היום בדרך לאוניברסיטה נתקפתי התקף חרדה. כן, כן, כל
הסימפטומים הפיזיים היו שם. טוב, אולי לא כולם, אבל ככה הם
מתחילים. מינימום שורה ב- DSM הייתה שם. הכל: התנשמויות, גלי
חום, פאניקה, קושי לנשום, סחרחורות, תחושת עילפון. הייתה לי
הצצה לתוך מה שצפוי לי, ביקורון מהעתיד שלי. הבהלה ממה שצופן
לי העתיד אחזה בי.
ראיתי את עצמי מתבגרת, רופסת, מטופלת בשלושה ילדים, מנהלת
מונולוגים לקוניים עם האיש המכונה בעלי, חולמת על התיזה והרומן
שלא כתבתי, מביימת תיאטרון קהילתי במתנ"ס השכונתי (בהצגה על
"הגישור כדרך חיים") נזכרת לפעמים בחיים הקודמים שלי, שאפילו
תמונות אין מהם מרוב שהייתי עסוקה בלחיות אותם, מתענגת על
זכרונות עמומים.
הולכת לחוג פלדנקרייז פעמיים בשבוע, מדברת עם אמא שלי פעמיים
ביום ועם אחותי פעם ביומיים. עדיין אוהבת לצחוק, רק יותר צריכה
סיבות, עדיין אוהבת לחשוב רק לא זוכרת על מה. נזכרת שבכל זאת
החבר הכי טוב שלי הוא בן זוגי אנסה לדבר איתו בחושך, להצחיק או
ללטף והוא יחייך אליי ויירדם רגוע, כי הוא יודע שיש לו אשה
נהדרת ושפויה שמחזיקה את הבית ואת החוג במתנ"ס על כתפיה
הקטנטנות.
הילדים הם כל החיים שלי, ולפעמים הולכים לבקר את דודה איריס,
חברת ילדות שלי, עורכת סרטים שביימה לפני שנתיים את סרטה
הראשון ומאז היא הבטחה גדולה.
אני קמה בבוקר, מסתכלת במראה, לא רואה כלל את הקמטים ואת
השיניים שהצטהבו, רק את השיער שבפעם הראשונה בחיי יכוסה בצבע
זר. שחור סיני או שחור כחול? אחשוב מה יתקרב לצבע שערי המקורי
בעודי לוקחת את מיכאל ביד אחת ואת שירה ביד השנייה וצועדת אל
הגן.