"עמית!"
בשנייה אחת קפצתי מהכיסא, עוזבת את העיתון ואת שאר עיסוקיי
לנוח בשלווה על השולחן.
לא רציתי ליצור מצב, בשום צורה שהיא, שהיא תהיה זו שתיגש אליי,
ולא אני אליה. פסעתי לעברה וחיכיתי שתסיים לענות לעדן על
השאלה.
היא הסתכלה עליי רגע, ואז נזכרה לשם מה, בעצם, אני ניצבת מולה.
היא הושיטה לי את התעודה, מיהרה למצוא לה גם ניילון שיהווה
הגנה הולמת מפני כל הרוע בעולם. היא חייכה אליי ואמרה: "אני
נשארת המחנכת שלך. אמנם לא באופן רשמי, אבל אני נשארת פה."
הסתכלתי אליה במבט מלא דאגה. ידעתי שהיא לא מנסה לשכנע רק
אותי, היא משכנעת גם את עצמה.
"אין ציון בפילוסופיה", היא המשיכה. "הוא לא העביר לי ציון
עדיין, אבל על השאר - אין לי מילים. יישר כוח." היא הסתכלה
אליי ישר בעיניים וחייכה בדממה.
חייכתי אליה, אך לא הוצאתי הגה. הצלחתי רק לחשוב על אם כדאי
לחבק אותה.
"שיהיה לך חופש נעים", היא אמרה.
הנהנתי בראשי ויצאתי מהכיתה.
היו לי כל כך הרבה שאלות. מה הביא אותה להחלטה כזאת? איך היא
מתמודדת איתה? למה הכל כל כך סודי ומסתורי? איך אפשר לעזור?
האם אפשר בכלל לעזור?
החלטתי לדחות את השיבה הביתה במקצת ולנסות בכל זאת לדבר, בשביל
שתינו. חיכיתי בתחתית המדרגות המובילות את הבאים מכיוון הכיתות
וחדר המורים אל שער היציאה.
לא עברו דקות מספר והיא הגיעה, ואפילו לבדה. צעדתי צעד קדימה
לעברה.
היא תלתה בי מבט שואל, אבל מילים לא יצאו לי. השפלתי מבט
וחייכתי. זה היה חיוך מבין, חיוך של "יעל, גם אני נשארת פה."
היא הסתכלה בי לרגע, וחייכה אליי חזרה, ואז ידעתי. היא הבינה
את כל מה שרציתי לומר בלי מילים, וגם את חוסר היכולת שלי לומר
אותן.
"תשמרי על קשר", היא אמרה בשקט, והמשיכה ללכת לכיוון
המזכירות.
ובעוד שמחנק עולה בגרוני ממבט חטוף אחרון בה מתרחקת, התחלתי
אני לפסוע אל עבר שער היציאה.
יעל,
אני אולי לא אוכל להבין נסיבות קשות כל כך שהביאו אותך להחליט
על הפסקת החינוך שלנו לשם טובת הכלל, ואני אולי לא אוכל להבין
את הדבקות העקשנית שלך בהחלטה הזו, אבל אני כן מבינה, ומקווה
שגם את -
שתחליף לך, יעל, אין. לא בבית הספר, לא בעיר וגם לא בעולם
כולו, ואת זה - לא הנסיבות ואפילו לא הזמן יצליחו לשנות. |