור של ילדה בגן מבחינת
החדות של הקווים, אבל הצבעים השתלבו בו בהרמוניה מקסימה. הוא
היה יפהפה. רציתי לומר לה את זה, אבל מיטל כבר הסתובבה ממני.
הלכתי.

חזרתי לדירה של שון, פשוט כי לא היה לי מושג לאן עוד אני יכולה
ללכת. דפקתי בדלת כמה פעמים ואחרי שלא שמעתי תשובה, לחצתי על
הידית. הדלת נפתחה. נכנסתי לתוך דירה ריקה. שון לא היה שם. גם
הרהיטים לא היו, לא קני הציור שלו, לא המכחולים המפוזרים בכל
מקום, לא הריח של הקפה השחור. ריק.
שון עזב.
נכנסתי לחדר שלו. על הרצפה הייתה מונחת תמונה מכוסה בבד לבן עם
פתק מוצמד אליו.
"אני מצטער שככה זה נגמר, אבל הייתי חייב להסתלק מפה. התמונה
גמורה, כל הלילה הייתי עסוק בלסיים אותה סופית, כל הגימורים
האחרונים. תשמרי עליה בשביל שנינו. אני מקווה לראות אותך יום
אחד, הדרכים שלנו עוד בטח ייפגשו מתישהו. שון".
בלי להוריד אפילו את הכיסוי מהתמונה הרמתי אותה, גדולה כמעט
כמוני, והתחלתי לגרור אותה החוצה. את הפתק השארתי זרוק על
הרצפה.





את שון הכרתי בתקופה קצת מוזרה בחיים שלי. בדיוק חזרתי מטיול
חסר תועלת בהודו, איבדתי את החבר שלי, ניתקתי קשר עם כל החברים
הישנים. שון נכנס לחיים שלי בדיוק בזמן הנכון כדי לטלטל אותי
מצד לצד ולהעמיד אותי על הרגליים, ויצא מהם באותה הסערה ברגע
שהצלחתי לעזוב את היד שלו ולעמוד לבד.
הלכתי הביתה מהדירה שלו ברגל, סוחבת אחריי את התמונה הענקית
ומתעלמת מהמבטים של העוברים והשבים. ליד התחנה המרכזית תפס לי
את הרגל איזה קבצן שבקושי הצליח לגרד את עצמו מהמדרכה.
"היי, אני מכיר אותך."
הבטתי בו במבט מלא חלחלה, אבל הוא התעקש. "כן, אני מכיר אותך,
את טסת איתי חזרה מהודו."
בחנתי אותו שוב. הזיפים, הלכלוך והבגדים המרופטים אמנם הסתירו
את זה, אבל עם קצת מאמץ הצלחתי לזהות את הבחור שישב לידי במטוס
ולא הפסיק להלל את הודו כל הדרך לישראל. התיישבתי לידו.
"מה קרה לך?" שאלתי.
"אנ'לא יודע," הוא מלמל. "לא יודע כלום כבר. סיגריה יש לך
להביא לי?"
נענעתי בראשי לשלילה.
"לא משנה, יש לי משלי," הוא חייך והוציא מהכיס חפיסה של
נובלס.
"חשבתי שנגמלת." אמרתי.
הוא צחק צחוק מריר שחשף שיניים צהובות והפך מהר מאוד לשיעול.
"איזה נגמלתי איזה. החיים בזבל, אני אומר לך. הודו המזוינת
דפקה לי את כל החיים, הרסה אותי לגמרי, נשבע לך." הוא הדליק את
הסיגריה, שאף ונשף את העשן שלה. "למה לא הזהרת אותי?"
"הזהרתי אותך ממה?" שאלתי, בוהה מהופנטת בעשן.
הוא שתק במשך כמה שניות, ואז הישיר אלי מבט. "מהכל. למה לא
הזהרת אותי מהכל כשהייתה לך הזדמנות?"
משכתי בכתפיי ואז קמתי מהשמיכה המטונפת שלו, מוכנה להסתלק משם.
"יהיה בסדר, אתה יודע?" חייכתי אליו את החיוך הכי חם והכי כנה
שהצלחתי לגייס וזרקתי לו כמה שקלים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אני לובשת
עכשיו???
אמרת שהדבר הכי
מגעיל בעולם
לדעתך זה
אישה עם חזה
שעיר, נכון?
אז מה שאני
לובשת כרגע זה
אישה עם חזה
שעיר, אוקי???


זאת שנמאס לה
מסוטים
באינטרנט...


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/05 0:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ויקטוריה בראון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה