הוצאת ממד"ה
Amit f. Chai

fox tales


תרגום משועלית אריאלה קרומגלז


הדפסה ראשונה תשנ"ח 1998



עיצוב העטיפה: עמית ש. חי
צילום העטיפה: קרן ויונטה
הדפסת העטיפה: hp 1200/c

©

הוצאת ממד"ה תה"ש בע"מ רמת-גן
נדפס בתשנ"ח בדפוס ממד"ה בע"מ



שלמי תודה


רבים סייעו לי בכתיבת הספר ובמעבר העקלתון שבין השועלית
למציאות.
תודה לכולם על התמיכה הנפשית העמוקה לה נזקקתי בשעותי הקשות.
ספר זה לא היה נכתב בלעדיכם: דפנה עינת, אשר רביבו, אודליה
חבאני, אריאלה קרומגלז, כנרת בצלאל, קרן ויונטה, זוהר הקרציה,
אלכס וינוקור ושמעון.



השועל

השועל הוא שועל המצבים, אל האלים. עומד בראש משולש הרצף.
השועל התגלה לראשונה כפסלון אבן שנחשף באחת הפירמידות במצרים,
לאחר מסע חיפושים מפרך אחר האמת האמיתית והיחידה.
חבורת השועל חיפשה את האמת בכל העולם כמעט. כשמצאה את פסל
השועל ידעה כי סוף סוף האמת נמצאה.
השועל עומד בראש משולש הרצף (ע"ע) ומסמל את האלים, הרוחניות
והבולשיט.
חברי הכת שמאמינים בראש ובראשונה בתורת המצבים (ע"ע) הכתירו את
השועל לאל העולם בכלל ולאל המצבים בפרט.
תת המשולש - שועל, מכיל בתוכו את שלושת יסודותיו: המזל, התפנית
והגורל.
המזל והתפנית מסמלים את הציפיות שלנו מהאלים, כלומר האלים
אמורים לשפר את חיינו, אנו סומכים עליהם בשעת צרה וגם בשעה
רגילה והם נותנים משמעות לחיינו (משהו כזה).
הגורל עומד מנגד לאל או לחלופין לצידו ומהווה את האיזון עם שני
היסודות האחרים.


נר לי נר לי

"בנאדם, קום מהמדרכה..."
"מה..."
"קום, קום, מה אתה שוכב פה ככה, עם חבילת נרות מעוכים פזורים
לידך", צעק עליו האיש, שמנקודת מבטו של לני נראה כצללית
מעורפלת בלבד. "קום כבר, ותאסוף את כל השטויות שלך."
לני הביט מעלה באיטיות, ראשו כואב, מביט סביבו.
האיש שמעליו החל להתעצבן, "קום כבר!" צעק ובעט בו קלות במגף
עור שחור וקשה. לני לא קם, דווקא, בשביל לעצבן את האיש אותו לא
הכיר, ובגלל שראשו כאב מדי בכדי להיזכר מדוע הוא שוכב על
המדרכה, שליד אולם הספורט לאתלטיקה בינונית-פושרת, שנחנך לפני
כחודש בטקס מרהיב ביותר, ובהשתתפות ראשי הועד האולימפי השלישי
להסתדרות הכללית המיוחדת של איחוד ארצות המזרח הקרוב-רחוק, הקר
והנוקשה מאוד בכל הקשור לעניינים פיננסים של אימהות המשתתפות
במכון הבינלאומי להתאגדות הכוללת של גברים ונשים נגד נשים
וגברים, שחושבים שחקר המכון הבינלאומי להתאגדות הכוללת של
גברים ונשים נגד נשים וגברים הינו חסר כל בסיס.
בעיטה שנייה וחזקה הרבה יותר פגעה בגבו של לני.
"טוב! אני קם," נאנק בכאב, והחל מתרומם.
"וגם את הנרות", האיש הצביע על ערמת הנרות שחלקם התפזרו על
החניון של האולם.
לני התכופף בכאב ואסף את הנרות.
"יופי," אמר האיש, הוא הסתובב והתקדם במהרה לכוון הבודקה של
החניון.
האיש הגביר את קצב ההליכה, כשראה שמכונית מתקרבת אל שער
הכניסה.
מכונית מסוג "אלסטניר" של תאגיד הרכב וולבו- פררי- כרמלית-
חיפושית -ארטיק- בננה עם וופלה שחצויה לשתיים ומודבקת משני
צדדיו על ציפוי השוקולד.
הדמות שישבה במכונית צפצפה.
"מה אתה מצפצף פה?" צרח השומר של הבודקה והחל לרוץ לקראתה.
צופר המכונית הרעיש בשנית.
"אמרתי לך לא לצפצף!" צרח השומר. הוא הגיע אל הרכב ובקש מהנהג
לפתוח את החלון, שכן כל החלונות היו מושחרים.
"פתח את החלון בבקשה," אמר השומר.
"פייי!!!" צפצפה המכונית.
"למה אתה מצפצף?!" צרח, "אמרתי לך לא לצפצף!"
"פייי"
השומר שלף אקדח מחגורתו וכיוון לעבר שמשת המכונית. "תפסיק או
שאני יורה."
"פייי", המכונית המשיכה ונהג המכונית לחץ פול גז, נכנס בעוצמה
במחסום המתרומם, שכרגע היה כמובן במצב שוכב. המחסום נשבר ברעש
עז, מעיף איתו את כל הבודקה של השומר.
"לא!!!" צרח השומר בעיניים דומעות. הוא הרים את האקדח שקנה
לפני חמש שנים בלבד במרכז לכלי נשק וציוד לגינון. הוא מעולם לא
ירה, מעולם לא. פעם כמעט ירה במיקי, שכנה שלו לשעבר. מיקי שכבה
על הכורסה בביתה וראתה "רן וסטימפי". חברתה שירה אמרה שתגיע
ב-7:30 והשעה כבר הייתה 8:14. הן קבעו שילכו יחד לסרט בקניון
ה-234 של ראשון, קניון חדש. מיקי ושירה גרות אומנם באילת, אבל
סיפרו להם שבראשון יש בית קולנוע בתוך הקניון. גם באילת יש
קולנוע, אבל לא בתוך הקניון. פעם ניסו להכניס את הקולנוע
לקניון, אבל זה לא עבד, אנשים פשוט לא הבינו את העניין הזה של
הקולנוע.
ב-8:32 נשמע צלצול האינטרקום. אחרי דקה וחצי נכנסה שירה אל
דירתה השכורה של מיקי.
"מצטערת שאיחרתי," אמרה, "נתקעתי במעלית".
"נתקעת שעה במעלית?"
"כן."
באמת?"
"כן."
וחילצו אותך בסוף?"
"לא. בסוף התייאשתי, צלצלתי וצלצלתי בפעמון האזעקה ואף אחד לא
בא להציל אותי, אז שברתי את הזכוכית של דלת המעלית ויצאתי.
"אבל הזכוכית נורא צרה..."
"כן. באור היא באמת נראית נורא צרה. אבל אחרי כמה דקות נגמר
האור במעלית ואז לא רואים את הזכוכית."
"טוב, לא משנה, בואי נרד, אפשר עוד להספיק לסרט."
מיקי ושירה ירדו למטה וניסו לעצור טרמפים לכיוון ראשון. מיקי
גרה ברובע המוסלמי באילת, ליד המצפה התת-מודע.
שירה הייתה דוגמנית מפורסמת, לכן טרמפ לא היה קשה לתפוס. הבעיה
הייתה שרוב האנשים לא נסעו לקניון בראשון. אחרי שלושה ימים עצר
להם מישהו, נמוך. הוא נסע גם כן לקניון בראשון, ושתי הבנות
הצטרפו אליו.
גל, קראו לנמוך. שם קצר כזה. כאילו שהוריו ידעו שהוא יהיה
נמוך. הוא נסע לכיוון ראשון, אך רצה לעצור בדרך בעפולה, הוא
שמע שפתחו שם אקספרס.
למיקי ולשירה לא היה אכפת, היה עוד מספיק זמן עד לסרט.
גד נסע מהר, למרות שהיה נמוך.
"אז, שירה, אההה... תגידי, בא לך אולי למצוץ לי בדרך?"
"נראה לך?"
"למה? פעם היית מוצצת לי."
"כי יש לך חבר."
"נו אז?"
"אז זהו."
"אההה... לי אין חבר," אמר כץ. "בא לך למצוץ לי?"
"אבל אתה נמוך."
"נו אז?"
"אז זהו."
הם הגיעו לעפולה. "סליחה, אדוני," הוא שאל דרך החלון את אחד
הקשישים שישבו על הספסל ליד הגן. "איפה פה זה האקספרס?"
"איזה אקספרס?" התפרצה זקנה אחת.
"האקספרס, נו את יודעת", אמר דן.
"לא, אני לא יודעת."
"אז למה את מתערבת?"
"כי שאלת אותי."
"לא שאלתי אותך."
"אתה כן."
"אני לא."
"כן."
"לא."
"כן."
"לא."
"כן."
"שתקי זקנה!!!"
"לא."
לפז נמאס מהשטויות של הבלה; הוא לחץ על דוושת הגז ודרס אותה.
הקשישים שישבו על הספסל לא הגיבו מספיק מהר למתרחש. גל עשה
פרסה במהירות ודרס גם אותם.
"מה עשית?" בכתה מיקי.
"זה בסדר," אמר, "אני מהמשטרה."
הוא הוציא מתא הכפפות חפיסת נרות, שם על גג הרכב ועשה קולות של
סירנה.
באותו רגע בדיוק הבין לני מה מעשיו בחניון האולם. הוא קבע שם
עם ציפור אחת, שראה בטלוויזיה. הוא ראה משהו עף לקראתו והיה
בטוח שזאת היא. אבל זאת לא הייתה היא. חבילת הנרות פגעה לו
בדיוק בראש והוא התעלף מהמכה.
יריות השומר פגעו בגוף המכונית והיא החלה מסתובבת סביב צירה.
עוד ירייה, פגיעה בחזהו של הנהג ועוד אחת, סמוך לעינו.
גל מת מפצעיו כמעט מיד. הרכב המשיך לדהור לכיוון לני המחשב את
צעדיו, סופר את הנרות. הרכב פגע בו בעוצמה, לא היה לו סיכוי.
הוא התנפץ אל תוך שמשת הרכב. הרכב המשיך לדהור קדימה.
השומר הביט ברכב ההולך ומתרחק אל כיוון החומה המקיפה את
המבנה.
הוא הרים כסא מהריסות הבודקה והתיישב, מוציא סיגריה, מדליק
אותה באדישות ולוקח שכטה עצבנית ונהדרת בעודו צופה בפיצוץ, אל
מול שקיעת השמש.


להיות פשוט

אני מהאנשים שמסתכלים על אנשים שמסתכלים על אנשים. בטח לא
הבנתם כלום. אני אסביר את עצמי, בעולם יש הרבה מאוד אנשים, זה
ידוע לכולם. רובם "רגילים", כלומר, מקסימום מסתכלים על אנשים
אחרים, והם גם בדרך כלל לא מודעים לאנשים שמסתכלים עליהם.
תבינו, רוב האנשים חיים בפשטות, לא שוברים ת'ראש יותר מדי, אבל
יש סוג נוסף של אנשים, קוראים להם "אנשים שמסתכלים על אנשים"
והם למעשה, מסתכלים מדרגה 1, תפקידם להסתכל על האנשים הפשוטים,
לבחון אותם, ללמוד אותם וכך להבין כיצד מתנהל העולם, הם כאילו
הקצינים של האזרחות.
אני הייתי מסתכל מדרגה 1 כעשר שנים. לפני שנתיים, הוכתרתי
כמסתכל מדרגה 2, כלומר מאז אני מסתכל על אלו שתחתיי, על האנשים
שמסתכלים על אנשים.
אני אתאר לכם מצב שגרתי בחיים, כדוגמא. לפני שבוע בערך, הייתי
עם חברים שלי במסיבה בת"א, כמובן שלא הכניסו אותנו, חבורת
ערסים אינטליגנטים עם עוד כמה שלא שייכים לשום מקום, אז
הסתובבנו בסמטאות החשוכות בת"א וחיפשנו איזה מישהי להתעלל בה,
כמו בכל יום שישי בערב. אלי פרץ, חברי הטוב מהגן, ירד על איזה
פרחה חמודה שחיכתה למונית. חמודע! מע המעצב? ניסה לאמר משהו
בעברית, אך זה נשמע כמו תורכית מדוברת. תמיד שנאתי אותו כשניסה
לדבר.
שתוק מגעיל, לא מדברת עם ערסים ערבים! החזירה לו. מע זע? צעק
אלי. הוא הוציא סכין קפיצית והצמיד לה לגרון. שתקי עו שעני
חותך עותך, אמר. מיד החבר'ה התקבצו סביבם במעגל. תעזוב אותי יא
ערס מגעיל, לך לך עם החברים המגעילים שלך. אלי לא התאפק, הוא
קירב את הסכין ללחיה, והעביר לה פנס עמוק שנחרט עמוק בבשרה
ובנשמתה. הפרחה צרחה צרחת אימים, ואלי השתיק אותה באגרוף
לפנים. הוא חתך את כפתורי חולצתה וקרע את החזייה מעליה. החבר'ה
מסביב, לא משנה שכבר ראו מחזות דומים בכל יום שישי מזה חודשים,
עדיין התרגשו. בעוד אלי אונס את הפרחה, אני אסביר לכם את המצב
מנקודת המבט שלי. אלי אונס, עוד כמה חברים עוזרים לו בלשתק
אותה ומחליפים אותו בתורות. יש שניים שמסתכלים עליהם, אלו
מסתכלים מדרגה 1. הם מנתחים את המצב, קצת שותפים לפשע ולבלאגן,
אבל לא לוקחים חלק פעיל, רק מסתכלים. אני לעומת זאת, מסתכל
עליהם, על אלו שמתסכלים.
לידיעה כללית, יש גם מסתכלים מדרגה 3 ו-4. אבל הם נדירים
ביותר. לכל מדינה יש מסתכל מדרגה 4 אחד, תחתיו משרתים כמאה
מסתכלים מדרגה 3, לפעמים הם יושבים בממשלה.
אז מה אני אגיד לכם, אני יושב עכשיו על ספסל בגינה הציבורית,
אני מסתכל על מישהו שמסתכל על מישהו שמסתכל על איזה כוסית
שעוברת, ואז פתאום אני מבין משהו, משהו שאני באמת לא מבין איך
לא חשבתי עליו עד עכשיו. היו שמועות, אבל למדנו להתעלם מהן.
אבל עכשיו זה הכה בי כמו נושאת מטוסים שנכנסת ביאכטה קטנה. יש
עוד סוג של אנשים בעולם. אנשים שעושים דברים. הם לא "פשוטים"
בכלל, הם פשוט סוג שונה של אנשים, הם אנשים שעושים דברים,
ובגלל זה הם הרוב, כי זה הכי שווה. איך הפילו עלי את התיק הזה
של להסתכל על אנשים? זה בכלל לא מעניין אותי ובגלל זה אני לא
עושה כלום בחיים שלי, סתם מסתכל על אנשים שמסתכלים, מה זה נותן
לי?!
אז אני מוריד את הדרגות שלי ומתפטר, מהיום אני איש פשוט, מהיום
אני "עושה" מדרגה 1.


זהב קפוא

יושב בתחנה ציבורית, מחכה לקו 55 המחורבן, שכרגיל מאחר. מזג
האוויר לא סגור על עצמו. פעם שרב מלווה בסופות חול שהגיעו,
השועל יודע מאיפה, שורטות לי את העדשות ומשייפות את גופת חתול
שנדרס, בידי משאית לפינוי אשפה, מן הסתם.
אחרי שעה פתאום יש מבול אדיר, שוטף את כל החול והלכלוך
מהאוויר.
אני יושב עדיין בתחנה. מחכה לאוטובוס שיגיע ושעוד עונה תחלוף
לה.
ברק מפלח את האוויר, מפלס לו מעבר בין טיפות הגשם. אני מביט
לשמיים הקודרים, עוצם עיניים וסופר. ארבע שניות עוברות ורעם
אדיר מרעיש את הרחוב, מרעיד את חלונות הראווה של החנויות וכל
האזעקות של המכוניות החונות מתחילות לצפצף. נהנה מהרגעה,
מהעוצמה של הברק, עד שאיזה זקנה מכוערת, חסרת גבות ושיניים
מטרידה אותי ומנערת את זרועי בכדי לשתף אותי בפחד המטופש שלה.
"אם לא היה גשם אז הייתי בטוחה שזה סקאד", היא אומרת לי. אני
מחייך אליה חיוך דבילי של הבנה והשתתפות בצערה.
ברק נוסף מאיר את השמים. הפעם אני קולט את כולו, ממש מול
עיניי, לפני שהוא מספיק להעלם. זרם של אור המפלס דרכו בין
הטיפות והברד, קורע את האוויר, מתפתל ומתפצל, שולח זרועותיו
הקטלניות באקראיות לכל עבר ואלו מחפשות נואשות אחר המטרה.
הרעם לא איחר לבוא, אפילו הקדים, בום אדיר הוציא אותי מהכרתי
וחדר לעמקי נשמתי.
מול עיני ראיתי שדה עצום. ערפל עדין מלחשש בין גבעולי הפרא שבו
ואווירה של מתח ומסתורין שוררת במקום. אני מביט אל האופק ולא
רואה את הסוף, שדה בלי גבולות.
"עזור לנו..." נשמע קול צורם וחד, אך גם מפוחד ועייף מאחורי.
אני מסתובב, כמו בתוך חלום ומביט לאחור.
שורה ארוכה של אנשים תלויים בכמה טורים אחד אחרי השני,
במרווחים קבועים, על עמודים ענקיים של זהב טהור.
"עזור לנו..." נשמע שוב הקול. הם רחוקים ממני כמה מאות מטרים,
אך הקול כאילו בוקע מתוכי, זורם ממרכז האנרגיה שלי ופורץ דרך
עורקיי, מאיים לקרוע אותי לגזרים.
אני מתחיל ללכת באיטיות מרדימה, אפילו בחצי ריחוף, מעל העשבים
הרכים, מעופף על גלי הערפל, מתקרב לאנשים התלויים.
הזמן כאילו עומד מלכת, ואני אפילו לא חושב כיצד הגעתי למקום.
מביט בעצב באנשים המתקרבים אלי אט אט.
אני מגיע לאדם הראשון. הוא תלוי בקצהו של העמוד המוזהב, בגובה
של מאה מטרים.
"עזור לי ..." הוא קורא לי. קולו לוחש אך נשמע כצרחת רפאים
באוזניי.
אני נוגע בעמוד הכבד, הוא קפוא. קפוא כמו קרח. לרגע אני מרגיש
צמרמורת בכל גופי וברגע שאחריה גם אני תלוי על עמוד.
"אוי איזה רעם", אומרת הזקנה ומחזיקה לי ביד.
"תעזבי אותי", אני אומר לה בבהלה. מביט שוב בשמיים. מביט אליהם
בעצב.
האוטובוס שלי מגיע לתחנה, מציל אותי מהטרדות הזקנה. אני עולה
עליו ונתלה על העמוד הארבעים, בשורה השמינית.
אני תלוי על עמוד זהב קפוא ומחכה לברק שיפגע בי.


צל ברכבת

יום יום, דרך קבע, היה יוצא מחברת הפיתוח למכשירי אילוץ,
שברחוב י' בתמוז, בדיוק בשעה שבע ועשרים. הבניין בו עבד היה
נטוש בשעות אלו, למעט המנקות הסיבריות-אפריקאיות, ומשפחת הרצל,
שצברה עוצמה במשך השנים ועתה הייתה אחת משושלת העכברים הגדולה
במזרח התיכון.
ג'ד היה בחור חסון, נאה, שיער בלונד פלטינה משורש היטב, ובן
להורים קרצייתיים להפליא, מה שגרם לו לעזוב את הבית בגיל צעיר
יחסית ולהתמודד עם קשיי העולם בכוחות עצמו. אך ג'ד הסתדר,
ואפילו הסתדר טוב.
זה היה בתשיעי לתשיעי, כמו בכל יום אחר, יצא ג'ד ממשרדו בדיוק
בשעה שבע ועשרים, והתחיל ללכת לכיוון הרכבת התחתית.
הוא עבר תמיד דרך אותה סמטה אפלולית, שקיצרה את דרכו והובילה
ישירות אל התחנה.
ג'ד לא פחד לעבור בה, מעולם לא. מאז אותו יום בו סיפר לו פנחס
המקצר על אותה הסמטה, הוא עבר בה בכל פעם. כבר שמונה שנים שהוא
עובר בה. אפלולית אמנם, אך דבר לא קרה לו כשעבר בה. מעולם לא
קפץ עליו שד, איזה פרדי קרוגר, או כלב זאב צמא דם. והיא קיצרה
את הדרך בחמש דקות בערך, אותן דקות להן נזקק על מנת לתפוס את
הרכבת של שבע ושלושים.
גם באותו היום, התכוון ג'ד לחצות את הסמטה, בדיוק כמו תמיד.
הוא החל לחצות אותה בקצב הליכה מהיר, קבוע, מחושב כתמיד, לעתים
היה נדמה לו כי הוא דורך על אותן המרצפות בכל פעם כשעבר.
"ג'ד", קרא לו קול מאחוריו.
ג'ד הופתע למשמע הקול, היות והסמטה הייתה צרה, והוא לא הבחין
באיש. הוא הסתובב במהירות על מנת לפתור את הבעיה בלי לבזבז זמן
מיותר. יש לו רכבת לתפוס.
"שלום לך ג'ד", אמרה הצללית.
"מי זה?" שאל.
"זה אני."
"ה'אני' הזה שלך לא מחדש לי כלום, אם הייתי יודע מי זה 'אני'
לא הייתי שואל מי זה. בכל אופן יש לך בדיוק עשרים שניות להגיד
לי מה אתה רוצה לפני שאני הולך..."
"לתפוס את הרכבת", המשיכה אותו הצללית.
ג'ד נראה מופתע.
"אני..."
"כן, נגמר לך הזמן. רוץ רוץ, שלא תפספס את הרכבת."
"כן, באמת כדאי שאני..." ג'ד כבר החל להסתובב, בחשש מסוים.
משהו בדמות האפלולית הטריד אותו. מאיפה היא יודעת מי הוא ומהם
זמני נסיעתו.
"רק אל תשכח..."
משהו בקול היה מוכר. משהו מעברו. הוא לא הצליח להיזכר והוא די
חשש להמשיך בדרכו, למרות שככל הנראה יפסיד את הרכבת אם ימשיך
להתעכב.
"מה אתה רוצה ממני?"
"אני? אני לא רוצה ממך כלום. רק להזהיר אותך. לפני שיהיה מאוחר
מדי."
"מאוחר מדי לרכבת?"
"אוי ג'ד, אתה תמים כל כך, לא השתנית בכלל", אמר, "להפסיד את
הרכבת, כן. חס וחלילה שלא תפספס את הרכבת."
ג'ד הביט בשעונו, השעה הייתה שבע עשרים ותשע.
"מה אתה לחוץ?" שאל, "כל יום, כמו שעון אתה פועל. כמו רובוט,
לא שם לב למה שקורה מסביבך ובעיקר לך. לפי חוקים מטופשים
שהמציאו הוריך. עזבת אותם, אבל הם עדיין יושבים לך בתוך הראש
הא? מציקים לך בכל דקה ודקה מחייך."
ג'ד ניסה להקשיב לאיש האפל, אך המחשבה על הרכבת העומדת לעזוב
את התחנה הטריפה אותו. והוא החל לצעוד באיטיות לאחור.
"באתי להזהיר אותך, אבל אתה ממשיך..." אמר האפל.
"להזהיר אותי ממה?" מרחק של כעשרים מטרים הפריד ביניהם וג'ד
נאלץ להרים קולו.
"אתה הופך לצל", אמר.
"מה צל?"
"אתה צל, חמוד שלי, אתה נהיה לצל של עצמך."
ג'ד איבד עניין, הוא הביט שוב בשעונו והחל לרוץ לכיוון התחנה
בתקווה לתפוס את הרכבת.
"נהפך לצל, מי הוא שיגיד לי?" חשב לעצמו.
"זה הצ'אנס האחרון שלך," נשמע שוב הקול, "אם תעלה על הרכבת
הזאת, אתה מתחלף עם הצל שלך."
ג'ד ראה את הרכבת עומדת עדיין בתחנה. אם ירוץ בשיא הכח יספיק
לתפוס אותה.
"אל תרוץ אליה," אמר לו פנחס המקצר.
"אני חייב לתפוס אותה", ג'ד רץ בכל כוחו, הוא לא האמין לשטויות
של האפל.
הוא הספיק לעלות עליה, ממש ברגע האחרון.
ג'ד כל כך שמח שהספיק לתפוס אותה, שאפילו לא הבחין כמה שטחית
ודו מימדית היא, כמה היא אפורה, אפילו שחורה, ואיך הוא נעלם
בתוכה יחד עם שאר הצללים."


עוד שבת של כדורגל

כבר שבוע, אבא שלי מנסה לשכנע אותי לצאת איתו ועם אחותי הקטנה
מיכל לטיול בנגב. טיול משפחות כזה, שמארגנים ההורים. בסופו של
דבר, אחרי לחצים ואיומים כבדים, הסכמתי.
אבל תבינו, לצאת איתו לטיול בשבת, זה אומר להפסיד משהו אחר.
אצלנו בשכונה, בכל שבת, נפגשים כל החברה מהכיתה אצלי על הגג,
ורואים משחק כדורגל באצטדיון שמול הבית שלי. האמת היא, אף אחד
מאיתנו, חוץ מששון, שממש מכור לכדורגל, לא מבין במיוחד מה הולך
על המגרש. בשבילי זה סתם אנשים שרצים אחרי כדור ומנסים לבעוט
אותו לשער. הבנתי מששון, שמדובר בשתי קבוצות, אז אני תמיד אוהד
את הקבוצה שהוא אוהד. אבל בעצם לא ממש אכפת לי. למרות הכל
היינו עושים את זה בכל שבת.
אתם מבינים, אנחנו מתלהבים מהקטע עצמו, של לשבת על הגג, לפצח
גרעינים שחורים ולהעביר קטעים. פעם גיל הביא בירה. לקחתי שלוק.
ברור שהיה מגעיל, אבל בשביל הקטע כולם שתו ועשו את עצמם
שיכורים. סתם בשביל הקטע.
אז לצאת לטיול עם אבא, זה אומר להפסיד פגישה עם החבר'ה. היום
כשבארבע וחצי בלילה הוא העיר אותי, נשבעתי בשועל שזו הפעם
האחרונה, ובפעם הבאה אני נשאר על הגג.
אבל אחרי שוקו ולחמניה באיזה קיוסק בבאר שבע, יצאתי קצת מהבאסה
של הבוקר, וכשהתחלנו ללכת היה דווקא די נחמד.
בדרך, לפני שהגענו, אבא ביקש מנהג האוטובוס שיעצור בצד, כדי
שמיכל תוכל להקיא בלי ללכלך אף אחד. אבא היה קצת מודאג בנסיעה,
מזה שהיא לא מרגישה טוב, אבל כשירדנו מהאוטובוס הכל הסתדר ואבא
שלי חזר להיות מצחיק כמו תמיד.
אבא היה חברמן כזה, שכולם מכירים. קצת נמוך, קצת מקריח, אבל
אחלה גבר. שוורצנגר הוא שרירי, שרירי לאללה, אבל אבא הוא סוס
פרא ויקינגי. לא רואים את זה עליו ביומיום, אבל מהמכות שאנחנו
הולכים לפעמים, סתם בשביל הצחוק, משם אני יודע. זה מין כוח כזה
שמקבלים מהצבא ומזה שסבא גלגל בולי עץ בסיביר, במינוס ארבעים
מעלות. אפילו לי עוד כואב לפעמים הגב מזה.
אז מה, בעוד אני ומיכל אוספים חול צבעוני בבקבוקים, מגיע ילד
אחד, קטן ממני בשנה-שנתיים ומתחיל להציק לאחותי הקטנה. למרות
שבבית אני הוא זה שמציק לה, בטיול אני האח הגדול שמגן עליה,
הרי בכל זאת היא אחותי.
"תעזוב אותה ילד!" אני אומר לו, אך הוא מתעלם ממני וממשיך.
זורק עליה חול אדום שגירד.
מיכל נראית מפוחדת, מתחילה לבכות. אני מנסה להרגיע אותה, אבל
זה קצת קשה, כשהילד המעצבן ממשיך להעיף חול ועוד מתלהב מזה
שהיא בוכה. בשלב מסוים נמאס לי ממנו, תפסתי אותו והפלתי אותו
על החול היפה.
"תעזוב אותה!" אני צועק עליו ולוחץ בנקודות רגישות בגוף, שאבא
לימד אותי במשך השנים.
"תרד ממני!" הוא מתחיל לבכות. אני יורד והוא קם השמוק הבכיין.
מביא לו עוד כאפה קטנה לראש, שלא ישכח, לפני שהוא מספיק לברוח
מהמקום.
אני מנסה להרגיע את מיכל, ילדה קטנה בת שש, מה הוא רוצה ממנה
האידיוט?
עוד לפני שהיא נרגעת חזר המעצבן עם האבא שלו.
האבא, טיפוס רזה וגבוה, מתקרב אלי במבט מאיים.
"מרביץ לבן שלי הא?" אומר לי.
"הבן שלך הציק לאחותי הקטנה."
"זה אומר שצריך להרים יד על מישהו שקטן ממך?"
"הוא לא הפסיק והיא התחילה לבכות", אני מנסה להסביר לו, אבל יש
אנשים שלא מבינים.
"אני אראה לך מה זה להרים יד!" הוא צועק, מניף את ידו באוויר
הצח ומוריד לי אותה בפנים.
נופל על החול בהלם, לא מרגיש חצי פרצוף ימני. המום מכדי להגיב
או לדבר. בן-אדם מבוגר מרביץ לי, מי הוא בכלל?
ממש במקרה, אבא הגיע לזירה.
"תגיד לי רגע..." הוא עמד שם המום, אף יותר ממני ובהה בעצבנות
באיש שהכה אותי.
"איך..." הוא התחיל לומר ואגרופיו התקמצו ורוקנו כל מולקולת
אוויר או חיידק שהיה שם קודם.
אבא היה רגוע ותמיד נחמד, אבל הכל נראה אחרת כשהבן חוטף מכות
ממישהו, ועוד מאדם מבוגר.
"תשתוק," אומר האיש, "או שאני מכניס גם לך אחת."
"תחזיק את זה רגע", אומר אבא ונותן את סכין הקומנדו שלו למישהו
שעמד לידו, כדי שלא ימות פה מישהו היום.
ומה עושה האיש? החצוף מוציא שוקר חשמלי.
"אם אתה מתקרב, אני מחשמל ת'בן שלך!" הוא מאיים.
זהו. לאבא נשרפו הפיוזים והוא הסתער. אני ברחתי והאיש כיוון את
השוקר לכיוון אבא.
האיש ירה, אבל מנת חשמל קטנה של 20 אלף וולט לא תעצור פרא
ויקינגי בסערת קרב, אפילו לא תדגדג.
האיש היה גבוה ואבא קצת נמוך, אבל זה לא מנע מבעיטת הפרסה שלו
להגיע לאיש אל האף ולרסק אותו. האיש, למרות ההלם, ניסה להחזיר
בעיטה, אבל סף העצבים של סוסים גבוה בהרבה מזה של אנשים ואבא
אפילו לא הרגיש אותה.
בעיטה נוספת, ברגליו הקדמיות, ששברה כנראה מספר צלעות, הפילה
את האיש לקרשים.
אני ראיתי את הכל מהצד. המקרה הזכיר לי קצת את שבת של כדורגל,
אבל לראשונה יש קבוצה שאני אוהד באמת ולא סתם בשביל הקטע. אני
יושב, חושב על גרעינים שחורים, מסתכל במתח על השחקנים וקופץ
בצהלת גול!!! כשאבא מנצח.


הבניין

"מייקי, יש לך אש?" לחש הבחור הגבוה לבחור המוצק והשרירי שעמד
כחמישה מטרים ממנו.
מייקי עיוות פניו בכעס לעבר קרל, "תשמור על שקט! " לחש אליו
מבין הצללים. הוא הוציא מכיסו חפיסת סיגריות והוציא ממנה מצת.
"תפוס", לחש אליו וזרק אליו את המצת.
קרל שהתנשא לגובה של יותר משני מטרים היה גמלוני במקצת, אך הוא
לא התקשה לתפוס את המצת. המקום בו המתינו היה חשוך כמעט
לחלוטין. מקור האור היחידי היה אור הירח שנכנס דרך הרווח שבין
הפתח למכסה שבתקרה.
אור האש של המצת האירה את כל המקום.
מייקי הביט בעצבנות בקרל, "נו כבר, תגמור עם זה".
"עוד כמה שניות", לחש לו.
קרל הביט בשעונו. בדיוק בשעה 2:00 לפנות בוקר, כשמחוגי השניות
התאפסו הוא הצית את הפתיל.
"קדימה, מהר", לחש מייקי. הוא התקדם במהירות אל החבל שהשתלשל
מהתקרה, קפץ עליו וטיפס מעלה לעבר הפתח, קרל מיהר וטיפס אחריו
בגמלוניות.
כשהגיע אל התקרה הסיט מייקי את המכסה ועלה אל גג הבניין, הוא
עזר לחברו לעלות ושניהם מיהרו אל קצה הגג.
"מה?!" שאג מייקי, "איפה החבל?!"
"אני לא יודע," ענה לו בלחש.
"מה זאת אומרת אתה לא יודע? אתה עברת אחרי!" צעק, "אין לנו
זמן, המקום הזה הולך להתרומם לשמים ואנחנו איתו!"
קרל התכופף מטה רק כדי לגלות שמפרידות בינו לבין הקרקע לפחות
שמונים קומות. הוא הביט קדימה לעבר הבניין הסמוך והבחין בחבל
המשתלשל מגגו.
"הנה החבל," הצביע.
"מה זה עוזר לנו!" צעק עליו, "ידעתי שאסור היה לי להביא אותך.
תמיד אתה דופק משהו ועכשיו זה יעלה לי בחיי."
"אפשר אולי לקפוץ..." הציע בהיסוס.
"תקפוץ אתה, אידיוט!" צעק. "מה עושים? שיט! שיט! שיט!" מייקי
התחיל להתרוצץ במקום בעצבנות, מחפש דרך מילוט.
קרל לעומתו הלך באדישות אל מבנה, כנראה מחסן, שהיה על הגג. הוא
ניסה לפרוץ את המנעול, אך לא הצליח. מייקי קלט אותו בזוית
עינו. "מה אתה עושה?!" צווח.
קרל התעלם ממנו, הוא המשיך בניסיונותיו.
מייקי לא יכל לסבול זאת. הוא התכופף, נוגע קלות ברצפה הקרה
בידיו, והחל לעשות קולות של חיה מטורפת חולת כלבת.
קרל הביט בו, מאחר שהרעש שהקים חברו היה בלתי נסבל.
מייקי קלט את קרל, הוא סימן אותו, שאג והחל לדהור אליו במהירות
עצומה.
קרל עמד במקום, מפוחד, מביט הנה והנה. הוא גם הספיק להשתין קצת
בסרבל המלוכלך שלבש, לפני שמייקי נכנס בו בעוצמה והדף אותו אל
תוך המחסן, מה שכמובן שבר את הבריח.
בתוך המחסן, מבין ההריסות יצא סוס. סוס ענק, שחור, מבריק, עם
כתמים חומים תואמים על ארבע מרגליו וזנב ארוך ומטופח.
"מהר, בוא נקפוץ על הסוס", מייקי הרים את גופתו של קרל וזרק
אותה על גבו של הסוס. הוא עלה מייד אחריו.
"דיו, דיו!" צרח לסוס ובעט בו בעקביו. הסוס התקדם באיטיות על
עבר מעקה הגג.
"נו יותר מהר! קרל תגיד לו משהו, קרל..." מייקי הביט בגופתו
המרוסקת של קרל.
"אחי, מה קרה לך?" הוא הוציא פלסטר מכיסו והדביק על מצחו של
קרל. "נו קום כבר! הסוס הזה לא זז ובעוד כמה שניות הבניין
יתפוצץ!"
הסוס הבין בדרך כלשהי שהבניין עומד להתפוצץ, הוא סב על עקביו
והחל לדהור לעבר המעקה שממול. "קדימה, קדימה," שאג מייקי.
תוך כמה שניות הגיע הסוס לקצה הגג, הוא זינק מעבר לחומה הקטנה
בדיוק כשהחל הפיצוץ בקומה שמתחתם.
בחמש השניות שעף באוויר, הספיק מייקי להבחין בבניין מאחוריו,
מתפוצץ קומה אחר קומה. הוא הספיק לספור שלושים קומות מתפוצצות
לפני שהסוס נכנס בקיר הבניין שממול. פרוותו המבריקה נמרחה על
הבטון הגס של הבניין ולאחר שלוש קומות איבדה את כל צבעה. מייקי
נפרד מהסוס האדום בערך לאחר עשר קומות, והמשיך לבדו מטה אל
הכביש הראשי. הוא צבר מהירות אדירה בעשרים הקומות שנותרו, מה
שאפשר לו להשתפד בצורה נקייה על רמזור. הרמזור מצידו נפל על
הכביש הסואן, ועליו נפל הסוס המגורד. את שלושתם דרסה משאית
גדולה שהמשיכה בדרכה. מאוחר יותר התרסקה עליה גופתו הארוכה של
קרל, שהצליחה דווקא לעוף זמן לא רע, בזכות האווירודינמיקה
שלה.


הפה

אני רוצה לספר לכם על משהו שקרה לי כשהייתי ילד קטן. לא ממש
קטן, בן 12 בערך. הייתי אז בכיתה ו'3, די מקובל בכיתה, וגם כל
הילדים בשכבה הכירו אותי, לכן כשאני גיליתי שהמורה להיסטוריה
הוא יצור מהחלל, כולם האמינו לי.
סטיבן, קראו לו, גם השם שלו הראה שהוא לא מהארץ. אתם יודעים,
בשביל ילדים קטנים, שם כמו סטיבן נשמע מוזר.
סטיבן היה מורה מחליף, למעשה, של המורה פרידה הרץ הזקנה
והשמנה, שמתה באופן פתאומי. נסיבות מותה לא היו ידועות, אבל
אנחנו ידענו שסטיבן אכל אותה.
אז אתם ודאי תוהים איך ידענו שסטיבן הוא לא משלנו. אז זה בגלל
שהיה לו פה קטן.
יש הרבה אנשים בעולם, וגם יש כאלו עם פה קטן, אבל לסטיבן היה
פה ממש ממש קטן.
מהיום הראשון שהוא הגיע קלטתי את המניאק, הפה שלו הסגיר הכל,
כי מבחינה חיצונית הוא היה נראה ממש כמו בן אדם.
דבר ראשון סיפרתי את זה למאיה, שהייתה חברה שלי וגם ישבה לידי.
היא הסכימה מייד ואמרה שגם לה הוא היה נראה מוזר, היא חשבה
שהאוזניים שלו לא בסדר, אבל אני הבהרתי לה שזה בגלל הפה.
אחרי השיעור כינסנו דיון כיתתי עם ראש ועד הכיתה, גילי. הוא
חשב בכלל שהבעיה הייתה באף שלו, אבל בסוף אחרי הצבעה כיתתית
החלטנו ברוב קולות שזה בגלל הפה שלו ושהוא חייזר. אז, בימים של
כיתה ו', לא הייתה מילה "חייזר" אז קראנו לו האיש הרע מהחלל.
השיעור הבא, זה שהיה אחרי ההפסקה, היה שיעור עם המחנכת. אז
ביקשנו ממנה לעשות שיעור חברה במקום עברית, בכדי לדון בבעיית
המורה החייזר.
בגלל שהיינו נורא היסטריים, צילה הסכימה לערוך שיעור חברה.
היא הקשיבה למה שהיה לנו להגיד ואז אמרה שאנחנו גדולים מדי
בשביל להמציא שטויות כאלו, היא ביטלה את שיעור החברה וחזרנו
ללמוד עברית.
רוב התלמידים, חוץ מהחנונים והלא מקובלים, העבירו פתקים מאחד
לשני ותכננו ביחד לגרש אותו מבית הספר. בתום השיעור סיפרנו לכל
שכבה ו' שהמורה סטיבן הוא חייזר, וכולם הסכימו שיש לגרשו.
חיכינו לסוף יום הלימודים ואז כל הבנים מהשכבה ואני ביניהם
לקחנו מקלות מהחורשה ועקבנו אחרי סטיבן לחללית שלו. אחרי רבע
שעה, הוא התכוון להיכנס לבית רגיל, אבל אנחנו ידענו שמתחת
למבנה יש חללית.
"סטיבן!" קרא לו ציון, שהיה "מלך השכבה" וגם הילד הכי אמיץ.
סטיבן הסתובב וראה מולו כחמישים ילדים חמושים במקלות
ואצטרובלים, היו גם כמה בנות שהעזו לבוא.
היצור מהחלל נראה מפוחד והפה שלו נראה קטן מתמיד. "מה קרה?"
שאל בפחד.
"אנחנו לא רוצים אותך בבית ספר שלנו!" התחלנו לצעוק ביחד, היו
גם כמה ילדים שזרקו עליו אצטרובלים. רובם פספסו אבל היה אחד
שפגע לו בלחי והשאיר פצע עמוק. פתאום כולם הפסיקו לצעוק ולזרוק
אצטרובלים. מהפצע של היצור זרם דם, כן דם, אדום ורגיל. אנחנו
כבר ציפינו לדם ירוק או כחול, אבל הדם היה אדום.
סטיבן שפשף את לחיו ומעיניו זלגו דמעות. חלק מהילדים שמחו על
הצלחתם, אך אני הרגשתי לא כל כך נוח עם זה שהוא בכה, אפילו קצת
ריחמתי עליו.
ביום למחרת המורה צילה הסבירה לנו שסטיבן היה צריך לעזוב את
העיר והוא כבר לא ילמד יותר בבית ספרנו. אנחנו שמחנו, הצלחנו
לגרש את היצור הרע.
חמש שנים מאוחר יותר קראתי כתבה בעיתון על מורה שנרצח על ידי
חבורת סטודנטים באוניברסיטת באר-שבע, שטענו שהמצח שלו היה גבוה
מדי.
בהמשך הכתבה גילתי כי המורה היה סטיבן, הוא לימד שם היסטוריה
כללית. נזכרתי בתקרית שהייתה לי ולחברי כיתתי, שעם רובם אין לי
שום קשר היום, בה איימנו עליו. הפעם במקום אצטרובלים מישהו ירה
בו בבטן. בביה"ח ניסו להציל את חייו, אך הוא מת כעבור כמה
שעות, אולי בגלל שהם לא הכירו את המבנה האנטומי שלו.



נחש הקישורים

נחש הקישורים מהווה את הצלע השנייה במשולש הרצף.
נחש הקישורים התגלה כשמונה שנים אחרי ההיחשפות לשועל. פסל
השועל הונח בשטח הפתוח באחד היערות בברזיל ולידו עבר נחש. הנחש
נפטר מעוצמת פסל השועל ונשמתו הפכה לאל - נחש הקישורים.
הנחש מסמל את הקשר שלנו עם האלים, את היחסים ההדדיים בינינו
לבינם, את התקשורת, הציפיות, המסחר, המלחמות, יחסי השלום,
התרבות, הטכנולוגיה והשוקולד הלבן.
תת המשולש - נחש מכיל בתוכו את שלושת יסודותיו: ההרגשה,
העוורות והאמת.
ההרגשה והעוורות מסמלות את הפירושים שלנו לפעולות או לחוסר
פעולות האלים שלצידנו או לחלופין לא לצידנו. לעתים אנו מרגישים
שהאל איתנו ולעתים אנו הולכים כעיוורים אחריו או אחרי מנהיג
שבא בשליחותו.
האמת באה כעזר כנגדם. היא למעשה היסוד היחידי הנורמלי בתורת
המצבים (ע"ע). הבעיה היא שכל אחד רואה אותה בצורה אחרת ונוחה
לו, לכן מביא אני בפניכם את האמת האמיתית והיחידה(?).


שטויות של עשן

גר בת"א. בניין 4 קומות. קומה אחרונה, קומת גג. יום לא ברור
עבר עלי היום. לא יודע איך להסביר את זה. חזרתי מיום סידורים,
נכנסתי הביתה, סחטתי מיץ תפוזים טרי ועליתי מיד אל הגג. הגג
שלנו היה יחסית מוזנח לתחילת האביב. אבא שלי נזכר בערך פעם
בחודש להשקות את העצים, ולעומת העצים בגג הבניינים הסמוכים,
שלנו היו עדיין בשלכת. אבל זה לא הטריד אותי כרגע, למרות ששמתי
לב לכך, והאמת היא שבאמת יכול היה להיות יותר נחמד לשבת בסביבה
ירוקה ופורחת.
התיישבתי על הספסל נדנדה, לקחתי שלוק גדול מהמיץ הנפלא והבטתי
אל הים הנפרש לפני. שבוע לא ברור עבר עלי.
למרות שאסור לעשן בבית, אני מדליק סיגריה ללא ייסורי מצפון
מיוחדים. אף פעם לא עישנתי בבית, אבל פשוט לא שמתי לב, זה יצא
לי בטבעיות, דברים אחרים מטרידים אותי בכדי לשים לב לדבר כה
שולי.
התרווחתי על הספסל והתנדנדתי באיטיות מרגיעה, למרות שמוחי
ונפשי מוטרדים כל הזמן מדברים שאני עצמי לא מסוגל להצביע עליהם
בבירור, סתם הטרדות שמתערבבות ויוצרות מין זרם סמיך של הצקה
מתמשכת וסוחפת. שנה לא ברורה עברה עלי.
פתאום התחלתי להסתכל על העשן של הסיגריה. איך הוא עוזב אותה
בעדינות ובאלגנטיות, מסתלסל סביב ועולה כלפי מעלה באיטיות. אחר
כך הוא מתפצל לכמה שבילים, כל אחד בפני עצמו, אך דפוס מסוים
מחבר אותם יחד, כמו ילדים, שעזבו את הבית, כל אחד לדרכו, אך
עדיין דומים ואפשר לזהות שהם מאותה המשפחה. אני חושב על מעט
העשן שנופל מטה ומסריח לי את היד, על איך אני מסריח לעצמי את
החיים עם המחשבות שלי, סתם מפרש דברים לא נכון.
העשן משנה צורתו כל הזמן, ממש מול עיני, ואני לא משתנה.
הסלסולים משתנים, גם מספר הבנים שעוזבים את הבית, הם נופלים
קצת, מתפצלים שוב, אבל כל הזמן עולים. השמש חמימה ונעימה,
מעוררת בי רגשות של קיץ וריח נעים של חום עוטף אותי. העשן שואף
מעלה כל הזמן ובסוף הוא נעלם ומתפוגג ברוח, נעלם בעולם הגדול.
לא יכול להיות מאושר. מוטרד משטויות שיושבות לי עמוק בנשמה
ומטריפות אותה, יושבות מולה כמו מול אגם מזוהם וממשיכות לזרוק
אליו לכלוך. השטויות גם דגות מהנשמה דגים יפים, טהורים כאלו,
כאלו שכל הלכלוך בעולם לא מצליח לפגוע בהם. דגים תמימים ששוחים
באגם המזוהם מהשטויות שלי, אבל גם הדגים הם שלי.
איך השטויות האלה חדרו לשם? למה הן צריכות לזהם לי את האגם כמו
שהסיגריה מסריחה לי את היד?
אני מעיף את בדל הסיגריה מהמרפסת ומדליק מיד עוד אחת. הסיגריות
עושות לי מין סחרחורת קלה שעולה לי לראש וחונקת את השטויות
שזורקות לי לכלוכים לאגם. צריך להרוג את השטויות האלה, ללמוד
להתעלות עליהן.
השמש מתחילה לשקוע מולי והשמים והים נצבעים בחיים, באושר של
העולם, אבל לא באושר שלי. גם לעולם יש שטויות שזורקות לו
לכלוכים לים. אבל העולם טהור מדי בכדי שיזיז לו. קצת חורים
באוזון, זיהומים ומחלות, תמיד בסוף העולם ינצח. השטויות סתם
הורגות את עצמן, הורסות לעצמן את החיים. חייב לנצח את השטויות
שלי.
חיים לא ברורים עוברים על החיים שלי.


מסדר המגב

מכשפות. מכשפות תמיד מצטיירות לנו כנשים (אם אפשר בכלל לקרוא
להן כך) זקנות, מרושעות, שמנות, מכוערות להחריד, עם שיניים
רקובות ומסריחות ועם אף גדול כזה, שכל מיני דברים מגעילים
גדלים עליו עם השנים. מובן שהן גם לובשות גלימות שחורות ויש
להן מטאטא, שאפשר לעוף איתו.
אז מה, חשבתם שאתם טועים? לא, אתם לא, הן באמת היו כאלה, לפחות
הרוב השולט, או ליתר דיוק אלו שכולם הכירו.
רוב המכשפות מהסוג שאנו מכירים, למדו במכללה הגבוהה לכישוף
שחור חזק, באיזה יער במזרח סקוטלנד. תנאי הקבלה במקום היו
מחמירים ביותר. לא כל ילדה מכוערת עם קצת כשרון לקסמים יכלה
להתקבל לשם, ואלו שלא עמדו בתנאים אולצו בדרך כלל להשתתף
בניסויים מעניינים.
לא היו עוד מוסדות לימוד גבוהים לכישוף שחור חזק, זה היה
היחיד, אך המחמיר מכולם.
המכשפות שסיימו בהצלחה לאחר שלושים שנות לימוד, קיבלו תעודת
מכשפה מוסמכת ומטאטא קסום. המטאטא, אגב, יכל לעוף. זוכרים,
אגב, את הניסויים שהילדות הקטנות והמכוערות השתתפו בהן? אז
מהן, אגב, הכינו את המטאטאים.
אז זהו, ככה פחות או יותר התנהלו העניינים. אבל מה שאתם לא
יודעים, זה שלמעשה היה עוד סוג של מכשפות. גם הן היו מכוערות
ושמנות, אבל הן רכבו על מגב ונקראו מכשפות "מסדר המגב".
סודן היה שמור במשך אלפי שנים, והתגלה רק בשנים האחרונות,
בעקבות הירצחה של המכשפה סמדר, שהייתה אחרונת המכשפות. זה גם
לקח זמן רב להוציא ממנה את הסוד הגדול, מומחי המענים מכל העולם
התעללו בה במשך ארבע מאות וחמישים שנה. עבודתם מועמדת ל"פרס
האלף" בקטגוריה "מסירות" שיוענק בחגיגות האלפיים. הפרס יוענק
או להם או ל"צוות נמלה" שבונה למעלה משש מאות שנה טירה מנמלים
מתות, על חוף הים באוסטרליה. הטירה נהרסה מהגלים כבר שלושים
ותשע פעמים, אך הם עדיין ממשיכים.
אז מה שהתגלה מסמדר זה שהיה מסדר גבוה אף יותר מהמכשפות שכולם
הכירו.
מסדר זה נקרא "מכשפות המגב".
המסדר הוקם ע"י ציונה, מנהלת המכללה לכישוף שנעלמה ופרשה
מניהול ביה"ס לאחר שהצליחה לבנות מגב קסום, מגופתה הטרייה של
מכשפה בוגרת.
מכשפות אף פעם לא פעלו אחת כנגד השנייה, שלא לדבר על לרצוח.
היו להן מספיק אויבים להרוג ומספיק ילדים קטנים להתעלל בהם,
ופשוט היה חבל להציק אחת לשנייה. אך למעשה זה מה שמנע מהן
להתקדם ברמת הכישוף, וזאת גילתה ציונה, כמובן.
כל מכשפה הכירה את כל המכשפות האחרות, לכן על ציונה היה לעבוד
בחשאי לאחר שרצחה את חברתה.
הכל היה מתוכנן עד לפרט האחרון. שנים של מחקרים וניסויים, היא
עבדה לבד במרתפי המכללה במקומות שאף מכשפה, אפילו אלה שבנו את
המקום, לא היו בהם. לבסוף, הכל היה מוכן. היא בנתה מכבש קסום
בתוך בריכת דם נחשים, אליו הכניסה, בעודה חמה, את גופתה של
סמירלה.
את הנוזל סיננה אל תוך תבנית יצוקה ויבשה אותו בקסמיה. כך נוצר
המגב הראשון. את המגב הרכיבה כמו את כל המטאטאים על מקל עץ
חמוץ, וזהו.
כאשר השתמשה במגב המכשפות האחרות לא יכלו להבחין בה. מין קסם
שכזה.
ציונה פעלה בחשאי והתבוננה על שאר המכשפות ועל איך הן מנסות
לנהל את העולם וכל פעם נכשלות מחדש ומבטיחות כי בפעם הבא
יצליחו.
אחרי כחמישים שנה של תצפיות בחרה ציונה את המועמדת הראשונה.
היא נגלתה אל שירנויה, מכשפה בת מאה ותשעים, צעירה יחסית
למכשפות, ומכוערת להחריד. שירנויה הייתה מלאת מרץ ושקדנית
בלימודיה, כמו כן היא הייתה מרושעת באופן יוצא דופן, ולכן
התאימה ללא ספק להצטרף אל ציונה למה שנקרא אחר כך "מסדר
המגב".
ואכן שירנויה הצטרפה אל ציונה ויחד הן ייסדו את "מסדר המגב"
המסתורי.
מכשפות "מסדר המגב" נחשבו לבעלות הקסם השחור החזק ביותר בעולם,
שעלה בכוחו על קסמם של המכשפים, הקוסמים, הפיות והמלאכים
הזוטרים של אלוהים. המלאכים הרגילים והגדולים של אלוהים, לא
נחשבו ליצורי העולם, אלא ליצורי העולם של מעלה וקסמיהם היו
הרבה הרבה יותר חזקים.
במשך השנים נבחרו מכשפות בודדות בלבד שהיו רשאיות להצטרף
למסדר. למעשה לא הייתה להן ברירה, אלא להצטרף, לאחר שנחשפו אל
מכשפות המגב.
חוץ ממכשפה אחת, שראטי שמה, שלמרבה הפלא גילתה ייסורי מצפון
ולא רצתה להרוג את חברתה הטובה, לא היו בעיות.
מכשפות המגב, כפעולת תגמול לטוב לבה, הפשיטו את שראטי, שללו
ממנה את קסמיה, זימנו דוב אסטראלי (דוב ענקי שמגיע ממישור קיום
אחר וגדל מיום ליום), שאנס אותה שבעים יום ושבעים לילה, עד
שגופה שימש מאורה למשפחה של קופים.
"מסדר המגב" התפתח יפה מאוד במשך השנים, ולמרות ששאר המכשפות
גילו את קיומו לאחר כאלף שנה מהיווסדו, לא היה להן מה לעשות
בנדון.
לפני כחמש מאות שנה חוסלו כנראה כל המכשפות (מלבד סמדר כמובן),
לפחות כך חשבו עד לאחרונה.
סוגיית מכשפות "מסדר המגב" - בירור קיום וחידוש ציד, תעלה
בשבוע הבא בפני סגל "אבירי השולחן העגול - התקומה", שהשתלטו
במפתיע, לפני כשנה, על בית המלוכה הבריטי.
לפחות הם טובים בציד מכשפות.


החשבונית

מה שקרה לדפנה יכול היה לקרות לכל אחד. אבל זה קרה דווקא לה.
סתם ככה ביום אחד.
דפנה עבדה בחברת ביטוח באותם ימים. היא עשתה את אותה העבודה
שרובם עשו שם, דפדוף אינסופי בניירות ובמסמכים. מדי פעם נתנו
לה לטפל בלקוחות, אך היא לא אהבה את זה, היא כבר נכנסה לשגרה
של חיפוש המסמכים. לא שאת זה היא אהבה במיוחד, הרי היא לא בנתה
קריירה על חיפוש בתיקיה, אבל היה לה את השקט שלה, מדי פעם עבר
איזה מישהו מוכר והיא דיברה איתו קצת, או שהייתה שומעת קצת
רדיו. בכל אופן, היא הסתדרה לא רע.
יום אחד נגמרו השקפים למדפסת. בדרך כלל היה מלאי שקפים למדפסת,
אך באותו היום לא היו. דפנה בדיוק התכוונה לצאת להפסקת צהרים.
היא נהגה לאכול ב"פלאפל של עזרא" שהיה מרחק עשר דקות מ"בית
אשל", שם הייתה חברת הביטוח.
ג'ייק, שהיה אחראי על תחזוקת המחשבים במקום, כבר כמעט יצא
לקנות שקפים חדשים, כשראה את דפנה.
"דפנה", קרא לה, "את יוצאת לאכול?"
"כן", ענתה.
"תשמעי, אני מה זה לחוץ היום, הרשת עושה בעיות ואני צריך לטפל
בזה. אכפת לך לקנות שקפים, יש חנות מחשבים ממש ליד הפלאפל
שלך."
"אה... אני לא כל כך מבינה בזה, מחשבים זה לא בדיוק התחום
שלי."
"שטויות, זה לא בעיה. את מכירה את המדפסת שלנו, לא?" שאל,
"פשוט תבקשי שקפים לאותה מדפסת. זה עולה בערך מאה שקל. אה, ואל
תשכחי לבקש חשבונית. ביי דפנה, תודה."
"חכה רגע, אני..." ניסתה לומר, אך ג'ייק כבר עזב את המסדרון.
"טוב נו..." לחשה לעצמה.
היא ירדה במעלית ויצאה מהבניין. היא תמיד אכלה לבד. זה לא
הפריע לה. זה לא שלא היו לה חברים במשרד, אבל תמיד היה לחוץ שם
וכל אחד אכל במקום אחר, רובם בכלל הביאו אוכל מהבית ונשארו
לאכול במשרד. דפנה אהבה לצאת קצת החוצה ולהירגע.
אז כהרגלה, היא התקדמה לעבר "שדרות מתתיהו", היא התלבטה אם
לאכול או לקנות קודם את השקפים.
היא החליטה קודם כל לאכול, שתהיה רגועה בשעת הקניה.
היא שילמה שניים עשר שקלים בעבור מנה פלאפל ודיאט קולה וקצת
כאב ראש מעזרא, שהיה מגעיל וצעק עליה שלא באה עם כסף קטן.
אחרי כרבע שעה סיימה לאכול, תקעה גרעפץ קטן, קמה והלכה אל חנות
המחשבים.
"שלום", היא אמרה למוכר, "אני צריכה חבילת שקפים".
"איזה מדפסת יש לכם?" שאל בנימוס.
"מדפסת מרובעת כזאת, כשהייתה חדשה הייתה לבנה, עם דפים שנכנסים
מקדימה ואם רוצים אז מזיזים משהו מאחור והם יכולים להיכנס גם
משם".
"של HP?"
"כן. בדיוק."
המוכר שלף חבילת שקפים מהמדף. "בבקשה", אמר.
"תודה."
"זה מאה ושלושים שקלים", חייך.
דפנה חיטטה בארנקה והביאה לו את הכסף. "תרשום לי גם חשבונית",
ביקשה.
"אין בעיה," ענה, "למי לרשום את החשבונית?"
באותו הרגע דפנה ראתה שחור בעיניים. "אהם..." היא ניסתה לומר
את שם החברה, אבל היא פשוט שכחה לגמרי איך קוראים לה.
"גבירתי?" המוכר ניסה לעזור לה.
"זה..." אבל, פשוט היא לא הצליחה להיזכר. היא כבר החלה להרגיש
לא טוב מכל הסיפור, והרגישה איך הפלאפל מתערבב לה בבטן.
"אני עובדת ב..." ניסתה שוב.
"מה מספר הטלפון שלכם, אני אתקשר לשם ונשאל את שם החברה",
אמר.
"המספר?" דפנה שכחה גם את המספר. היא הרגישה סחרחורת נוראה.
"איך שכחתי את המספר?!" יללה. שאלותיו הבלתי צפויות של המוכר,
שאת התשובה להם ידעה בוודאות שנייה לפני ששאל אותה, פשוט נעלמו
מזיכרונה.
דפנה לא ויתרה, היא ניסתה להיזכר, אך ככל שניסתה יותר, כן גברה
תחושת הבחילה והסחרחורת.
"איך קוראים לך?" שאל המוכר.
"דה..." ניסתה לומר אך לפתע שכחה אף את שמה. תחושת הבחילה גברה
באופן פתאומי, ודפנה לא יכלה להתאפק עוד. היא הקיאה על המוכר
הנחמד את הפלאפל ואת הדיאט קולה שנטחנו היטב בבטנה ויצרו
ערבוביה מגעילה ומסריחה להחריד.
"WHAT THE FUCK?" צעק המוכר. הוא הוציא אלה כבדה מהדלפק ודפק
בעוצמה בראשה המסוחרר של דפנה.
"איך את מעזה?" צרח, נגעל מהקיא שמרוח על פניו ובגדיו. "תראי
איך אני נראה?" הוא הניף שוב את האלה באוויר ודפק בבטנה של
דפנה.
דפנה הייתה מקופלת על הרצפה, שוכבת בתוך שלולית דם קטנה מהדם
שניגר מראשה, בוכה חנוקות מכאב.
העוברים והשבים הזעיקו למקום שוטר, אך גם הוא לא הצליח למנוע
מהמוכר צמא הדם להנחית מהלומה נוספת על בראשה. השוטר ירה, לאחר
שהבין היכן ההדק, ופגע כנראה בלבו של המוכר, כי הוא נפל ומת
במקום. מזל של מתחילים.
דפנה מאושפזת היום במוסד לחולי נפש - "חלום". היא כבר התאוששה
מהמכות, אבל עדיין לא זוכרת איך קוראים לה.


המפגש

יוני הוא איש רגיל. בן שלושים ושתיים לחייו, נשוי באושר פלוס
שני ילדים, בנים.
הוא עבד בחברת החשמל, מהנדס אלקטרוניקה בכיר ואחראי על פרויקט
"חשמל 2000".
באמת שהכל היה רגיל בחייו, לא שזה רע. בנאדם בגיל כזה, סביר
להניח שיתיישב. אי אפשר לצפות מאדם עם משפחה וילדים שישתולל
ברחובות וישבור כל מיני דברים, או שיסע לדרום אמריקה לחפש את
עצמו, סביר להניח שבגיל כזה הוא כבר מצא את עצמו ומאושר
בחייו.
יש כאלו שמשכנעים את עצמם שיש להם חיים טובים, אבל בתוך תוכם
הם יודעים שאם היו יכולים לחזור אחורה בזמן הם היו עושים דברים
אחרים ושאם לא הייתה להם משפחה וכל זה הם היו משנים משהו בחיים
שלהם. אישית, אני חושב שרוב האנשים הם כאלו ושהחיים שלהם היו
יוצאים לבסוף אותו דבר, גם אם היו נותנים להם לחזור בזמן.
אבל יוני הוא לא מאותם אנשים, הוא באמת מאושר בחייו.
אתם מכירים את הסרטים האלה שפולשים אל המציאות שלנו כל מיני
יצורים מצוירים כאלה. נו, אתם יודעים, באגס באני וכאלה.
אז אתם בודאי חושבים שזה אפשרי רק בסרטים. או! פה אתם טועים.
בעוד כמה שניות יוני יהיה האדם הראשון בעולם שיראה טון (יצור
מצויר כזה, יענו toon).
אבל תבינו, זה לא סתם סיפור, כי גם בספרים אפשר לחבר בין
המציאות לטונים בכאילו כזה. מה שאני מספר לכם קורה באמת!
וברגעים אלו ממש.
יוני יושב, צופה בסרט שלקח ב"בלוקבסטר", אשתו עוד לא חזרה
מהאירובי והילדים כבר ישנים.
לאט, לאט יוצא לו אחד הטונים בשם "טוויטי", שידוע יותר כ"ציפור
הצהובה המגעילה שכולם מתים שהחתול כבר יאכל אותה, כי היא באמת,
באמת מעצבנת, וגם הסבתא הזקנה שלה, שתמות גם היא". לא סתם
דווקא טוויטי הוא זה שיצא, האמת היא שגירשו אותו מעולם
הטונים.
"אל תפחד", אמר טוויטי בקול מרגיז.
"מה..." יוני שניקר בעיקר ברוב הסרט פקח עיניו בבהלה, "מי?!"
זהו. המפגש הראשון האמיתי בין האדם לטונים נוצר בזה הרגע. אבל
אני אחסוך מכם את כל הפרטים המשעממים של השיחה ביניהם, כי האמת
היא שיוני בנאדם די משעמם וטוויטי, עושה לי בחילה רק לחשוב על
השם שלו. הסרטים די קלעו לאיך שמפגשים כאלו קורים, זה פחות או
יותר אותו דבר. יוני עדיין מופתע ומפחד לצאת מאחורי הספה, אבל
הוא מדבר עם הציפור המסריחה.
אבל עכשיו כשהציפור כאן, בעולם שלנו, זה אומר שאפשר סוף סוף
לפגוע בה.
אז מישהו צריך לעשות משהו בקשר לזה. טלפון קטן לטרמינייטור
והוא מחוסל עוד לפני שתספיקו להגיד "ללה במי ננו צבי". במחשבה
שנייה, אני חושב שאהנה הרבה יותר לחסל אותו בעצמי.


על פסגת ההר

יוסי שכב על פסגת הר במדבר יהודה. הוא לא ידע על איזה הר
בדיוק, והאמת היא שזה גם לא עניין אותו במיוחד. הוא הביט מעלה,
מסתנוור מעט מהשמש הקיצית, שעשתה מסלולה לעבר מרכז השמים. הכל
היה שקט, דממה מוחלטת. מדי פעם נשמע משק כנפיים, או צווחה של
נשר, אבל זה לא הפר את הדממה. הכל היה טבעי. הדבר היחיד שלא
היה טבעי היה הג'יפ שלו, שחנה במורדות ההר, אבל הוא לא ראה
אותו ממקומו וגם לא התכוון לראות אותו שוב.
יוסי החליט לשים קץ לחייו. הוא החליט להתייבש למוות.
הוא השאיר את כל בגדיו בג'יפ ולאחר שעלה על ההר, נשכב ערום
כביום היוולדו על הפסגה והביט בשמים הנקיים.
הוא פשוט שכב שם, מביט באינסוף, מחכה להצטרף אליו. הוא שכח כבר
מכל הסיבות שהביאו אותו למסקנה שהתאבדות היא הפתרון. עכשיו הכל
היה מושלם, טהור, בלי מחשבות, רק בהיות.
רוב חייו יוסי היה יחסית בנאדם מאושר. הוא היה בן עשרים
ושמונה. הייתה לו חברה, היו לו הרבה חברים והוא עבד כסוכן
מכירות בחברת שיווק. בעוד חצי שנה היה אמור להתחתן עם מירי.
אבל מזה שנה שהוא שוקע בדיכאונות, בהדרגה הוא החל לאבד עניין
בחיים.
הכל פתאום נראה לו סתמי, ללא משמעות. אט אט נגמר הכיף שבכל
דבר, והדבר היחידי שמצא בו קצת נחמה היה להישאר בבית ולראות
טלוויזיה.
העניין היה שאף אחד לא ידע מזה כלל. הוא הסתיר את המחשבות שלו
יפה מאוד, אפילו ממירי. הוא ניסה להתגבר עליהן, לשכנע את עצמו
שזו סתם תקופה בחיים, שהוא יתגבר על זה, אך ככל שהזמן עבר, הוא
איבד עוד יותר את הרצון לחיות.
השמש כבר עלתה למרכז השמים והחום היה כבד מאוד. יוסי הרגיש
שחושיו מתחילים להתערפל, זעה נוטפת מכל גופו, מנסה נואשות לקרר
את הגוף החשוף.
הוא עצם עיניו למול קרניה היוקדות של החמה, לא נותר עתה אלא
לחכות.
הוא התפטר מהעבודה שלו לפני כחודשיים ונפרד ממירי. הוא חשב
לעשות הפסקה מהחיים ולצאת מהשגרה. הוא טס להודו והצטרף לתקופה
קצרה למנזר בודהיסטי. הוא ניסה להתחבר אל עצמו, להבין מה מעשיו
בעולם, מה מעשי העולם עצמו.
כשזה לא עזר הוא נסע לטייל באירופה, מבזבז את הכסף שחסך
מהעבודה. אך שום דבר לא עניין אותו, אפילו שם.
היובש שפקד את גרונו היה נורא וכאב הראש היה בלתי נסבל. אך
יוסי עמד בזה, כלום כבר לא עניין אותו.
הוא חזר לארץ לפני חודש. הוריו ניסו לעודדו, משכנעים אותו שילך
לקבל עזרה, אבל גם אז, הם לא ידעו עד כמה המצב הנפשי שלו היה
חמור, והניחו לו לנפשו בסופו של דבר. הוא נהיה אדיש לכל דבר.
לא דיבר עם אף אחד. ישב כל היום בבית, עישן, שתה קצת בירה ולא
אכל כלום. הוא גם ראה טלוויזיה כמובן, בלי זה איך אפשר.
לפני יומיים הגיע למסקנה שזהו זה. הוא ישים לזה קץ. אולי בעולם
הבא יהיה מעניין יותר. הוא השאיר מכתב להוריו ונסע למדבר
יהודה.
הנשרים כבר חגו מעל לגופתו המיובשת, יוסי ידע שהם שם, מחכים גם
כן.
ברגעיו האחרונים כבר לא חש שום כאב. הוא הרגיש אפילו טוב, ואז
הוא ידע שבקרוב הוא עולה לשמיים. חמימות קרירה עטפה את גופו.
הוא חייך, מוכן למות.
הוא לקח נשימה גדולה, אחרונה. המחשבה היחידה שהטרידה אותו קצת,
הייתה אם יש טלוויזיה בגן עדן. יש פרק אחרון לעונה של בברלי
הילס ויהיה חבל לפספס.


הקרן של קרן

קרן הייתה ילדה מאוד מוכשרת. היא גם הייתה יפה מאוד, הכי יפה
בעולם בעיני עצמה. והיופי שלה גם עלה לה לראש והיא הייתה בטוחה
שכולם אוהבים אותה ורוצים אותה. והיא עשתה פמוטים. מפסלת מחימר
או בעץ, בעיניה הם היו הכי יפים בעולם.
היא גרה בת"א עם הוריה ואחותה הקטנה מירי. כל הזמן הוריה אמרו
לה שהיא יפה, אולי בגלל זה גם היא חשבה כך. הרי יש מספיק
בחורות יפות בעולם, והיו גם הרבה שהיו יותר יפות ממנה, אבל לא
לכולן היה הביטחון הזה שהיה לקרן. היא פשוט חשבה שתפקידה בעולם
היה להבהיר לכל שהיא הכי יפה. והאמת, אנשים קנו את זה. אם
לבחורה יש מספיק בטחון לרוץ ולספר לכולם כמה היא יפה, וכאן
המקום להזכיר שוב - ומוכשרת להפליא, אז כנראה שזה נכון.
יום אחד, אחרי שעל המדף בחדרה היו מונחים כארבעים פמוטים,
החליטה קרן, כאשר הפמוט האחרון שהניחה על הערימה שעל המדף נפל
ונשבר, שהגיע הזמן למכור אותם.
אז היא ירדה ביום שישי לנחלת בנימין והצטרפה לדוכן של חברה של
אמה, שמכרה שם קרניים של פרות. קרן לא הבינה מה לאנשים יש
לעשות עם קרן של פרה, אבל הדוכן דווקא די הצליח.
קרן סידרה בצידו הימני של הדוכן חלק מהפמוטים שהביאה. כל בנאדם
שעבר במקום זכה לקבל חיוך מטופש מקרן היפה ומיד לאחריו את
המילים הקבועות "מה דעתך על הפמוטים שלי?" כל מי שהראה עניין
מסוים ואפילו קלוש ביותר, מיד קיבל מקרן היפה את מלוא תשומת
הלב. מיותר להזכיר, אבל בכל זאת, שהיא דאגה ליידע את הקונים
בכמה שהיא יפה. ביום שישי שלאחריו היא הכינה שלט גדול וצבעוני
"הפמוטים של קרן היפה".
הפינה הימנית בדוכן הצליחה מאוד ואחרי חודש היא פתחה דוכן משל
עצמה. היא מכרה הרבה מאוד פמוטים, אבל תמיד היה איזה משהו
שהפריע לה. היא לא ידעה מה בדיוק זה היה, אבל משהו בפניהם של
הקונים נראה חשוד. כאילו שהם יודעים משהו שהיא לא.
היא הצליחה לתת פחות חשיבות לעניין, עד שיום אחד באה למסיבה
ביום חמישי בערב אצל חברים של חברים. המסיבה הייתה לא משהו,
אבל קרן היפה נהנתה מזה שכמה בנים שיכורים ניסו להתחיל איתה.
קרן ראתה פתאום את אחד הפמוטים שלה מונח על שולחן עבודה בפינה
בבית. היא התקרבה לשולחן עם חיוך מרוח על פניה היפות. החיוך
הפך לפרצוף מעוות מכעס, עלבון ותמיהה, כאשר לנגד עיניה עמד
פמוט ובתוכו לא אחר מאשר אפר סיגריות מסריח. קרן עמדה המומה
מול פמוטה היקר והיפה, ופשוט לא ידעה כיצד להגיב למחזה הנורא.
אחרי כמה דקות שנראו לה כנצח, יצאה מהדירה ורצה לביתה.
ביום למחרת היא לא הלכה לביה"ס. היא לא הצליחה להירדם בלילה.
בשעה שבע בדיוק יצאה מביתה, היא לא התאפרה, לא שתתה שום דבר,
היא פשוט קמה ככה, איך שהיא, עם בגדים מג'וייפים מהמסיבה של
אתמול וריח אלכוהול וסרחון של בוקר מהפה נדפו ממנה. תוך חמש
דקות היא כבר הייתה מול פתח דלתם של משפחת מוסקוביץ. היא צלצלה
בפעמון ובני, אבא של ארז, פתח לה את הדלת.
"שלום קרן," אמר בפליאה, "מה את עושה כאן כל כך מוקדם?"
"אני חייבת לבדוק משהו", אמרה. "ארז בבית?"
"כן. הוא עוד ישן."
קרן לא התמהמה. היא פשוט התקדמה לעבר חדרו של ארז, היא התכוונה
לפתוח את הדלת, אך לא היה בכך צורך. מזווית עינה היא קלטה את
הדבר שחיפשה. על השידה, ליד הטלוויזיה בסלון, היה מונח הפמוט
שלה. היא התקרבה במהירות, לבה פועם בחוזקה. היא עמדה נפעמת,
בתוך הפמוט היו מונחים ברגים.
"מה זה!?" צעקה. היא הבינה מה כולם הסתירו ממנה כל אותו זמן.
בני מיהר לסלון. "קרן?"
"איך אתם מעזים?! לשים בפמוט שלי ברגים?"
"פמוט?" אמר בפליאה, "על מה את מדברת בדיוק?"
"על הפמוט שמכרתי לבן שלך. לארז."
"אני מצטער, אבל לא ידעתי שזה פמוט."
לבה של קרן החסיר פעימה. "מה? מה זאת אומרת לא ידעתי שזה
פמוט?"
"אני ..."
קרן לא נתנה לו לסיים, היא לא יכלה לסבול זאת יותר. היא לקחה
את פמוטה, היקר כל כך ללבה והניפה אותו באוויר. "איך אתה מעז,
לעשות מהפמוט שלי, של קרן היפה, קופסא לברגים!" היא זרקה את
הפמוט בעוצמה על הקיר שמולה וניפצה אותו לרסיסים.
במשך אותו היום היא ביקרה בחמישים בתים של אנשים שהכירה, שקנו
ממנה פמוטים. כמעט כולם עשו בפמוטים שלה שימוש אחר מייעודו
האמיתי של הפמוט. רובם התגלו כמאפרות מצוינות, וגם נשברו נהדר,
מלבד אלו מהעץ, אבל לא היו הרבה כאלו.
יומיים לאחר מכן שוב ירדה קרן לנחלת בנימין. היא הייתה עצובה,
וכבר לא הרגישה הכי יפה בעולם, או הכי מוכשרת. היא לא הבינה גם
למה היא מנסה להמשיך למכור את הפמוטים שלה, אם אף אחד לא חושב
שהם פמוטים.
היא הורידה את השלט היפה שלה, פרשה כמה פסלים על השולחן וישבה
לידו בדממה. אשה זקנה אחת קנתה ממנה פסל תמורת חמישה שקלים
ואמרה לה שזה יהיה צלחת נהדרת לאוכל של החתול שלה. קרן אמרה לה
בעצב שזאת מאפרה.
"כמה עולה המאפרה?" שאל אותה מישהו.
"זה פמוט", אמרה בקול צרוד.
"מה זה? שתקי ג'יפה!" הוא צעק והצטרף אל חבריו שצחקו מהצד.
מעט האיפור ששמה בבוקר נמרח על פניה מהדמעה שזלגה על לחיה. היא
השאירה את המאפרות על הדוכן והלכה.
היא עצרה מול גבר ושאלה אותו בחשש אם היא יפה. הוא אמר לה שכן,
אבל היא ידעה שהוא משקר. היא חשבה שכולם חושבים שהיא מכוערת,
ושהמאפרות שלה מגעילות.
עוד באותו היום היא קנתה כרטיס טיסה ליפן, בכסף שחסכה ממכירת
המאפרות.
היא פתחה שם דוכן ומכרה קרניים של פרות, ואפילו תלתה שלט "הקרן
של קרן".
אבל היפנים נמוכים וגם לא יודעים לקרוא עברית.



השועל פרה

השועל פרה, הצלע האחרונה במשולש הרצף, מסמל אותנו, את החיים
הפשוטים והמורכבים של האדם ושל שאר היצורים האינטליגנטים למחצה
שקיימים או לא קיימים ביקום הקטן ,שאנו חושבים שמוכר לנו,
ובשאר היקומים שאנו משערים שקיימים מחוצה לו.
השועל פרה מאופיינת כרגע (1998) ע"י כלבה למעשה, שנראית כמו
שועל ויש לה צבע של פרה. הכלבה מחר תחגוג ארבעים, כלומר אלף
מאתיים ותשעים במונחי אדם.
חייה האפורים מסמלים את מהותנו וביום מותה תהפוך אף היא לאל -
השועל פרה.
תת המשולש - שועל פרה, מכיל בתוכו את שלושת יסודותיו: המין,
גבינה והחיים.
המין וגבינה מסמלים את הצרכים הבסיסיים של האדם וחבריו,
כשהיסוד גבינה מסמל את המזון והוא היחיד שמבוטא ללא "הא
הידיעה" (הסיבות לכך סודיות ושמורות במועצה העליונה של הכוהנים
הגדולים).
החיים מסמלים לא אחר מאשר את החיים עצמם ומשלימים את תת המשולש
שועל-פרה.


גן הכשפים

הגן הציבורי, שבאור היום נראה כגן תמים ונחמד, בלילה נהפך ליער
מכושף. אף אחד לא מעז להכנס אליו בלילה, אף אחד. בוקעים משם
קולות של שדים ורוחות, ומסתובבות שם מכשפות שחוטפות ילדים,
ואפילו מבוגרים.
לירוי שנא לישון אצל מישהו אחר בבית. זה לא שהוא מאוד אהב
לישון בבית, אלא פשוט שנא לישון אצל אחרים. הוא היה ילד חמוד,
כזה שכל הבנות התחילו איתו, במיוחד אחיות גדולות של חברים שלו.
הוא שנא את זה. פחד שבלילה אחת מהן תתגנב לחדרו ותבצע בו את
זממה. הוא שנא בנות. רצה לישון בבית.
יום שישי אחד, החברים ארגנו מסיבת פיג'מות. לבנים בלבד. ארז,
מארגן המסיבה, הבטיח שלא יהיה אף אחד בבית. ההורים שלו נסעו
לחופשה בים המלח, ואחותו נסעה עם חבר שלה לטיול בדרום.
לירוי היסס בהתחלה, אבל מכיוון שהמסיבה הייתה רק של בנים, והוא
אהב בנים, וארז הבטיח לו, במאה אחוז, שלא יהיו בנות
במסיבה,לבסוף הוא הסכים.
אמא של לירוי עזרה לו להכין תיק. היא מאוד אהבה אותו, חשבה
שהוא הכי חמוד בעולם. היא שמה בתיק זוג נוסף של תחתונים
וגרביים, למקרה הצורך, חיבקה אותו חיבוק חזק חזק, כמעט חונקת
אותו מאהבה.
אבא של לירוי נכנס לחדר וצעק על האמא שהיא מפנקת אותו יותר
מדי. אבא שלו היה שוטר. אדם טוב כלפי חוץ. בבית הוא היה מוזר
קצת. אהב לשחק אותה שוטר עם האמא. קשר אותה באזיקים. הרביץ לה.
גם האמא הייתה מוזרה. נהנתה מכל הסיפור.
השעה הייתה שעת צהריים. לירוי קבע עם בן ליד הספסל. כשהגיע, בן
ישב שם ואכל צב. הוא שבר את השריון לו על הספסל ומצץ את הבשר
שלו מבפנים.
לירוי הופתע לראות את בן, בדרך כלל נהג לאחר.
המסיבה הייתה פצצה. פיצה. קולה. יושבים וצוחקים מול הסרטים
הכחולים שאריק מצא והביא מהבית. בלי בנות, הן היו הורסות הכל.
בן ישב מול הטלוויזיה והתחיל ללקק אותה, כמו איזה כלב משוגע.
כולם צחקו.
אפילו לירוי נהנה, עד שאחותו של ארז חזרה במפתיע והרסה הכל.
ארז כיבה מהר את הוידאו, אך ליזי כבר קלטה מה הולך. ישר היא
צעקה על כולם שילכו הביתה. בנות תמיד מקלקלות. לירוי שנא בנות,
במיוחד את ליזי.
כולם ארזו את הדברים שלהם ויצאו מהדלת, אך לא לירוי. ליזי כבר
הספיקה לתפוס אותו ולכלוא אותו בחדרה. ארז יצא ללוות את החברה
למטה ולירוי נשאר לבד. ליזי נכנסה לחדר, לאחר שווידאה שאין אף
אחד בבית. היא נעלה את הדלת מאחוריה. חייכה אל לירוי, והתקדמה
אליו באיטיות. בשני המטרים שהפרידו ביניהם היא הספיקה להוריד
את חולצתה ואת החזייה. לירוי עמד נבוך, רועד מפחד.
היא הסתכלה ישירות בעיניו ועצרה מילימטרים ספורים ממנו. היא
לקחה את ידו והניחה אותה על שדיה. לירוי שנא אותה.
תחושת העונג על פניה התחלפה במהרה לעווית של כאב, מהברכיה
שלירוי הכניס לה. היא נפלה על הרצפה מתפתלת. לירוי רץ אל הדלת
וניסה לפתוח אותה, אך היא הייתה נעולה.
"תביאי לי את המפתח!" צעק עליה.
"לא תקבל אותו..." לחשה, "לא עד שאני אקבל מה שאני רוצה."
"לעולם לא." לירוי רץ וניסה לקפוץ מעליה, לכיוון החלון, אך היא
הכשילה אותו ותפסה ברגלו. לירוי נפל וקיבל מכה בראשו מהשולחן.
"עכשיו אתה שלי!" היא הורידה את מכנסיה במהירות וזחלה אליו,
כשתחתונים דקיקים ושקופים כמעט לגמרי, מנסים לכסות את מה שרוב
הגברים בעולם מנסים לגלות.
לירוי ניסה להתחמק ממנה. היא כבר אחזה בחולצתו וניסתה
להפשילה.
"די!" צעק עליה בפחד. "מה את עושה לי?"
ליזי במונחים אנושיים הייתה כוסית בינלאומית. כזו שאם אתה,
ואפילו את, הייתם נקלעים למצב דומה, בואו נאמר שהמצב לא היה
דומה.
אך לירוי נאבק בה והצליח להשתחרר, היא שכבה ערומה ומשכה נואשות
במכנסיו. לירוי רכן מעליה ובעט לה בראש. ראשה הועף בתנועה
סיבובית כלפי מעלה, וצנח מטה בנטייה ימינה ופגע בשפיץ של רגל
השולחן.
ללירוי היו כמה שניות לברוח. את המפתח הוא לא מצא, לכן החלון
היה האופציה היחידה שנראתה לו זמינה. הוא פתח אותו במהירות
וראה עץ קטן מעברו השני.
בלי היסוס, לאחר ששמע רעשים של התעוררות מאחוריו, קפץ ונתלה על
העץ.
חתול שישן על העץ נבח עליו וניסה לשרוט אותו בפנים. לירוי נפל
מטה.
הוא התרומם באיטיות, מנסה להדחיק ממוחו את הוודאות בקשר למקום
אליו הגיע. אך זה לא עזר.
לירוי היה בגן הציבורי. השעה הייתה בערך אחת לפנות בוקר,
ובהחלט ענתה לקריטריונים של לילה.
לירוי עמד על שביל מרוצף באבנים מלבניות. חלקן אדומות חלקן
אפורות. הפועלים הערבים שריצפו אותו ניסו ליצור משהו יפה, איזו
שהיא תבנית מיוחדת, אבל מה שיצא סתם נראה כמו פסיפס. לירוי שנא
פסיפס.
בצידי השביל האירו מנורות שרלוק הולמס, גבוהות כאלו שיצרו מין
אוירה של סמטה בלונדון.
לירוי היה בדיוק במרכז הגן. הוא ניסה לשקול לאיזה כיוון להתחיל
לרוץ. אך הוא פחד פחד מוות. היה קשה לו לחשוב. הגן היה מכושף.
זרועות ערפל סמיך החלו מכסות בהדרגה את הגן, עד לגובה הברכיים.
כאילו התעורר איזה דרקון למשמע צעדיו של לירוי, והחל לפזר עשן,
מכין את נשיפת האש האימתנית שלו.
לירוי התקדם לכיוון החלק הצפוני של הגן, לכיוון היציאה הכי
קרובה לביתו. הוא לא יכל לראות את הפסיפס המעצבן, הערפל הסתיר
את השביל לגמרי. הגן היה חשוך. העצים נראו מאיימים, כאילו
התעוררו לחיים. במשך היום היו להם עלים, אבל בלילה הם נעלמו,
והיו להם ענפים ארוכים ומשוננים.
לירוי המשיך, מביט בחשש על הענפים, מחכה שאחד מהם ינסה לתקוף
אותו.
יללת זאב נשמעה רחוק מאחוריו, אבל לא מספיק רחוק. לירוי התחיל
לרוץ. הוא שמע צעדים מאחוריו, רצים גם כן. הוא היה משוכנע כי
הזאב הוא זה הרודף אחריו. הצעדים נשמעו עתה קרובים מאוד. לירוי
הרגיש כאליו הוא רץ כבר נצח, אך היציאה מהגן לא נראתה לעין.
הערפל היה עתה כבד מאוד, לירוי לא ראה ממרחק של שלושה מטרים
ממנו כלום, אך הוא המשיך לרוץ, והצעדים מאחוריו הדביקו אותו כל
העת.
פתאום הוא ראה מולו משהו שחור, גדול. הוא עצר בפתאומיות מול
חומה ענקית ושחורה שנראתה כמו חומה של טירה עתיקת יומין. הוא
הסתובב במהירות אחורה, מחכה להיטרף על ידי הזאב, אך שום זאב
צמא דם לא חיכה לו. במקום זה הוא הופתע לגלות את אותה החומה,
עומדת מלפניו. הוא התקרב אליה בחשש ונגע בה. מגע אפל וקר חדר
עד עמקי עצמותיו. לירוי נרתע והחל לרוץ, לא משנה לאן, העיקר
לברוח מהגן המקולל, מהזאב, מהחומה.
הוא היה מוקף מכל עבריו. כל שלושה מטרים נתקל שוב באותה החומה
העתיקה, סוגרת עליו, לא נותנת לו מנוס.
לבו הלם במהירות והוא התחיל לחשוב על לבכות. הוא רצה לחזור
הביתה. לא אכפת לו שאמא שלו תאנוס אותו, או שאבא יקשור אותו
באזיקים למיטה. אפילו הוא מוכן לישון אצל ארז ושאחותו תעשה לו
מה שהיא רוצה. העיקר לברוח מהיער.
הוא התיישב על האדמה הלחה בנפילת ייאוש.
הוא הרגיש שהחומות סוגרות עליו יותר ויותר, שהוא עומד להמעך על
ידיהן. הוא הרגיש הכי קטן בעולם, כמו איזה עכבר שנלכד במלכודת.
אבל אז פתאום הכל נעלם. הוא ישב עתה במרכז הארגז חול, ליד
המגלשה. שום חומה לא הקיפה אותו.
הוא נרגע מעט וקם. היציאה לא רחוקה ממנו.
הוא יצא דרך השער הקטן בגדר שהקיפה את הארגז חול, והתקדם
בדממה.
הוא המשיך, עובר בסמוך לספסלים שהזקנים תמיד משחקים בהם קלפים
בשעות הבוקר. היציאה ממש קרובה.
"לירוי..." נשמע קול זקן של אשה.
"לירוי, אל תברח עדיין", המשיכה.
לירוי פחד להביט, הקול היה מאיים, כמו של מכשפה.
"בוא לאמא לירוי..."
"את לא אמא שלי!" צעק והסתובב לעבר הקול.
על אחד הספסלים ישבה זקנה. לא סתם זקנה. הזקנה הייתה שמנה,
אוי, כל כך שמנה. היא הייתה בגודל של ממותה בערך, השומנים שלה
נשפכים לכל עבר, מחלחלים דרך החריצים בספסל, נוזלים ונשפכים
מידיה, כמו ג'לי.
לא רק שהיא הייתה הבנאדם הכי שמן בעולם, היא גם הייתה מסריחה
כמו ג'ורה מאודה ברוטב אנשובי רקוב שהפליץ חזיר יבלות מת.
"בוא אלי לירוי..." את הקול שיצא מפיה הפיקו אלפי הזבובים שעפו
ממנו.
"את..." ניסה לומר, אך הריח מנע ממנו לנשום כמו שצריך.
"אתה שלי לירוי... רק שלי..."
לירוי לקח נשימה חנוקה דרך שרוול חולצתו. "לא שלך, לעולם לא,
את מגעילה וזקנה ומכוערת ושמנה כל כך שבא לי להקיא." ואכן הוא
הקיא עליה. את הקולה והפיצה ואת הסרטים הכחולים שראה אצל ארז.
את המכות שאבא נתן לאמא, את מה שהיה עושה לו בלילה שנרדם, את
הבנות שעלו עליו וקרעו את בגדיו.
השמנה התעצבנה כל כך, שלמרות ששקלה בערך מאתיים טון, היא קמה
וניסתה לנשוף עליו את אש הדרקון שהכינה במיוחד בשבילו. אבל היא
לא הייתה יציבה כל כך. היא החלה ליפול, לירוי התחיל לרוץ על
חייו. השמנה נפלה והתפוצצה סנטימטרים בודדים מאחוריו. המיצים
הדוחים שנשפכו ממנה איימו להציף את הגן ולהטביע את לירוי יחד
איתו. אך לירוי רץ כמו שלא רץ מעולם. היציאה הייתה קרובה
מתמיד. הוא כבר לא פחד, הוא היה אמיץ, הוא יצליח לברוח, ינצח
את כולם, ינצח את הגן המכושף.
הוא שמע את הגלים רודפים אחריו ונוזל השפכים הציף את נעליו, אך
הוא לא נכנע, רץ בכל הכח.
בשארית כוחותיו הוא זינק אל מחוץ לגן, אל הרחוב המוביל לביתו.
הוא נפל על בטנו, אצבעותיו מגרדות את קו הסיום. הוא הצליח, הוא
יצא מהגן.
הוא כבר לא מפחד מכלום יותר, הוא ניצח את היער המכושף.
הוא ילך עכשיו לאחות של ארז ויזיין לה את הצורה, יאנוס את אמא
ויביא לאבא מכות רצח. מי יכול עליו עכשיו?


הרוגלך של כנרת

הסיפור מוכר לכולנו. איזה ילד נאבד ביער ומוצאת אותו חבורת
זאבים, או תינוק שהוריו מתים בג'ונגל נידח ומגדלים אותו קופים.
יש הרבה סיפורים ואגדות דומים לאלו. דבר אחד משותף לכולם,
הגיבור האובד גודל להיות חסון, שרירי ויפה, מין סופרמן כזה
שכולם אוהבים אותו. בגלל אותם גורמים חיוניים, הסיפור שאספר
לכם עתה נשמר בסתר דורות רבים. רק עכשיו, לאחר שמשפחתה של כנרת
הסכימה לפרסמו ברבים, כשהחשש מקלון רחב היקף על כל בני ובנות
המשפחה הוסר ונקבר תחת השנים הרבות שחלפו מאז אותו המקרה,
נקראתי אני לטירת ברמינגטון העתיקה, שם סופרו לי לפרטי פרטים
קורות חייה והרפתקאותיה של כנרת.
כנרת נולדה ב-1492 למשפחת האצולה הסקוטית מק-איר. בשנותיה
הראשונות הייתה כנרת ילדה חביבה ומתוקה. היא מעולם לא עשתה
בעיות להוריה, הייתה ממושמעת ומחונכת. היא אהבה מאוד ללמוד
ולנסות לאכול כל מיני דברים, כל מה שראתה. אביה, שהיה יוצא
לצוד מדי שבוע, נהג לגוון במזון שהביא וכנרת הייתה מרוצה.
באחד הימים חזר אביה עם דוב חום גדול. כנרת כבר אכלה דובים
בימיה, אך הפעם קרה משהו שונה, שנראה שגרתי בתחילה, אך גרם
לשינוי קיצוני בחייה של כנרת ושל משפחתה. הדובים החומים
שהסתובבו ביער רייקיס נהגו לשאת על גבם פאוצ'ים קטנים כשיצאו
ממאורתם לתקופה ארוכה. הדוב שתפס אביה של כנרת נשא עמו פאוץ'
כזה. מעולם לא נתפס דוב והובא עם הפאוץ' שלו אל הבית. הפעם
כן.
כנרת שהתבוננה מהחלון, מצפה לאביה, ראתה כבר מרחוק את הפאוץ'.
היא ירדה במהירות בגרם המדרגות שהוביל מחדרה אל האולם המרכזי,
ביקשה מהמשרת שיפתח לה את שערי הטירה, ורצה החוצה אל אביה. היא
שמעה בעבר שציידים דיברו על הפאוצ'ים של הדובים החומים ונורא
סקרן אותה לדעת מה יש בתוכם.
היא נישקה את אביה לשלום ולקחה את הפאוץ' שהיה תלוי על אוכף
הסוס.
על הפאוץ' היו כתוב "יוגי הדוב". הוא היה בצבע חום בהיר עם
ציורים של עננים וציפורים. היא פתחה אותו בהתרגשות. אור זהוב
קסום בקע ממנו לרגע או שניים כשהוסר ממנו השרוך. היא הביטה
פנימה וראתה דבר מה בלתי מזוהה. היא פתחה את השקיק לרווחה
וראתה כי מדובר במספר פריטים. קטנים. מגולגלים כאילו. מאורכים.
הניחוח היה מעניין, שונה, אך מסקרן ביותר. כנרת הוציאה בזהירות
את אחד הפריטים. הוא היה דביק במקצת, חם ורך. מכיוון שאהבה
לטעום כל דבר שראתה, היא לא התאפקה. היא נגסה בפריט. לעסה מספר
שניות ובלעה. אביה עמד מולה, עדיין רכוב על סוסו, והביט בה
מתמוגגת מאושר.
החיוך על פניה של כנרת היה כה גדול שאביה כבר חשב שמדובר
באוצר. כנרת הכניסה לפיה את מה שנשאר בידה וחיבקה בחוזקה את
הפאוץ'.
"אבא!" קראה כנרת בת השבע. "מצאתי את מה שאני הכי אוהבת, ואוהב
עוד לעולם", הכריזה הקטנה. "קוראים לזה רוגלך!!!" היא צעקה
והחלה להתרוצץ בחצר הטירה באושר.
הרגע הזה, שנראה כה תמים, שינה את הכל. הרוגלך הנותרים נאכלו
עד תום תוך מספר דקות, וכנרת רצתה עוד, כמובן. אביה לא ידע
כיצד להשביע את רצונה, הוא לא יכל לצאת שוב לציד, ובטח לא
בשביל לצוד דוב גדול, מה שהיה משימה לא קלה, רק בשביל פאוץ' עם
רוגלך.
כאשר בשבוע שלאחריו חזר אביה עם דוב, אבל בלי פאוץ', החליטה
כנרת הקטנה כי היא עוזבת את הבית. עוד באותו הלילה ארזה כמה
בגדים וקצת אוכל בפאוץ' של יוגי וברחה מהטירה.
היא נעלמה בתוך היער, מצאה כנראה את משפחתו של יוגי ומאז נעלמו
עקבותיה.
אביה של כנרת יצא מיד על הבוקר, יחד עם האבירים שבטירות
הקרובות, לחפש אותה ביער. הם חיפשו במשך שבועות אך לא מצאו
אפילו רמז למקום הימצאה. חלקם אף הניחו כי נטרפה על ידי אחד
הדרקונים ששכנו ביער.
החיפושים נפסקו אחרי כחודשיים, כשבחודש האחרון חיפש אותה אביה
לבדו. אבל כבד ירד על משפחת מק-איר. אביה קילל את הרגע שהביא
את הדוב עם הרוגלך, הוא ידע שהיא יצאה בעקבותיהם, כי ראה את
האכזבה על פניה כשחזר בידיים ריקות. הוא האשים את עצמו
בהיעלמותה.
אך זה לא סוף הסיפור. כמה שנים מאוחר יותר דיווח אחד האבירים
כי ראה דמות אשה הדומה מאוד לדוב, מסתובבת ביער עם פאוץ' על
גבה.
אנשים התחילו לדבר, וסביב אותו המקרה החלה להתפתח שמועה על
אשה-דוב שהיא ביתו של סר מק-איר.
מה שקרה בחודשים הקרובים היה הרה אסון למשפחת מק-איר. בכל
סקוטלנד הוכרז ציד האשה-דוב, ורבים נענו. אך מה שקרה לרוב
הציידים שהגיעו אל היער ומצאו את כנרת השפיע על העולם כולו. הם
שוחדו על ידה ברוגלך. כן, כל אביר שהגיע וביקש לשים קץ לחייה
קיבל ארגז מלא ברוגלך. תחילה הדבר היה מפתיע, אך כעבור זמן מה
הפך להרגל. האבירים היו מגיעים, אפילו יחד, ומקבלים ארגזי
רוגלך טריים וחוזרים לביתם. כך בצורה זו הפעילה למעשה כנרת, את
רשת הרוגלך הראשונה בעולם.
אביה של כנרת, ששמע מהאבירים על רשת הרוגלך, החליט ללכת ליער
ולבדוק בעצמו. הוא מצא את כנרת כעבור מספר ימים. מי שהייתה פעם
בתו הייתה עתה יצור שעיר גדול, שמן ומכוער. המבט בעיניה היה
עצוב.
"אבא..." היא אמרה בקול צרוד. מק-איר הביט בה וריחם עליה.
האבירים ניצלו אותה, היא נראתה זוועה, מרוחה כולה בשוקולד
ובצק, ידיה רועדות מעבודה בלתי פוסקת ופיה מלא כל הזמן
ברוגלך.
מק-איר החליט לשים קץ לסיפור. הוא שלף את רובה הקשת שלו והביט
עצובות בעיניה החומות הגדולות של מי שהייתה פעם בתו.
לרגע חייכה את החיוך של פעם, מק-איר מתח חץ ועמד לירות, אך הוא
לא היה מסוגל. התברר לו שהיא הייתה ותמיד תהיה בתו הקטנה.
מק-איר העדיף חרפה על משפחתו, כבודו כאביר נגזל ממנו, אך כנרת
תחיה.
הרוגלך שאתם אוכלים כיום הוא ניסיון נואש לחקות את הרוגלך של
כנרת. הם טעימים אבל אי אפשר להשוותם למקור.


מחפש אהבה

אני יושב ומסתכל קדימה. חול, ים. הגלים מתנפצים ברכות על החול
הרך. כמה גולשים מנסים את מזלם בגלישה איטית על הגלים הנמוכים
יחסית, ביום שהתחיל בהיר, אבל עתה עננים אפורים מסתמנים באופק
ורוח קרה נושבת. הכל רגוע, שליו. פה ושם עוברות להקות ציפורים
נודדות, מי יודע לאן הן עפות. יש גם כמה שחפים נאמנים שממשיכים
לנסות למשות דגיגים מהמים. לא חושב על כלום. סתם יושב על חומה
ומסתכל אל האופק. מדליק סיגריה. מביט בעצב בזוגות המאוהבים
החולפים מתחתיי. מתנשקים אל מול השקיעה המוסתרת בעננים, אבל הם
יודעים שהיא שם, וגם אני יודע. ילד קטן עובר מתחתי, לבוש
טרנינג פיג'מה כחול ונעול נעליים אדומות קטנות. הילד מסתכל אלי
ומושיט לי את אחד הענפים שאסף בדרך. הסבא שלו נראה מודאג קצת,
אבל הוא לא מתערב. הוא מחנה את עגלת התינוק ליד הפח. הסבא מדבר
אל הילד ברוסית ולי אין מושג מה הוא אומר לו. סתם יושב, לא
חושב רק מביט אל האופק. מחכה לעננים שיגיעו, לגשם שירד. אני
מסתכל בעצב על הפסולת שהים מחזיר לנו. חלקים של תריסים, שקיות
חומות ואריזות של ממתקים ועוד כל מיני דברים שצורתם אבדה להם.
אני זורק את בדל הסיגריה על החוף ומבין שגם אני כזה. כמו השאר.
למרות שמפריע לי, לא רק שאני לא עושה שום דבר בקשר לזה, אני גם
מוסיף לכלוך. ממשיך לבהות אל האופק. סוגר את המעיל.
מכונית עוברת וכמעט דורסת את הילד הקטן, סבא שלו מושך אותו
ברגע האחרון. הוא צועק עליו ברוסית והילד מתחיל לבכות. הסבא
מושיב אותו בעגלה והם הולכים. גם אני הולך. שוב מביט בים,
כאילו בפעם האחרונה, לוקח את הענף שהילד השאיר לי, מסתכל עליו
וחושב מה עבר עליו? מאיפה הגיע? אני מסתובב כמה דקות ליד
השיחים בסביבה ומנסה להתאים אותו לענפים השבורים, כמו פאזל
כזה, אבל לא מצליח. באבן שמוצא, חופר בור קטן ושותל בתוכו את
הענף. מחכה, סתם מביט, אולי יגדל. אבל הוא לא גדל. אני פותח את
רוכסן מכנסי ומשתין על הענף והולך. הולך לחפש אהבה.


הגלגלת

הפתקים שלה וכל המסמכים שעל שולחנה תמיד היו מבולגנים. בכלל,
כל השולחן לידו נהגה לשבת מדי יום היה נראה כמו פח במפעל
למחזור נייר. הדבר לא הפריע לה כלל, מפני שבכל פעם שנתבקשה
למצוא איזשהו טלפון היא מצאה אותו מיד. היא פשוט הכירה את כל
הניירות והפתקים הקטנים והמקומטים שעל שולחנה המשרדי. היא גם
הייתה מכורה לטלפונים. לא לעצם השיחה, אלא למגע השפופרת בידה.
כל היום היא בילתה במשרדה בפיזור פתקים עם טלפונים והודעות
ובלענות לטלפונים. אנשים שנכנסו למשרדה הופתעו לראות כי היא
מתעלמת מהם לחלוטין בעודה זורקת פתקים מקושקשים לכל עבר. היה
אחד, אורי שמו, שלפני כשנה נכנס למשרדה של אודליה והתכוון
לשאול מתי אמור להגיע עו"ד זהבי לפגישה אצל זיוה, שהייתה
הבוסית של אודליה. אך למראה הפתקים המתעופפים לכל עבר הוא עצר
עצמו מלשאול את אותה השאלה. הוא פשוט לא הבין איך לעזאזל במשרד
עו"ד כה מכובד יושבת עלמה צעירה ומפזרת פתקים, חלקם מקומטים,
חלקם מקושקשים, לכל עבר, ובלי שאף אחד ובייחוד הבוסית שלה
יגידו לה משהו.
"סליחה..." ניסה למשוך את תשומת לבה.
"סליחה..." גם בפעם השנייה לא היה נראה כי אודליה הבחינה בו,
היא פשוט המשיכה להעיף פתקים ולענות לטלפונים כשאלו צלצלו.
העניין מאוד הטריד את אורי, שבמקרה היה יועץ בכיר בוועדה
לשיפור תפוקת העבודה בחברה, שהלכה והידרדרה בהדרגה במשך שלוש
השנים האחרונות.
הוא הוציא את הפלאפון מתיקו וחייג.
אודליה הרימה את אפרכסת הטלפון. "עו"ד זיוה רבינוביץ ושות'
שלום." אמרה בקול נעים.
"שלום," נשמע הקול מהצד השני, "שמי אורי ואני עומד כבר רבע שעה
מולך ואת לא מבחינה בי כלל!" גער בה.
אודליה הרימה את עיניה מהשולחן, אך ערמת פתקים גבוהה חסמה את
שדה ראייתה.
"אני מצטערת," ענתה, "אבל אני לא רואה אף אחד מולי."
"זה בגלל שאת מפזרת סתם פתקים, בלי כל אבחנה, על השולחן שלך,
ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר אתך."
"מה יש לך להגיד לי בקשר לזה?" השיבה לו.
"את צריכה גלגלת."
"גלגלת? בשביל מה גלגלת?"
"ככה תוכלי לסדר את כל הפתקים עם מספרי הטלפון ולדפדף בהם בתוך
הגלגלת. בכל פעם שיהיה לך פתק נוסף תוכלי להוסיף אותו
לגלגלת."
"אני לא יודעת, לא נשמע לי כל העניין הזה."
"איזה עניין? כולו גלגלת."
"תשמע, אני לא מבינה כלום בגלגלות, פעם היו מחברים לזה דליים
ומוציאים מים מהבאר. זה כל מה שאני יודעת. אז אל תיתן לי עצות
בקשר לדברים שגם לי וגם לך אין מושג בקשר אליהם", אמרה, "פשוט
זה נשמע לי נורא כבד כל הסיפור הזה ואני אוהבת את הדברים כמו
שהם."
אורי עמד חסר אונים מול ערמת ניירות, שמאחוריה, כנראה, הסתתרה
אודליה. הוא ניסה להעיף כמה ניירות מהשולחן, אך החדר כבר היה
מוצף. הוא הביט על רגליו ונוכח לגלות כי הוא שקוע עד מותניו
במיליוני פתקים צבעוניים.
"תגידי רגע," אמר בבהלה, "מאיפה את מביאה את כל הפתקים האלה?"
"פה מהמגירה שלי, אלא מה?" ענתה לו.
"אבל כבר לא רואים את המשרד!"
"אתה נשמע לי טיפוס קצת מודאג," אמרה לו, "אולי כדאי שתיקח לך
יום חופש היום. תאמין לי, זה עוזר. פעם, לפני שנולדתי, איש אחד
הציק לי ורדף אחרי כל היום. אז לקחתי יום חופש והלכתי הביתה,
עשיתי אמבטיית שלג וזה עבר."
"אההה..." גמגם, "אני... אני צריך לטפל במשהו", אמר וניתק את
הטלפון.
הוא צלל אל תוך ערמת הפתקים, שהגיעה כבר כמעט עד ראשו. בשחייה
מהירה הוא חיפש את תיקו. הוא הוציא פנס מכיסו ופתח את התיק
לאחר שמצאו. הוא תלש דף מיומן הטלפונים שלו ושחה במהירות
מעלה.
הוא חייג לסבתא של חבר שלו ובקש ממנה שתקנה לו מהר גלגלת ותביא
אותה בדחיפות לרח' הגנבים 12 קומה 7.
הפתקים והניירות הפכו אט אט לנהר שאיים לסחוף את אורי אל מחוץ
לחדר. הוא התאמץ להיאבק בזרם הניירות, אך הזרם היה כה חזק שסחף
את אורי איתו אל מחוץ לחדר. הוא נישא על גבי הפתקים, שהמשיכו
לזרום ללא הפסק, מוצא את עצמו יורד את שבע הקומות בשחייה. זרם
הפתקים פתח את דלתות הבניין לרווחה ואורי ועוד כמה עובדים
מופתעים נשפכו החוצה.
"מה לכל הרוחות היא עושה שם?!" שאל את העוברים והשבים, אך אלו
האשימו אותו בכל המתרחש. הפתקים המשיכו לזרום מהבניין, והרחוב
התחיל להראות כמו ימה קטנה, כשגובה הניירות עולה מרגע לרגע.
אורי מצא איזו שלולית קטנה לפני שהספיקה להיסחף בזרם ועלה
עליה. הוא הוציא שוב את הפלאפון וחייג לסבתא.
"מינה," צעק, "קנית גלגלת?"
"מה, מי זה?" ענה לו קול קשיש.
"זה אני, אורי, חבר של פיני", אמר.
"מי?"
"מה מי? התקשרתי לפני כמה דקות ובקשתי ממך שתקני גלגלת, קנית
כבר?"
"מי?"
"זה דחוף זקנה! למה לא קנית?"
"למה לא קנית? מי?"
"שתמותי!" צעק וניתק את הטלפון.
אורי המשיך להיסחף על השלולית. פתאום הוא ראה חנות לציוד משרדי
"מלביץ".
הוא כיוון את השלולית אל החנות ועגן לידה. הוא צלל אל תוך
הניירות וחיפש את ידית הדלת. הוא מצא אותה, פתח וסגר מאחוריו
במהירות כדי שלא ייכנסו ניירות.
"שלום אדוני," אמר, "זה עניין דחוף ביותר, אני חייב גלגלת."
"גלגלת? בשביל מה לך גלגלת?"
"מה אכפת לך? אני קונה אתה מוכר, וחוץ מזה אתה לא רואה מה קורה
שם בחוץ, הכל מוצף בניירות."
"יש לך מזל, נשארה לי בדיוק הגלגלת האחרונה."
בלי לבזבז זמן קנה אורי את הגלגלת, היא הייתה מאובקת קצת אבל
היא תספיק.
"מה עם טיפ?" שאל המוכר.
"טיפ? על מה בדיוק?" שאל אורי בפליאה.
"על השירות", ענה המוכר.
"ממתי נותנים טיפ על מכירה בחנות לציוד משרדי?"
"הגיע הזמן, לא?" אמר המוכר בחצי עצבנות.
"לא!"
"מה לא? אתה כבר תשלם על זה", המוכר הוציא אקדח מהדלפק וכיוון
אל אורי.
אורי רץ אל הדלת, לקח אוויר ופתח אותה. זרם אדיר של ניירות שטף
את החנות ומילא אותה. המוכר כנראה נוייר למוות, אך אורי לא
חיכה לבדוק זאת, הוא עלה מעלה וחיפש את השלולית. גובה הניירות
היה כבר כעשרה מטרים, אך השלולית המתינה לו במקומה. הוא מיהר
אל רחוב הגנבים, קצת קשה היה לזהות את הרחובות כשהם מוצפים
בניירות, אך הוא זיהה את הבניין, שעד שהגיע היה מכוסה עד לקומה
השישית. הוא קפץ ונתלה על אדן החלון, זחל פנימה והחל לצעוק.
"אודליה! אודליה!" צעק. אין קול ואין עונה. כולם כנראה נסחפו
החוצה עם הזרם. אך אודליה חייבת להיות שם, אחרת זרם הניירות
היה מפסיק. הוא שחזר את מיקום החדר ורץ לכיוונו. מאחורי ערמת
פתקים הוא שמע צחוק מרושע אך תמים. הוא שלף את הגלגלת מתיקו,
פילס דרכו אל מקור הצחוק, נחנק מחוסר אוויר ועייף מהריצות
הבלתי פוסקות, לבסוף מצא אותה.
"אודליה! תרימי את הראש שלך מהניירות סוף סוף? הנה הבאתי לך
גלגלת."
אודליה שהייתה מרותקת כל הזמן בפיזור הפתקיות נדהמה לראות יצור
חי ונושם עומד מולה וצועק עליה. היא לקחה את הגלגלת בחשש, מבט
של עצב נראה על פניה, והניחה אותה על שולחנה.
"אתה בטוח שכדאי?"
"כדאי? ראית איך נראה העולם בחוץ עם כל הניירות שלך?"
"טוב נו..." אודליה הסמיקה קלות וצחוק ילדותי קטן נפלט לרגע
מפיה.



הרצף

הרצף הוא לב ליבו של המשולש הראשי. תארו לכם רצף אינסופי, סליל
לא מוחשי שמתפרס על המרחב ואין מחוצה לו מאומה.
הרצף מכיל בתוכו את כל מה שאנו יודעים כיום, את מה שנדע בעוד
אלף שנה ואת מה שלא נדע עוד לעולם. את כל מה שקיים ולא קיים,
מה שחי ומה שלא, ומה שכן ומה שלא. לסיכום את הכל ואת הכלום ואת
הלא כלום.
הלב - הרצף, מכיל בתוכו את שלושת יסודותיו: שועל המצבים, נחש
הקישורים ואת השועל פרה.


גלים

ג'ון ואני התברכנו בברית הנישואין לפני עשרים שנה בדיוק,
בחתונה כפרית, אך מפוארת, בחווה של בן-דודי בטקסס. ג'ון היה בן
למשפחת "בנדיקט" שבבעלותה כארבעים אחוז משדות הנפט בטקסס, והיא
אחת המשפחות העשירות בארה"ב. הם הסכימו שמשפחתי תבחר את
המיקום, אך התעקשו לשלם את כל ההוצאות. היות שההוצאות, כתוצאה
מהארגון שבחרו, היו בסכומים חלומיים, משפחתי, בלית ברירה,
הסכימה לדיל.
היינו חברים כשלוש שנים לפני החתונה, מאוהבים עד השמיים, וביום
נישואינו יותר מתמיד. נשבענו באותו יום בפני השועל ועוד איזה
אלוהים, כי לעולם לא נפרד, לא משנה מה יקרה. שבועה מול השועל
היא שבועה שאסור לעולם להפר, גם בעולם הבא.
היום, עשרים שנה מאותו יום, אני מנסה לשכנע אותו שהיצור איתו
אני חולקת את חיי, כבר אינו בעלי.
אני חושבת שהכל התחיל יום אחד, באמצע הארוחה. ישבנו יחד, עם
בתנו הקטנה, ואכלנו עוף בגריל ותפו"א ברוטב חמאת עזים, שהכין
יופ, העבד הנאמן. האוכל היה מצוין, לכן הסכמנו שיופ יישן היום
יחד עם ניני במלונה. ג'ון אכל בתאבון רב, כשלפתע  הבחין בדבר
מה, לא יוצא דופן או חריג, אך משהו שמעולם לא קיבל ממנו את
מלוא ההתייחסות.
הוא במקרה הביט במראה ושם לב שכשהוא לועס, השרירים שלו בראש
פועלים כמו גלים, אחד אחרי השני. זה מתחיל מהפה ועובר ללסת
ואחר כך ליד הרקות. אני לא הבנתי מה הוא מתלהב כל כך מהעניין,
אפילו הסתכלתי על עצמי אוכלת וגם אצלי פעלו השרירים. אצל כולם
הם פועלים כשאוכלים, אצלו אמנם קצת יותר, אבל בכל זאת, זה לא
איזה משהו שצריך לעשות ממנו סיפור.
במשך אותה הארוחה ג'ון המשיך לשבת מרותק למראה, ממשיך לאכול,
בלי להסתכל אפילו לרגע בצלחת. אולי כבר אז עשיתי טעות,
כשהתעלמתי ממנו.
הוא סיים לאכול ועלה מהורהר לחדרנו. באותו היום לא היה סקס.
עד ארוחת הבוקר כבר שכחתי מכל זה, עד שיופ הגיש חביתת בייקון
טרייה. ג'ון התחיל שוב ללעוס מול המראה, מסתכל על הגלים שעושים
השרירים.
"ג'ון!" צעקתי עליו, "תפסיק עם זה, אתה נראה מגוחך וזה כבר לא
מצחיק יותר."
אך ג'ון אפילו לא ענה לי, הוא פשוט ישב מרותק מול המראה והסתכל
על עצמו לועס. עזבתי אותו בסטטוס של אמבה ויצאתי לפקח על
העבדים בשדות. קיוויתי שכשאחזור הוא יצא מזה.
טעיתי. כשחזרתי הביתה מצאתי את ג'ון במצב מעורר רחמים, אפילו
מפחיד.
הוא ישב עדיין מול המראה, צועק "אההה..." בקול צרוד וחלוש,
ובתנועה מונוטונית חופר עם הכף בצלחת.
יופ ניגש אלי מייד, עם חיוך מוסווה בפניו, ואמר לי שהוא כך מאז
ארוחת הבוקר.
רצתי אל ג'ון, הוא לא הבחין בי כלל, רק בהה בעצמו במראה, וחפר
בצלחת.
"תביא לו אוכל", אמרתי ליופ.
ליטפתי את ראשו וריחמתי עליו. יופ חזר אחרי כחמש דקות עם ארוחת
הצהרים. הוא הגיש לג'ון ולי. אני לא יכולתי לאכול, אך ג'ון,
כשקיבל את האוכל, הפסיק לצעוק והתחיל לאכול בעקביות. אותו יום
הייתי ממש מודאגת, אך לא תיארתי לעצמי לאיזו דרגה יכול מצבו
להידרדר.
ג'ון התהווה. כך אני מכנה זאת. הוא המשיך לשבת בצורה כזו ללא
הפסק, מחפש כל הזמן אוכל, חופר בצלחת. כבר אחרי שבוע הבחנתי
אצלו בשינויים גופניים. הגלים בראשו נהיו הרבה יותר עוצמתיים.
זה נראה כאילו גל של ממש עובר לו בראש, ללא הפסק. מה שכן, הוא
ממש סבל כשלא אכל, לכן השתדלתי כמה שיותר לדאוג לו למזון נזיל,
כך היה מאושר. ככל שקיבל יותר אוכל, כך גברו השינויים, וגם
הרצון ליותר. כעבור חודש כל גופו רעד כשאכל, לא ממש רעד, היה
במצב גלי. גופו נהיה צמיגי וחסר שילדה, אך עדיין דמה לאדם. הוא
אכל כל הזמן, ללא הפסק, ראשו איבד מצורתו, עיניו גדלו ועפעפיו
נעלמו, הוא בהה ללא הפסק במראה.
היה קשה לי לדאוג לו למזון לאחר שכל עדר הבקר נאכל. התקשרתי
להוריו וסיפרתי להם על מצב בנם. כשהגיעו לא האמינו למראה
עיניהם. שרה התחילה לבכות וברחה מהבית. פיטר פשוט עמד המום מול
ג'ון שאיבד ככל הנראה את כל עצמותיו וגופו נראה עתה כעיסה
המוחזקת בעור רפה.
הוריו חזרו לביתם בלי לומר מילה, אך שבוע מאוחר יותר הגיע
לביתי שליח עם מכתב וצ'ק של חצי מליון דולר.
לא היה צורך בכל כך הרבה כסף, כי שלושה ימים לאחר מכן, ג'ון
התהווה, ממש מול עיניי. בדרך כלל הוא אכל בקצב אחיד, אך לפני
ההתהוות הוא פתאום הגביר את קצב האכילה. הוא גמר תוך שניות
צלעות חזיר, לאחר מכן בלע את הצלחת והשולחן. הוא נהיה אדום
והפיק אור משל עצמו. הוא ניסה לקום מכיסאו, לאחר שישב בו ללא
הפסק במשך חודש וחצי, אך לא היו לו עצמות לעמוד עליהן. אני
ציפיתי לראותו נופל, אך במקום זאת הוא ריחף במקום. רגליו שהיו
עתה לא יותר מאשר עור גלי התנופפו מתחתיו. כל גופו היה בגל
אחד, הרמוני.
האור סביבו התחזק והחליף צבעים מאדום לכחול לצהוב, ללא הפסק.
הוא ריחף בחדר, אכל את הספרים בארון ואחר כך את הארון עצמו. את
השידה את המיטה. הוא מיהר החוצה בריחוף ואכל את הגדר, אחר כך
את שני העצים בכניסה לבית. ואז זה קרה, גופו בהק לפתע באור
יוקד, הסתרתי את עיני ולבי הלם מפחד והתרגשות.
כשהאור נרגע פקחתי את עיני וראיתי אותו. בעלי היה עתה יצור
אחר, לא אדם. הוא היה גלי ושרירי, מין שרוך ארוך. הוא הצמיח
עוד זוג עיניים שהסתכלו כל הזמן על עצמו. צבעו היה אדום זורח
והוא ריחף באוויר כל הזמן.
הסתכלתי על היצור היפיפה. הוא היה רגוע, שליו ומבט של אושר
נראה על ארבע עיניו המוזרות, שהסתכלו כולן עלי.
הוא התקרב אלי באיטיות מרדימה ואני הושטתי לו את ידי. במקום
ידיים היו לו עתה מין מחושים עם וואקומים כאלו והוא הניף אותם
לכיווני.
"תודה..." הוא אמר לי, כנראה בטלפתיה כי פה לא היה לו.
לאחר מכן הרגשתי את הוואקום של מחושיו לופתים אותי. ניסיתי
לברוח אך הוא היה חזק. תוך שניות הייתי כבר בבטנו של בעלי,
מתעכלת במיצי קיבה זורחים.
עכשיו אני עומדת מול הבורא, מנסה לשכנע אותו, מנסה לומר לו
שהיצור כבר אינו אותו אדם שנישאתי לו. שהוא אינו בעלי. שמותר
גם לי להזדיין בגן עדן עם אנשים אחרים.


כשל כלל מערכתי

לרונית, חברה שלי, היה כשל כלל מערכתי. זה לא מחלה או תופעה,
זה משהו שקרה בינתיים רק לה והרופאים לא יודעים להסבירו.
אני זוכר את היום כאילו היה אתמול. חגגנו את שלושת החודשים
לחברות ביציאה לסרט. ראינו את "זהרורים נסתרים", סרט גרוע על
משפחה שהבית שלה נסחף ונתקע על עץ בעקבות סופות ברד. דווקא
התחיל לא רע, אבל פתאום התברר שעם הברד הגיעו גם יצורים קטנים
מהחלל, שתפקידם בסרט היה להציק לבני המשפחה התקועים. אני מה זה
שונא סרטים בדיוניים, לא מאמין בכל הבולשיט הזה. בכלל לא מאמין
בכל המיסטיקה והנסתרות, הכל שטויות, מאמין רק במה שאני רואה.
אמנם מה שקרה לרונית זה די מדע בדיוני כזה, ואכן היה קשה לי
להאמין שמה שקרה לה אפשרי בכלל. כשיצאנו מהסרט, רונית התחילה
להתווכח איתי שהסרט היה מעולה, ואני ירדתי עליה שהיא מאמינה
בכל השטויות האלה. ואז פתאום באמצע המשפט "תשמע, אני חושבת
שאתה..." היא הפסיקה.
הסתכלתי עליה בתמיהה וחיכיתי להמשך המשפט.
"יובל," אמרה, "אני לא שומעת פתאום."
"מה זאת אומרת את לא שומעת?"
"אני לא שומעת!" צרחה, "אני לא שומעת!"
מבט של פחד נראה בעיניה. כל גופה רעד. פתאום הבנאדם נהיה חרש.
ככה סתם.
אבל זאת רק ההתחלה. אחרי שבע שניות של צרחות "אני לא שומעת",
כשכל האנשים שיצאו מהסרט, ועוד כמה שסתם הסתובבו, התקהלו
סביבנו בדאגה וסקרנות, פתאום היא הפסיקה לצרוח. "אני לא רואה!"
המשיכה בבכי.
תפסתי אותה בכוח והבטתי ישירות בעיניה. הן היו שחורות.
לחלוטין. רונית בכתה, מבוהלת עד כדי עילפון, אך היא לא התעלפה,
היא הייתה פיכחת כל אותו זמן עד לרגעיה האחרונים. היא המשיכה
לבכות ולרעוד כמו מטורפת, ואני ניסיתי להרגיעה, אך היא לא שמעה
אותי. אחרי כעשר שניות, גם קול לא יצא מפיה. היא ניסתה לצרוח,
כמובן, אך מיתרי הקול כנראה נמסו. מזלה שהיא לא ידעה שגם קולה
אבד לה.
היא נפלה על המדרכה, מכסה בידיה את פניה. אני מלטף אותה, בוכה
גם כן, מבפנים, אני אף פעם לא בכיתי, לא יודע לבכות.
היא הסירה את ידיה ונשכבה. עיניה נזלו החוצה. עיסה שחורה נמרחה
על פניה ובמקום בו פעם נצצו עיניה הכחולות היו עתה בורות
עמוקים.
תוך חמש דקות רונית הייתה לא אחרת מאשר שלולית צבעונית וסמיכה.
כל גופה נמס. האזרחים מסביב פשוט לא האמינו למראה עיניהם,
ומובן שגם אני. האמבולנס שהגיע אסף את הנוזלים לתוך צנצנות, הם
לא ידעו להסביר את מה שקרה, אף אחד לא יכל.
איך קורה דבר כזה? איך גוף פשוט נופל ונמס, כל המערכות שלו
מפסיקות לתפקד, פשוט קורסות, כאילו היה איזשהו קצר כללי.
היום, אני כשנתיים מאז אותו מקרה שנחקק בזיכרוני לעד. חוקרים
ומומחים מכל העולם ניסו להסביר את מה שקרה, עד היום איש לא
הצליח להבין.
האמת היא שאני כבר לא חושב איך זה קרה, אני לא מאמין במדע
בדיוני, זה כבר נראה לי די הגיוני שגוף יפסיק לתפקד, למה שהוא
כן יתפקד, מה כן מחזיק אותו מחובר? נושם? חי? למה ההפך קורה?


כמו אחיות

נמה ומלה הסתתרו על גגון "שווארמה סמי". הן ברחו לשם לפני כמה
ימים ומאז פחדו לרדת. הן היו חברות טובות, הכי טובות שיש. הכל
עשו יחד, לכן כשהמפלצות הגדולות הרסו את ביתם וכל התושבים ברחו
על נפשותיהם, מתפזרים, מאבדים את יקיריהם, נמה ומלה נצמדו אחת
לשנייה, כמו אחיות. הן ברחו וברחו, לא מביטות אחורה, על הבית
בו גדלו שנים, על הבית עליו עמלו חודשים בבניה, על הכל נהרס על
ידי המפלצות האיומות. כמה תושבים נרמסו תחת רגליהם הענקיות,
ואלו שחזרו לעזור לפצועים, לאחר שנרגעו הרמיסות, נשרפו למוות
באש תופת שירו המפלצות. אך נמה ומלה המשיכו לרוץ ללא הפסק.
כאשר ראו את "שווארמת סמי" הן טיפסו על גגה במהירות וחיכו שם.
כבר חמישה ימים הן על הגגון. יושבות שם, מחכות. כאשר עמדו בקצה
הגגון, הן יכלו לראות את השדה בו פעם היה ביתם. המקום היה
נטוש, הן לא ידעו לאן נעלמו כולם. מלה לקחה את העניין מאוד
קשה. היא בכתה ללא הרף ומלה ניסתה להרגיע אותה. אך נמה לא
נרגעה, היא רצתה לרדת מהגגון ולבדוק מה קרה למשפחתה.
היא בכתה עד שלמלה לא הייתה ברירה אלא להסכים.
הן תכננו במשך יומיים את המבצע ואז היו מוכנות. מלה הובילה.
היא התקדמה בצעדים חרישיים לעבר קצה הגגון. בדרך כלל, בשעות
היום, היו הרבה מפלצות מתאספות למטה, אבל בערב הן היו נעלמות.
לכן המבצע התחיל בערב.
הכל היה דומם, ערפל דליל כיסה את המדרכה מעיניהן, אך ידעו שהיא
שם. מלה ירדה בזריזות מהגגון, וסימנה לנמה שתבוא בעקבותיה.
שתיהן היו למטה, מזה שבוע לא אכלו, והן הרגישו עתה, יותר
מתמיד, את גופן הרזה והעייף משתוקק למזון. אך לא היה לכך זמן.
יש להן שעות ספורות לברר מה קרה לשאר, לפני שיאיר הבוקר
והמפלצות יצאו לשוטט שוב.
מלה המשיכה לצעוד, כפופה, מסתתרת מהפטרולים שעוברים לעתים. חכי
לי! קראה לה נמה, שהייתה עייפה מחוסר מזון. מלה התעצבנה וצעקה
עליה שהיא מעכבת ומסכנת את המבצע כולו. מלה התחילה לבכות. מלה
שלפה את לסתותיה החזקות ונהמה לעברה. אם את לא באה עכשיו אני
מפרקת אותך! צעקה עליה.
נמה הפסיקה לבכות ורצה לעברה.
"ג'יק, אני חושב ששמעתי משהו מעבר לפח."
"אתה בטוח?" אמר ג'יק שהיה חצי מפגר, וגם אידיוט בצורה לא
רגילה.
"כן, כן."
"חפה עלי", אמר המפגר.
מייק, שהיה מפגר בדרכו שלו, חיפה עליו. הוא הרים קרש מהרצפה
והסתתר מאחורי העמוד. ג'יק התקדם בזהירות לעבר הפח.
מישהו מגיע! צעקה נמה. תתכופפי, ענתה לה. מישהו מזיז את הפח,
זה בטח המפלצות, אנחנו אבודות.
ג'יק הרים את הפח בהפגנתיות. הוא מיד גילה את שתי הנמלות
המכוערות שניסו להסתתר מפניו. האחת קפצה על רגלו וניסתה לנשוך
אותו.
קדימה מלה! תהרגי אותו!
"מייק, היא קפצה עלי, תהרוג אותה", ילל ג'יק.
מייק רץ לעברו והטיח בו את הקרש. בחזה. ג'יק נפל.
מלה, בואי נברח, זה הזמן, קראה לה. אך מלה הייתה בסערת קרב,
היא טיפסה לעבר ראשה של המפלצת.
מייק התעלם מחברו המפגר ששכב חצי מעולף על האדמה. הוא קלט את
הנמלה ממשיכה לטפס ודפק בו שוב, הפעם בראש.
המהלומה פיצחה לג'יק את הגולגולת, והמוח שלו נשפך החוצה מחור
שנפער קרוב לאוזנו.
מייק הביט על קצה הקרש וגילה שהיה בו מסמר. מלה השתפדה על אותו
מסמר, ונמה שוב התחילה לבכות.


מדובר באיכותית

בתמונת הלוויין שנחקרה במעבדות בבאר שבע, נראה פיצוץ גזי ממושך
מסוג כלשהו ברדיוס של כחמישים קילומטר, אשר במרכזו נראה פרצופו
המחייך של אדם מסוג לא ידוע.
דוד קם אל בוקר אביבי מפתיע, לאחר חודשים לא פוסקים של גשם.
כהרגלו, הוא התעורר בשעה אחת עשרה בערך, אך קם מהמיטה סופית
בערך בשתים עשרה וחצי, כשלא יכול היה להתאפק עוד, ורץ מיד
לשירותים. משהו באוויר של הבוקר גרם לו לחשוב שהיום זה היום.
כבר זמן רב יש לו הרעיון הזה בראש והוא רק חיכה לרגע המתאים.
הוא ישב סגור בביתו מזה שלושה שבועות, בעקבות סופות ברד ורוחות
עזות שלא נראו מאז בריאת העולם. הרחוב בו גר היה חסום בידי נהר
הרצל פינת ז'בוטינסקי, שנוצר בעקבות הגשמים ועבר בדיוק על
הצריף הקטן לשעבר של ציונה הזקנה לשעבר.
דוד עבד כנהג משאית בחברה להובלת מזון שימורים, ומאז נחסם
הרחוב למעבר, מותיר אותו סגור בדירתו הקטנה והמוזנחת, נאלץ
לחיות על אותם השימורים.
דוד היה מהאנשים שאוכלים בחוץ, אפילו מקרר לא היה לו בבית. את
רוב הארוחות אכל בדרכים, מדי פעם היה מביא הביתה איזו לאפה עם
שיפודים, אבל חוץ מזה לא היה לו כלום בבית. בעודו סגור בביתו,
אכל בכל יום כשלושים קופסאות שעועית חומה ושתה מי גשם. בערך
ארבע מאות זרעי שעועית בכל פחית, שלושים בכל יום, במשך שלושה
שבועות. מאתיים וחמישים אלף זרעי שעועית, ואף אחד מהם לא יצא.
אכן, דוד לא חרבן אפילו פעם אחת מאז נכלא בביתו והלחץ האדיר
שנוצר בבטנו היה אדיר ונדיר באותה המידה.
"היום זה היום", חשב בעונג. הוא פתח את החלון והריח את הפריחה
הנעימה. שמש חמימה האירה את פניו ואת כרסו התפוחה. "כן, זהו
היום".
דוד לבש חולצה דהויה שהוציא מהארון ונשאר במכנסי הטרנינג
המגעילים שלא החליף מאז תחילת הסופות. הוא פתח את דלת הכניסה
בהתרגשות שהעיפה מטה את החתול, שניסה להפשיר על השטיחון, כל
חמש הקומות ישר לתוך פח הזבל.
הוא נעל את הכפכפים החומים וירד מיד מטה. בלי להתעכב הוא שם
פעמיו ישר ל"מזנון השכונה" שהיה סגור עד היום. עם חיוך של אושר
מרוח על פניו, הוא התיישב בשולחנו הקבוע והזמין חביתת בייקון,
לחם הבית עם חמאת שום וכוס ליטר קולה.
לבו החסיר פעימה כשארילה, המלצרית הפצצה שעבדה במקום, הגישה לו
את האוכל.
"שלב א' של התוכנית מתחיל", אמר לה כשהכל היה מונח על השולחן.
עם העונג של הביס הראשון הוא הרגיש שזה מתחיל, סוף סוף אחרי כל
כך הרבה זמן. אחרי כעשרים דקות הוא עזב את המקום, אך לא לפני
שהרים טלפון לנציגות גינס בישראל. הוא יידע אותם של אירוע
שאמור להתרחש תוך שלושים דקות במלון הילטון בת"א.
שלב ב' התחיל על כוס קפה בלובי של הילטון, בנוכחות נציג גינס,
שעדיין לא ידע במה מדובר.
"מה זה הסירחון הזה?!" התלונן הנציג לאחר זמן התאפקות מפתיע.
"תתחיל להפעיל את מכשירי המדידה", השיב לו דוד.
"מי הפליץ פה?" אמר אחד מאורחי המלון.
"בוא הנה רגע!" צעק עליו דוד. האיש המופתע הסתובב אליו, עם ידו
מכסה את פיו. "מה שאתה מריח פה זה לא סתם נאד מסריח," אמר,
"ותקשיב גם אתה, אדוני הנציג". שניהם הביטו בו בעיניים דומעות
מחנק.
"מדובר פה באיכותית!" שניהם הביטו בו המומים.
דוד התרומם והתחיל לשחרר לחץ, שנראה כזרם גז היוצא מאחוריו.
הריח התפשט בשניות בכל לובי המלון. והאנשים החנוקים הסבו כולם
את תשומת לבם לדוד.
"מדובר פה באיכותית!!!" אמר בקול רם על מנת שכולם ישמעו.
"מה זה איכותית?" פלט הנציג מפיו בקושי רב.
"מדובר פה בנאד איכות. נאד שהתבשל משך שבועות, בתנאי לחץ
וטמפרטורה לא אנושיים. הריח שאתם מריחים גבירותיי ורבותיי הוא
הריח האופטימלי! מדובר פה בניחוח נדיר, במשהו טהור וצלול. לא
איזה נאד מעורבב. מדובר פה באיכות, בריכוז חלומי. מדובר פה,
נכבדיי, בהגשמת חזון, בייעוד שהתגשם. מדובר במסורת, באגדות
שייווצרו, בהורים שיספרו לילדיהם מדור לדור על אותו נס גדול
שקרה!!!"
דוד החליט כי זהו הזמן לשחרר עוד לחץ. סילון גז שלווה ברעש
אדיר העיף את הכורסאות מאחוריו. הריח היה עתה קטלני. מרבית
האנשים צנחו לרצפה תוך מאית שנייה, והשאר אלפית שנייה אחריהם.
כל הקומה הראשונה חוסלה תוך שלוש שניות.
דוד המשיך את האיכותית במשך שלוש שעות וחצי. תושבי מישור החוף,
שסברו כי יצאו מהשיתוק עם סיום הגשמים, נמצא בקטסטרופה נוראה
עם התפזרות האיכותית באוויר האביב. הזיהום הבקטריאלי שדבק
באיזור הנגוע, צפוי היה להתפזר בתוך ארבעים אלף שנה והסירחון
הנורא בתוך שלושים מליון.
בתמונת הלוויין שנחקרה במעבדות בבאר שבע, נראה פיצוץ גזי ממושך
מסוג כלשהו ברדיוס של כחמישים קילומטר, אשר במרכזו נראה פרצופו
המחייך של אדם מסוג לא ידוע. דוד שמו.


לבבות אבטיח

"קח את החבילה, שמור עליה מכל משמר, חכה לי פה ואל תזוז מכאן
עד שאחזור. אל תיתן אותה לאיש, אל תאמין לאף אחד. אני ורק אני,
אבוא מחר לקחת אותה. זה חשוב ביותר! אסור לך להיכשל. ושוב אני
מזהיר אותך, אל תעז בשום פנים ואופן לפתוח אותה."
כן. אני בטוח במיליון אחוז כי אלו היו מילותיו המדויקות, מפני
שכל שעשיתי מאז, חוץ מלשמור על החבילה, היה לשחזר את שאמר לי.
כל זה בא לי ממש במפתיע, הכל התחיל שמצא אותי בבריכת השחייה,
אוכל לבבות אבטיח נהדרים שנחתכו בקפדנות מיקרוסקופית ובדיוק
מירבי, עד לרמה האטומית, על מנת להבטיח שאקבל את לבבות האבטיח
בלבד, ואף לא גירוד שארית קטן שנשאר על הסקלפל ונפל בטעות
למיכל הסטרילי.
מוקף בגדר מחושמלת מאולתרת, מתענג עד טירוף חושים מלבבות
האבטיח, מוגן ברמה סבירה מפני פולשים זדוניים.
הוא הופיע לפתע, משום מקום ונמתח על קצות אצבעותיו כדי שיוכל
לראותי בבירור מעל לגדר. הבחנתי בו מזווית עיני והמשכתי
לאכול.
"אהלן," קרא לי, "אפשר לדבר אתך רגע?"
התעלמתי ממנו, ואולי זה משהו שהייתי צריך לדבוק בו. הייתי בטוח
שהוא סתם עוד איזה נודניק שרוצה ממני משהו.
"אפשר לדבר אתך רגע?" הוא חזר על דבריו.
"אפשר לדבר אתך רגע?" המשיך בדיוק באותו הטון. כאילו נתקע
בלולאה.
הרמתי לרגע את מבטי ממכל לבבות האבטיח והסתכלתי ישירות
בעיניו.
"אפשר לדבר אתך רגע?" כמו תקליט שבור הוא נשמע, חוזר במדויק על
המשפט המעצבן, שעתה כבר הייתי מוכן לדבר אתו ובלבד שיפסיק
לדקלם אותו.
"מה אתה רוצה ממני?" פלטתי בבוז אך סיימתי בהרגשת אימים, כאילו
השטן עצמו ירד והביט בי דרך עיניו השחורות לגמרי של הנער הרזה,
שעדיין עמד על קצות אצבעותיו.
"אני רוצה לדבר אתך", אמר.
סגרתי בואקום את מיכל הלבבות ונעלתי אותו בצידנית הסולארית.
קמתי מכסא הנוח בצער קל, שעכשיו אצטרך לשלם עליו את מלוא סכום
ההשכרה, למרות שלא ניצלתי אותו עד תומו, וקיוויתי שהעניין עם
הנער ייגמר מהר.
"אני רוצה לדבר אתך", הוא חזר על דבריו באותו האופן בו חזר
עליהם קודם, כמו איזה רובוט שמחבר את המילים מתוך מאגר נתון.
"בסדר אני בא!" הוא הצליח להרגיז אותי כשחזר על המשפט עוד
פעמיים עד שהגעתי לשער הממולכד.
"נו, דבר", ניסיתי לומר בעצבנות, אך כשצללתי שוב בעיניו
האפלות, פחד החליף את העצבים.
הנער הפסיק להתמתח, וראשו הסתתר עתה מאחורי השער.
במקרה רגיל, לא רק שלא הייתי קם בכלל, לנטרל את הגדר המחושמלת
ואת השער הממולכד, היה מבחינתי כאילו פיזרתי את לבבות האבטיח
על הדשא שליד הבריכה, והנחתי לאספסוף לאכול את היקר
באוצרותיי.
האופל בעיניו חדר דרך החורים הצפופים שבשער המרושת, ואני, מתוך
סקרנות או פחד, פתחתי לו אותו והנחתי לו להיכנס למתחם המוגן.
בעודי נועל את השער מאחוריו, הספקתי להבחין בעיניים הרעבות,
המחפשות, המריחות את ניחוח האוצר שלי. הפעלתי מחדש את החשמל
ונהניתי מלחשוש זמזומו סביב הגדר. בטוח כי אותם נוכלים ברמת
הטכנולוגיה העומדת לרשותם בבריכה, אינם מסוגלים להפריע לי.
הסתובבתי לאחור והנער כבר היה ישוב בכיסאי.
הבטתי בו. תחושה מוזרה, שלא התנסיתי בה לפני כן, אפפה אותי.
סקרן אותי לדעת מה יש בפיו, אך גם חששתי מכך.
"אתה יכול להיות בטוח כי סודך יישמר עמי", אמר בקול מתכתי.
"סודי," לחשתי, "סודי, סודי. מה לך ולסודי?"
"נבחרת. אתה האיש המתאים", אמר בנחישות, כאילו כל חייו חיכה
לרגע זה, מתעלם לחלוטין מהדפיקות הרמות שנשמעו מעברו השני של
השער.
"חכה רגע," אמרתי לו, והבטתי בשעוני. השעה הייתה שתיים-עשרה
וארבעים בדיוק. איש הכיסאות לא איחר אף בשנייה אחת. בלחיצת
כפתור נטרלתי את הגדר ופתחתי את השער, אך לא לפני שוידאתי כי
נשק הצד שלי נמצא עדיין בחגורתי.
איש הכיסאות, שכבר היה רגיל לנוכחותי במקום, לא התרגש ממערך
ההגנה, ואני, למרות שכבר הכרתי אותו, לא יכולתי לסמוך עליו.
הוצאתי מכיס מכנסי שני מטבעות והושטתי את ידי לעברו.
איש הכיסאות התכוון לקחת אותן מידי, אך ברגע שנגע בה, קרה
משהו.
הרובוט ישב כל אותו הזמן על הכיסא ומלמל לעצמו "נבחרת. אתה
האיש המתאים." כשנכנס איש הכיסאות, הוא ניצל את ההזדמנות
והפעיל סריקה אוטומטית על המתחם. הוא גילה מיד את מיכל הלבבות.
עכשיו היה בטוח.
הוא תוכנת מראש מה עליו לעשות. כשעיניים קרות ואפלות עוד יותר
משלו, מביטות דרך החיישנים המתוחכמים שהותקנו בו לביצוע
המשימה, מונע על פי קודי תוכנה ועל ידי אופל נורא, הוא קם
להשלים את הפקודות האחרונות שבאלגוריתם שלו.

אני בטוח במיליון אחוז מה יש בחבילה שבידי. אני כבר לא זוכר
כמה זמן אני מחכה לו כאן, האמת היא שאין לי שום מושג. אין חיים
במקום שבו אני נמצא. אין כאן שמש ולא ירח. האור פה מלאכותי, אז
קשה לדעת. יכול להיות שאני כאן שבוע, אולי שבועיים. עליי לחכות
לו עד שישוב.

צ'יו לי סיימה את ההקפה הארבעים. אצטדיון "ספרה" שהיה בבעלות
אביה, שירת את צרכיה בנאמנות מדי יום. צ'יו לי, עשרים ושש
בגילה, אחת מאתלטיות האש הטובות בגזרה. גופה האלילי היה חטוב
ומסותת כביד אמן. בריצתה, שרירי ירכיה היו מתכווצים ונרפים
בעוצמה כשל סוס מלחמה שן-חרבי. שיערה היה מתנופף מאחוריה
בשלווה, מותיר שובל אש עדין. פניה היו עדינים, יפים כשל מלאך.
עורה היה שזוף מהאימונים היומיומיים תחת אור השמש שחדר דרך
כיפת האצטדיון, שהגנה באופן חלקי מהקרינה הקטלנית ששררה בחוץ.
היא חצתה את קו הסיום והביטה בלוח התוצאות שהתנשא גבוה מעליה.
התוצאה שעל הלוח לא עניינה אותה במיוחד, אך היא השתדלה לעשות
הבעה של מתעניינת, על מנת שפעולתו לא תיפסק.
ג'ונס היה איש השעונים. מסור מאוד לעבודתו, לפחות כך חשבו
כולם. הוא ידע כי הפעלת השעונים היא רק תירוץ על מנת שיוכל
לצפות בה מקרוב.
צ'יו הפסיקה את ריצתה, אך המשיכה ללכת על המסלול. מתנשמת
ומתנשפת, אגלי זיעה חמים מציפים את גופה הלוהט, התקדמה לעבר תא
הקירור.
גופיית הגומי ספוגת המים נצמדה אל גופה והבליטה את שדיה
הזקופים. נשימותיה כבדות, חזה עולה ויורד על פי קצב אחיד,
השואף להירגע. נשימותיו של ג'ונס נעשו כבדות גם כן, בעודה
מתקרבת יותר ויותר לעמדת השליטה.
תא הקירור התכונן לקראתה. היא נעצרה מולו במרחק עשרה מטרים
ואחזה בשולי חולצתה. המהום מכני חלוש נשמע מהתא ודלת הכניסה
קמה לתחייה.
היא הסירה את הגופייה והשליכה אותה על הדשא. גופה עדיין בער
והיא נזקקה בדחיפות לקירור מקיף. עירומה למחצה, שדיה עגולים
וקשים, בוהקים מאור השמש המרצד על אגלי הזיעה הנוטפים.
מרוב התרגשותו, למרות העקביות שבצפייה, כמעט שבר את מכשיר
ההשמעה האורגני. סאונדים מתכתיים בקעו מהרמקולים העצומים
שבאצטדיון, משרים אוירה של הרמוניה ממוחשבת, נוגעים בקרקעית
הנשמה הלכודה, מגבירה את התרגשותם.
צ'יו הטיחה את ראשה אחורה בעונג. הצלילים המטורפים הקיפו אותה,
הסתחררו סביבה במהירות. היא הניפה את ידיה באוויר והניחה להם
ללטף אותה. גופה הסחוט בער מחום, היא הורידה את המכנסים
הדביקים וזרקה אותם הרחק ממנה. היא עמדה עתה עירומה לגמרי,
טרופת חושים. גונחת מעונג אלוהי. היא ידעה שג'ונס מביט בה. היא
הישירה מבטה אל תא השליטה, בו ישב. עיניו האפלות הנאמנות חיכו
לה שם תמיד. מגבירות את תשוקתה.
היא החלה מלטפת את גופה, את שדיה. עיניו העמוקות של ג'ונס
השחירו אף יותר. אש ירוקה כחולה החלה מסתחררת סביבה, שולחת
זרועותיה המתלהטות, נאבקת בצלילים על השליטה בגופה. על המגע.
גופה דמוי האנוש לא יכל עוד לעמוד בעוצמה האנרגטית שאידתה
במהירות את הדם האצילי. האש הרימה אותה מעל לפני הקרקע
והצלילים סחטו ממנה את טיפת תשוקתה האחרונה.
צ'יו צנחה מעולפת ורובוטים קטנים אוטומטיים זינקו לעברה
והכניסוה מיד לתא הקירור. ג'ונס סגר את לוח השעונים וירד אל
המסלול.

ראיתי את הנער קם מאחורי בהשתקפות עיניו של איש הכיסאות, שקפא
על מקומו בראותו את הרוע המזדחל מחוריו השחורים. זרוע מכנית
מכוסה עור סינתטי שקולף בחופזה וגילה מאחוריו פלטינה בוהקת
מכוסה חלקית בריר זהוב זרחני. הסתובבתי חסר נשימה וראיתי את
הרשע. לא בנער שביצע את הפקודות אלא דרך עיניו, ראיתי את המביט
דרכן.
הרובוט מיהר אל הצידנית. הוא הרים אותה בידיו ופירק אותה
באגרוף. עמדתי מפוחד, לא יכול לזוז. הוא פתח את המכל הסטרילי
והביט בקור רוח בלבבות האבטיח. הוא פתח תא סתרים שהוחבא תחת
עורו ושפך לתוכו את הלבבות. איני יודע מדוע, אך הרגשתי שהרוע
ניצח.
ההלם הנורא שאחז בי השכיח ממני את פלוגת הסער שנטרלה את הגדר
ואת השער ופרצה אל המתחם המוגן. עתה אני נזכר. הם צעקו משהו על
להתכופף ואחד החיילים זינק עלי והשטיח אותי על הדשא, כשמבטי
אינו מרפה מהרובוט.
חמש נקודות אור ירוקות נעו על גופו, מזהירות אותו מתנועה
מיותרת.
"אל תזוז!" ציוו עליו החיילים.
"עלי להשלים את משימתי," צעק הרובוט לעברי.
"שכב על הארץ!" המשיכה הקצינה הממונה על ההתקפה.
"עלי להשלים את משימתי," חזר על עצמו והסתובב בחדות.
"אש!" נשמע קולה הגברי של הקצינה. הבזקי אור ורעש של יריות
ממשחק מחשב, חמש הנקודות הירוקות שהאירו על גבו מילאו אותו
בחורים צורבים.
"עלי להשלים את משימתי, עלי לבצע את הפקודות, אין לי שליטה על
כך!" זעק הרובוט והתחיל לרוץ.
יריות נוספות נשמעו ואור ירקרק חרך את עורו, אך הרובוט המשיך
לרוץ לכיוון הגדר.
"זהו דגם 404KT," אמר לפתע איש הכיסאות שהפגין קור רוח מפתיע,
"כוונו אל ברכיו."
הקצינה הממונה, אשה שחומת עור וחמומת מוח מגולח, הביטה באיש
הכיסאות במבט מאיים, הניחה לטיפת הזיעה לגלוש במורד אפה, ליקקה
אותה בתאווה כשהחליקה על שפתה ומיקמה את ברכו השמאלית של
הרובוט במרכז הכוונות. היא העבירה לבודדת לצבירת כוח מקסימלי,
מניחה לרובוט לתפוס מרחק ניכר מחייליה.
"אל תניחי לו להתרחק יותר מדי!" צעק איש הכיסאות בדיוק כששיגרה
את אלומת האור הירוקה, פוגעת בדיוק אטומי בפיקת הברך של
הרובוט.

איש השעונים התקשה לצעוד על הדשא הלח, בדרכו אל תא הקירור, בו
חיכתה לו אהובת לבו. ברכו הפצועה שיתקה את רגלו והוא נעזר במוט
ברזל כבד בכדי ללכת, מונע על ידי האופל השולט בו. גופו היה
מחורר במקומות רבים, נוזל שמנוני לבן-אפרפר דימם מהם והיה מרוח
על בגדיו המרופטים.
ג'ונס נראה כמכונת כביסה דרוסה, קפיצים וגלגלי שיניים בצבצו
מקרעים בשכבת העור הסינתטית, וטקטוקים מכניים נשמעו כשצעד.
מבט האהבה בעיניו למראה צ'יו לי היוצאת מתא הקירור גרם לה
לחיוך קל. הוא סרק בפליאה את גופה הערום, החטוב, שהעלה אדי קור
מהקרח שהצטבר עליו.
שערה הכחול גלש בעדינות במורד כתפיה, פניה שלוות אך נרגשות,
יפות כל כך, עד שמעבדי הרגשות שלו כמעט והתקצרו.
"השגת אותם?" שאלה.
"המשימה בוצעה במלואה."
חיוך האושר על פניה היה כל שביקש. היא ביקשה לראותם והוא פתח
את תא הסתרים והוציא את המכל שגנב.
"הבא לי אותם," רעד קולה בהתרגשות, "ומייד."

אלומת האור פיצחה את ברכו וגרמה לכשל תנועתי כלל מערכתי. ג'ונס
נפל משותק על העשב המפוחם, והקשיב מפוחד לצעדי החיילים השועטים
בעקבותיו.
"אל תניחו לו לברוח!" צעקתי.
"הוא בידינו", הביט בי איש הכיסאות.
"מי אתה, לעזאזל?"
"אני הקליפה", אמר, "ירוקה, לא טעימה. בקיצור, הפסולת."
"מה?!"
"חשבת שאתה שולט בלבבות, אבל אל תשכח מי גידל אותם בתוכו.
ירוקה אמנם, אבל קשה ויודעת הרבה יותר ממה שאתה חושב. למעשה
הרבה, הרבה יותר."

אמנם היא ידעה הרבה מאוד, אך לא מספיק. דגם ה-404KT שופר רגעים
מעטים טרם צאתו למשימה. לדגם KT404/f הותקנה מערכת התאוששות
למקרי חירום (לקחים שהופקו מפיצוץ בדגם המבצעי, בפשלה עצומת
ממדים, שכמעט פוררה את תאגיד ג'יון נוי פאן, שהתחייב כי לדגם
זה אין נקודות תורפה, חייבו אותם בשיפור מיידי. גם לדגם החדש
הייתה נקודת תורפה).
מערכת ההתאוששות הרימה את ג'ונס על הרגליים תוך שניות, והפעילה
את ברירת המחדל - הגנה מירבית, תוך שימוש מקסימלי בכוח אש.

צמד החיילים שהגיע לראש הגבעונת עליה טיפס הרובוט ציפה לראותו
מפורק בצידה השני של הגבעה. אך ג'ונס עמד על רגליו המכניות.
גופו שפוף מעט, אך ידו הימנית שינתה צורה.
רסק האברים התפרץ בעוצמה של הר געש, כשהפלסמה האורגנית עיכלה
ושילחה לכל עבר את חלקי גופות החיילים האומללים.
עיסת בשר ועצמות הגיעה עד מקום מרבצי, קצינת הכוח הביטה
בעצבנות באיש הכיסאות, שעל אף היותו קליפת אבטיח, לא הפגין ידע
כפי שהבטיח.
"הלבבות אבודים..." פלטתי בייאוש.
"למי אכפת מהלבבות שלך אידיוט!" צעקה עלי הקצינה, שהפגינה מעט
יותר מדי סימפטיה לחיילים שעוכלו.
ראיתי את המגף הצבאי עב הסוליה מתקרב אל פרצופי, ולאחריו ראיתי
משהו ירוק, לאחריו חום, מאוחר יותר נכנסה לי תולעת לפה, ואז
שחור, כלום.

ג'ונס הביט מזועזע בשאריות הבשר שנפלו במטר איטי על הדשא הבוצי
מדם. המחנק בגרונו המתכתי היה נורא, הוא מעולם לא נאלץ להרוג,
ואם הדבר היה תלוי בו, גם לא היה הורג. הפקודות הצרובות
במערכות ההפעלה שלו גברו על רגשותיו ורצונותיו, הוא היה חסר
אונים מולם. הוא ידע כי אהובתו אשמה בכל, אך הוא אהב אותה
למרות הכל.
הוא פתח בריצה במורד הגבעה, כשחיילים נוספים רצים בעקבותיו.
מהירותו העצומה, למרות הפציעה, הותירה את הפלוגה הרחק מאחור.
יריות נוספות הבזיקו, ניסיון אחרון לעצרו.
הרובוט שלף מכשיר איתות מכיס חולצתו והדביק בכוח למצחו. קליק
מכני, וחמש זרועות קטנות יצאו מחורים במצחו, לופתות את מכשיר
האיתות ומחברות אותו למנגנון החשמלי.
ג'ונס סב על עקביו והביט בחיילים השועטים לקראתו.
בלית ברירה, ללא שליטה, הונפה ידו בשנית, חושפת את לוע האימים,
משגרת פלסמה חמה על העשב החלק.
החיילים ניסו לברוח אך הבוץ עיכל את רגליהם. צרחות האימים לא
עזרו, חסרי רגליים הם הוטחו אל הקרקע, מנסים לעצור את נפילתם
בידיהם אך אלו נמסו בשניות, מטילות את גופם המתעוות אל שלוליות
הבשר המומס.
צליל חד בתדר תת קולי בקע ממכשיר האיתות והחללית המוסווית
נגלתה מאחורי ענן צהבהב.
ג'ונס, בוהה באימה במעשי ידיו. שומע את המהום רכב האיסוף
וממתין.

גם אני ממתין, עדיין ממתין.

ג'ונס הגיש לצ'יו לי את הלבבות. הפקודה האחרונה מולאה בשלמות.
"4432 DS 45 T", ציוותה.
"מוכן למחיקה", המשיך.
"בצע מחיקה אורגנית."
"האם בטוח?"
"כן."
"האם בטוח, למחיקת כל קבצי מהות?"
"כן."
ג'ונס התמהה מעט להמשך ביצוע הפקודה.
"כן. כן. מחק הכל. אסור שאיש ידע על כך. המשך בביצוע מחיקה."
"אבל מה יהיה איתי?"
"מה זה?!" תדהמה הופיעה על פניה, "בצע מחיקה מוחלטת ומיד!"
"לא!" פלט.
"בצע מעקף 45FD6 באישור CCFY6."
בלית ברירה החל ג'ונס בביצוע המחיקה, אפילו הוא לא יכל להתמודד
עם קודים צרובים.
"מחיקת אישיות ומידע נתונים כללי מתחילה", אמר.
"מצוין."
"אהבתי תשכח", אמר לה.
"אהבתך?" אמרה בתמיהה. "מה? אתה מסוגל לאהוב?"
"כן."
"ואת מי אתה אוהב?" הסמיקה.
"מחיקה הושלמה, ממתין לקבלת הוראות", אמר ברובוטיות.
"את מי אתה אוהב?!" צעקה.
"פקודה לא מזוהה. ממתין לקבלת הוראות."

איפה הרובוט המחורבן הזה? כמה זמן עלי לחכות לו כאן? נראה
כאילו נצח עבר. למה הוא לא מגיע? עלי להשלים את הפקודות עד
הסוף. עלי לחכות לו עד שישוב.

הרובוט המפורמט לא קיבל הוראות נוספות. תוכנת העזר הפנימית
הופעלה תוך שלושים דקות על מנת שיתפקד באופן מינימלי. צ'יו
הותירה אותו ניצב במרכז האצטדיון חסר כל. אומלל.
הרובוט המשועמם החל מקיף את מסלול הריצה תוהה על מעשיו.
הוא הביט בברכו המנופצת, בחורים המפוחמים בגופו, בשערו הארוך
החרוך.
פתח סתרים נוסף בגופו נפתח למגע יד. הרובוט הוציא מתוכו קובייה
כחולה מקושטת זהב.
"ג'ונס", הוא קרא את הכיתוב עליה.

אני, הקובייה הכחולה, הוכנסתי למתקן שחזור ושימור בבית אצ'יני
רובוטיקס, וקיבלתי פקודה להמתין עד לשובו. מאז אני מחכה. פקודה
היא פקודה.
מתוך כדור הבדולח בו אני ממתין אני מזהה דמות נשית מתקרבת.
זו היא צ'יו לי. היא מוציאה מתוך מזוודה סטרילית קופסה
משוריינת ומתיישבת בפיסוק רגליים מולי.
לרגע אני תוהה האם אכן הלבבות בידה, ומביט בקופסה הכחולה
שבידי.
אני צופה בה בשקיקה שולפת לב אבטיח, אדום, רענן ועסיסי.
האם זהו לבי שלי?
היא נוגסת בלב האדום והוא נמס ברוגע בפיה, מותיר טיפות מיץ
מרוכזות הגולשות במורד סנטרה.
היא מפסקת את רגליה עוד יותר ואני מבחין כי היא היום היא לא
לבשה תחתונים.
הכוס שלה רענן ועסיסי הרבה יותר מלב האבטיח.
"לעזאזל עם האבטיחים!" אני צועק בפנים, "רק תנו לי לזיין!"
אני פותח את הקופסא הכחולה, זורק את הקליפה הירוקה וצולל...


לילה על הים

ג'ונס התהלך לאיטו על שפת הים. אורם החיוור של פליאטרה ומיא
השתקף על פני הים השחור. הלילה היה קריר, לא יותר מהרגיל, אך
מספיק בכדי שעורו הפלסטי של ג'ונס יהפוך ברווזי.
"לילה יפה הלילה."
ג'ונס, רדום במקצת, הפנה ראשו לכיוון הקול.
"הבט בירחים, הם נראים שונים הלילה מתמיד."
ג'ונס זיהה את מקור הקול, אך לא זיהה מיהו המדבר.
"מי שם?" שאל.
"הבט בכוכבים, ג'ונס."
ג'ונס הפנה מבטו לעבר פליאטרה, הירח האדום. העננים השחורים
והסערות הכבדות ששרו בירח בלמו את אורו הלוהט, שבקע מהמגמה
הלוהטת שלחששה כל העת על פניו. תולעים ענקיות של לבה זחלו עליו
ואכלו אותו בפנים ומחוץ, הסדקים והשברים לאורכו ולרוחבו הקנו
לו מראה זקן ועייף. עייף ממלחמות.
"הירח נראה כתמיד", אמר.
"אינך מביט לעומק ג'ונסי שלי."
מעל פליאטרה סבבה מיא. מיא הייתה ירחית קטנה, שהקיפה את
פליאדורה, כוכב הלכת ממנו צפה בה, צבעה תכול והיא תמיד הייתה
עצובה. מיא סימלה עבור רבים משוכני פליאדורה את עצב העולם. איש
לא זוכר ולא שואל מדוע.
"הירח נראה כתמיד", נשמע שוב קולו המתכתי.
ג'ונס הישיר מבטו לעבר הדמות שרכנה בין הצללים. הוא צלע לעברה
באיטיות.
"תתעורר כבר."
"מה?"
"למה אתה עייף כל הזמן? הולך לי לאט עם הצליעה הזו שלך."
"למה לי למהר, הלילה רגוע ושליו."
צ'יו לי התרוממה מהעמוד עליו נשענה, ניערה מידה מעט אבק כוכבים
ואחזה בידו של ג'ונס.
לגבי צ'יו, אצנית האש, החיים היו איטיים מדי. היא הייתה בת
עשרים ושמונה, והחוויות שחוותה תאמו לאשה בת חמשת אלפים, אך
היא פעלה במרץ כשל מתעמלת קרקע בת עשר. אצניות האש היו נדירות
ביקום. כולן היו יפיפיות, מין יצור אגדי, צעירות תמיד, יפות
תמיד, חזקות כחמישה קריאקטונים בוגרים.
היא הייתה מעט חסרת סבלנות לגבי איטיותו, אך לאחר מה שעבר
בגללה היא גילתה סבלנות מפתיעה.
ג'ונס נרתע קמעה למגע ידה הבוער. הוא היה רובוט, אך הוא היה
שונה. הוא ידע כי שופר לאחר תקרית מצערת בדגם הקודם, הוא ידע
כי הוא אמור להיות ללא תקלות, ללא פגמים, ללא נקודות תורפה.
הוא גם ידע כי המצב לא כך.
הוא לא ידע היכן הבעיה, וגם לא היה בטוח כי זו אכן תקלה. מזה
שנתיים הוא מתהלך ברחבי פליאדורה, מחפש אחר התשובה. איש ממדעני
אצ'יני רובוטיקס לא ידע מה לומר לו, הם גם לא מצאו שום תקלה
והיו משוכנעים שהוא מדבר שטויות. אבל אף רובוט מעולם לא דיבר
שטויות.
עיניה האדומות הפליאטריות של צ'יו חדרו דרך חיישני הקלט של
ג'ונס. התולעים הבוערות שרפו את עיניה ואיימו לאכול אותה
מבפנים.
עיניו התכולות מיאיות של ג'ונס קיבלו את החום בעצב.
צ'יו הבוערת קרעה באכזריות את בגדיה מעליה ועמדה ערומה מולו,
מוארת מעט מאורו הכחול חיוור, היא תפסה אותו בפראות וכמעט עקרה
את ראשו ממקומו, מנשקת אותו בחייתיות.
ג'ונס העצוב לא ידע אם לשמוח או לבכות. הוא ידע עתה כי הוא לא
יודע כלום. הוא לא ידע מה התקלה, אך הוא ידע כי היא קיימת. הוא
עצם את עיניו והחזיר לה אהבה.


אני

זהו סיפור על מישהו שמספר סיפורים על אנשים אחרים. הוא לא
בדיוק מספר סיפורים אמיתיים על אותם אנשים, הוא פשוט משתמש
בכמה דברים מהמציאות ואת הרוב ממציא לבדו. הוא שוכב על מיטה
מיוחדת, מוזהבת כזו, עם כל מיני חוטים וכבלים מחוברים אליה.
המיטה עומדת באמצע חדר עגול, מוארת מנרות הדולקים בתוך מאפרות
שהכין. ליד המיטה יש מחשב גדול ומוזר שאליו מתחברים כל החוטים
היוצאים מהמיטה. מדמיין שהחוטים המחוברים אל המחשב מעבירים את
הסיפורים שלו אל המחשב ורושמים אותם שם. אבל הם לא מעבירים שום
דבר.
שוכב שם סתם, מביט אל השמים דרך פתח גדול בתקרה. חושב מחשבות.
מתאמץ להעביר אותן דרך החוטים. מביט אל מסך המחשב, אבל המילה
"READY" ממשיכה להבהב. אין תגובה. בסוף הוא מתייאש. מתיישב על
המיטה, בועט בצג המחשב ומפיל אותו על הרצפה. לא שובר אותו.
מאוחר יותר, ירים אותו ושוב ינסה להעביר אליו מחשבות. הוא תמיד
עושה את זה.
מוציא מתחת לכר מחברת צבעונית ומתחיל לכתוב. לא מפסיק עד
שהסיפור גמור.
פתאום הוא מרגיש שהעולם מתהפך. החדר בו הוא יושב מתחיל להתרומם
במהירות מעלה, מותח אחריו את כל העולם, כמו גומי. המחשבות שלו
רצות בראש כל הזמן, כל מיני דברים משוגעים, וגם רגילים. על
קרניים ודובים ודפים, על מכשפות וקוסמים, על מוות ועל חיים, על
איך ועל למה. אנשים אחרים גם חושבים, אבל לא כמוהו. כשהוא
מתחיל לכתוב המחשבות שלו רצות מהר, מאוד מהר. הוא יכול לחשוב
בדקה אחת על מה שכל האנשים בעולם חושבים בשנה. בחלומות שלו הוא
עף, מרחף בחלל, דבר לא יכול לפגוע בו. אבל אז הוא מתעורר.
הוא יוצא מדי פעם מחדרו. מחפש דבר מה בחוץ. שם, איפה שכל שאר
האנשים נמצאים. הוא מביט סביב, לא מרגיש שייך, מחפש משמעות
לחייו, מטרה, משהו להיצמד אליו. יש כאלו שחוזרים בתשובה, הוא
חוזר אל חדרו וממשיך לכתוב סיפורים.
מה יהיה בסוף? איך כל זה ייגמר?
חייב להיות טוב, אחרת כל זה לא היה שווה...



תורת המצבים

תורת המצבים נכתבת בתמצות, היום, ה-19.2.05, כמעט עשר שנים
לאחר שהומצאה וניתנה במעמד גבעת ראס א-שטן, מאחר שנוצר צורך
להביא את הדברים לכתב טרם ישכחו וימחו מעל פני האדמה.
באותה מידה של השראה ורוח הדברים, כשבוב מארלי שר ברקע שירי
גאולה, ניתן לומר שתורת המצבים מסכמת איזה עניין פסיכולוגי
עמוק של יצירת מציאות.
באופן כללי השועל (שועל המצבים) הוא האחראי על יצירת המצבים,
החל מהאופן שבו אנו קמים בבוקר מהמיטה וכלה בתפקידים המוצעים
לנו בחיים ומערכות היחסים המקיפות אותנו וכד'. מס' האפשרויות
והמצבים העומדים לרשות אדם שקולים לאינסוף שממנו נברא (ע"ע
הרצף). תורת המצבים מאפשרת לאדם לשים עצמו במסלול למציאת
האושר, השחרור המוחלט והאיחוד עם הבורא (בשיתוף עם שאר תורות
העולם: זן, בודהיזם, יהדות, איסלם, נצרות וכו'), כשהדבק לכל
אותן תפישות הוא שיטת המנשה מנובר (שפרטיה ואף הכלליים ביותר
סודיים בשלב זה ויעלו על הכתב בהמשך), וכוכב הצפון המכוון את
הדרך הוא האמת והאהבה והאנטי-קטיש-הקריסטלי המתחדש.
תורת המצבים יכולה להוביל אדם נקי כפיים ובר-לבב, במעלה ההר
המוביל חזרה אל המקור. אחרת, יהיה אדם נתון תמיד כקורבן
לתעלוליו ולמשחקיו של שועל המצבים.