כמו בכל יום שישי היא לקחה את האוטו ונסעה לכיוון אותו מועדון
קבוע בניסיון למצוא לה תעסוקה לאותו הלילה. היא חנתה מבלי
לחשוב יותר מדי והלכה לכיוון המועדון שואפת את אוויר הלילה
הקריר שכל כך אהבה.

אחרי כמה רגעים הוציאה את הטלפון מכיסה האחורי וחייגה.
"איפה אתם?"
"אנחנו עוד רגע בקיוסק, תחכי לנו שם"
טוב, אני עוד רגע שם"
"אוקי, ביי"
"ביי"

היא התחילה להתקדם לכיוון הקיוסק בצעדים שנראו כאילו התחילה
לרקוד כבר באותו הרגע. היא ראתה מישהו מתחיל להתקרב אליה אבל
לא יחסה לזה יותר מדי חשיבות. הוא התחיל להתקרב קצת יותר מדי
אבל לפני שהספיקה לעבור לצד השני של הכביש או לברוח למקום יותר
מואר הוא כבר תפס אותה. הוא גרר אותה הצידה ולא בחל בשום אמצעי
עד שהשתיק אותה! היא ניסתה לצרוח, לצעוק, לבכות אבל כלום. היא
לא הצליחה להוציא שום קול מהפה. אפילו ציוץ קטן לא יצא לה.

הוא השאיר אותה שם כשהיא פצועה וחבולה אבל היא לא הרגישה כלום.
היא הייתה במצב נפשי כל כך רעוע באותו לילה שהיא לא שמה לב
לשום דבר שקרה סביבה וכמובן שגם לא הגיבה לשום דבר.
חברים שלה בסופו של דבר מצאו אותה (אחרי חצי שעה בערך) בסמטה
ליד יושבת בשלולית של שתן, בוהה. פשוט בוהה ולא מוציאה מילה
מהפה. כשהבחינה שקבוצה של אנשים נמצאים לידה האינסטינקט
הראשוני שלה היה לברוח אבל היא פשוט לא יכלה לזוז.
לאחר כעשר דקות היא הבינה שחברים שלה נמצאים לידה. כך כשהם
יושבים לידה בסמטה החשוכה היא משחזרת לעצמה את כל מה שעבר עליה
ושותקת.
אחרי כמעט שעה שישבו שם פתאום צרחה, "די!!!"

לאט לאט היא התחילה לחזור לעצמה. אחרי כל הטיולים והתיאורים
החוזרים ונישנים בתחנת המשטרה היא חזרה הביתה. לא שזה באמת
שינה משהו היא במילא לא ישנה כל הלילה מהפחד שאולי הוא יגיע
אליה הביתה!

יום אחרי הסימנים היו מאוד ברורים!
כמה שהיא ניסתה להסתיר ולהדחיק את מה שקרה לה יום לפני, הפנס
הענקי שהיה לה בעין די מנע את זה. וכך כל פעם מישהו אחר היה
רואה את הפנס וכל פעם שהיא הייתה מספרת מה קרה היא כאילו הייתה
חווה הכל מחדש!

עד היום היא מנסה לשכוח את הלילה ההוא. היא לא רוצה לחיות בפחד
יותר! היא רוצה לחזור להרגיש את תחושת הכל יכול הזו שהייתה לה
פעם!