קשה לי להיזכר מתי הכל התחיל, מתי בפעם הראשונה צצת לי פתאום.
אולי הכל התחיל בקיץ שעבר, אבל אני לא בטוחה כי למחרת דפק הגשם
בחלון.
בפעם הראשונה ששמעתי את קולך הציפה אותי תחושב מוכרת. כאילו
הכרתי אותך ומכירה אני אותך מאז ומתמיד. גם המחשבות שלך, הדעות
שלך, הכל היה ברור גם מבלי שתגידי. היית דומה לי בכל כך הרבה
דרכים אבל בכל זאת שונה ממני כל כך. הניגוד ששרר בינינו היווה
כמחיצה בינינו, אבל גם קישר אותנו, השלים אותנו לאחת אבל בכל
זאת לא אחת שלמה. לפעמים שיגעת אותי הצפת את ראשי במחשבות שלך
שרציתי לצעוק מרוב כאב. אבל לפעמים התאהבתי בך כל פעם מחדש
כשפרצת פתאום בצחוק, דיברת איתי ונתת לי לחלום עוד קצת גם
בשעות היום. אני שונאת אותך עד עכשיו על מה שעשית לי, אבל
אוהבת אותך על כל מה שנתת לי. כעת לא מרגישה אני כאב לאחר
עזיבתך. במקום שבו אני נמצאת עכשיו אני מרגישה לבד בלעדיך,
מקום סגור כולו לבן, לבן של בתי חולים. אין פה חלון קשה בלי
לראות את אור השמש והקרנים המחממות, את הדשא הירוק והעצים,
והעולם. תמיד היית מוזרה בעיני איך שהיית מתבוננת באנשים
ומתחילה לדבר עליהם כאילו קראת את מחשבותיי שלי, היית מדהימה
אותי. והיה קשה לא להקשיב לך דיברת לי ישר לתוך הלב, לתוך
הראש. למה אז כבר לא ראיתי מה קורה?
תמיד הייתי בודדה, מאלה השקטות שיושבות רחוק ושותקות. אני
אהבתי את התחושה של הלבד. עשה לי תמיד טוב. אבל נראה לי אז
בדיוק את צצת. הייתי מדברת איתך שעות על גבי שעות, בלי הפסקה.
אנשים תמיד היו מסתכלים עלי מוזר כשהייתי לידך יש גם את אלה
שחייכו ולא אמרו דבר. נראה לי עכשיו אני קצת מבינה. הברחת את
כל מי שהעז להתקרב אלי, רק בהיותך את. זכור לי יום אחד שהחלטתי
"להיפטר" ממך, החלטתי שיותר את לא מתקרבת אליי זה החזיק שעתיים
בדיוק. לא יכולתי לסרב לך התחלת לדבר וכבר נסחפתי בזרם המילים
שלך, פשוט הרגת אותי. הגעתי למצב שלא יכולתי לחשוב בלעדיך או
לעשות משהו בעצמי - איבדתי את עצמי. מגרדת לי היד, וכל הגוף
בעצם כאילו אני אחוזת דיבוק, מרגישה מזוהמת. כל הזרוע מלאה
סימני דקירות מחט, כואב לי אפילו בלב. אם היתה פה מראה אני
בטוחה שלא הייתי מזהה את הדמות המתבוננת בי. השתניתי כשפגשתי
אותך, כשעזבת וכשנעלמת סופית מחיי. אבל לעולם לא אשוב להיות
האדם שהייתי, לעולם. סערות הרגשות שהעברת אותי בהן חסרות לי
מאוד אבל יחד עם זאת לא חסרות לי בכלל. בלילות מתעוררת מסיוטים
ומגלה שאני כבר נמצאת בתוך אחד. ממלאת את הזמן בלבהות בקיר,
לתופף על דלת הזכוכית, להסתכל עם המסדרון הריק, לבכות ולפנות
אליך כאילו את עוד שם לידי וסותמת מיד כשמישהו מופיע. רק שלא
יתחילו עם הטיפולים שוב. רוצה לצאת מפה אבל לא יכולה. יכולתי
לברוח, לזרוק משהו על הזכוכית שתתנפץ ולהתחיל לרוץ, לא משנה
לאן. אבל אני בקושי מרימה את היד, וכולי מרגישה תחושת כובד,
הרגלים חלשות מחזיקות את הגוף לכמה שניות ואז שוב מתמוטטות
מהעומס. והכל בגללך ביום שבו הבנתי שאת זאת בעצם אני האחרת זאת
שהטריפה אותי על דעתי.



נשלח ממוסד סגור לחולי נפש.
אין כתובת לשליחה - מועבר למחיקה.