פתאום הערפל נמוג ונחשפו שלוש דרכים; האחת מלאה ברוח, השנייה
בסימנים של שאלה וקריאה, והשלישית, מלאה בפרות מתקתקים מרירים
שטעמתי פעם, קורצת ומושכת מכולן. תהיתי באיזו מהן אבחר, יודעת
שישיבה על הקרקע בצומת שבניהן עלולה להסיט אותי אל מקום...
לא, זה לא טוב, דימויים נדושים שכתובים בצורה מליצית
ושבלונית-גרועה. למחוק, לזרוק, לקרוע את הנייר. לשכב על המיטה.
לבהות בתקרה, בוילון, בכוננית הספרים,בערמת הבגדים. ריקנות.
צריכה לאסוף את עצמי ולצאת מזה. איך ממשיכים אחרי שקורעים
ומנתצים הכל לגזרים. אין טעם לנסות לאסוף את החלקים ולעמול על
איחודם, צריך להתחיל מהתחלה, מנקודת האפס. תסכול. יאוש. האם זה
בכלל אפשרי או שהרחקתי מדי לכת הפעם, הבדיחה כבר לא מצחיקה ועל
חשבוני. להרים את הראש מהכרית, לשטוף פנים, להשתדל להתעלם
מהדמות המוכרת להחליא שניבטת בי מהמראה, שוב עצובה. שנה וחצי.
כמה זמן אפשר להתאבל. חור בבטן, אובדן תקווה, בדידות, יאוש.
אני מזדקנת... הזמן עבר ולא שמתי לב, איך יכולתי שלא לשים לב,
ילדה זקנה, זקנה מכפי שהייתי בפעם האחרונה שבדקתי, אני תקועה
בלופ כבר המון זמן.
ברור שהפרידה הייתה רק טריגר. להתלבש, לנעול נעלים, לצאת
מהבית, מהכלא הפרטי שלי, מהכוך הקטן שעוטף אותי בחום. אני לא
אוהבת לגור במקום אחד יותר מדי זמן. הצעדים נעשו כבדים יותר,
מסורבלים, מלאי ריסון עצמי כפוי, הגוף לאה ומיוזע תחת עומס
החום. ברחוב האנשים לחים ועצבניים ואת האוויר הדחוס ניתן לנשום
רק במאמץ. הקיץ תמיד היה התקופה האיומה ביותר בשנה. לדבר עם
אור, כמה ניתן לדבר על יאוש עם אדם שאיננו מיואש, עד כמה הוא
באמת יכול להבין. לסיים את השיחה בהרגשה זהה ואחרי זמן מה
להרגיש שהמעמסה הוקלה מעט, פתאום אפשר לחייך בקצת פחות מאמץ.
בעצם, הייתי חייבת להרשות לעצמי לפרוק עול, היה הרבה מדי ממנו.
לנשום לרווחה, ללכת בצעדים קצת קלים יותר. שום דבר לא אבד, הכל
שם, כוסה במעטה של חרדה מאובדן השליטה. לפנות את ההריסות
ולבנות מחדש. לא היה טעם לבנות מעל יסודות רעועים. ללכת לישון
ולחלום על כל הדברים שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי, להתעורר
בידיעה שאני חייבת לשבור את המעגל, אני חייבת לאזור בי אומץ
וללמוד, להתמקד, לקחת שליטה על חיי... אולי מחר.