לאחרונה, נראה שכל מה שמדברים עליו זה הרצח ההוא או השוד הזה,
וגורלם המר של נוכחים אקראיים שסיימו את הלילה (וחייהם) בחדר
הנתיחות המשטרתי...
זמזום פעמון דלתי מביא אותי אל הצצה בעינית - איש שזקוק
לתרומות עבור ניתוח לבתו חולת הלב עומד שם בעיניים עצובות,
ואני, בעיניים לא פחות עצובות, וכסיסת ציפורניים נוירוטית,
פוחדת לפתוח לו את הדלת.
הלוך חזור, אני פוסעת בדירתי, מתכננת בראשי את הנאום של "סלח
לי אך אני חוששת לפתוח לך את הדלת" או "אתה מבין, אין לי שרשרת
ביטחון ואני פה לבד", "יש לך בת, אני בטוחה שתבין..."
הצצה נוספת גורמת לניסיון כושל להשחיל שטר מתחת לדלת.
אני מביאה את המפתחות ובראש רצים אלפי תסריטים של איך הוא הודף
את הדלת בכוח ונכנס לדירה, ויש לו סכין או אקדח או רובה או סתם
אגרופן ברזל...
היטב היטב אני מסדרת כיסא בזווית הדלת שמאפשר פתיחה בדיוק של
סנטימטר, פותחת את הדלת לרעמי פעימות לבי, משחילה את השטר ועל
רקע משפטי "תודה, תהיו בריאים, תודה", הודפת את הדלת במהרה,
מסובבת את המפתח מיד במנעול וצליל סיום של הכיסא מחליק ומכה
ברצפה, משחרר מפי צווחה קלה וכמעט חרישית.
החיים המודרנים לבד...