דלת זכוכית אוטומטית נפתחת ונסגרת. אני עומדת בצד החיצוני שלה
- היא מפסיקה לזוז - אין שם אף אחד; איש לא נכנס, איש לא יוצא,
איש לא מסתובב - לא בפנים ולא בחוץ. רק שומר בטחון בחוץ
מאחורי, קופאית באשנב ומוכר בקיוסק בית קפה שמאחוריה. ריק.
'אין מה לחשוש! יש להיכנס ולקנות כרטיס ואולי גם כוס קפה...'
צעד חוששני לעבר דלת הזכוכית - דלת נפתחת. 'כן, אין פה איש! אף
אחד לא קופץ עלייך! אל תדאגי, זה בטוח.'
בצעדים בטוחים למראה אני עוברת את סף הדלת ומסתכלת עליה נסגרת,
ניגשת לקופאית: "כרטיס אחד לרכבת לילה בבקשה...".  "12 שקל
בבקשה." - "תודה רבה."
עכשיו יש לי כרטיס קטן ביד... כן, אני מסתכלת על המוכר המפוצען
- מתבגר בעבודת קיץ, מסכן אחד שנתקע במשמרת בלילה כל כך חם
והזוי - כן, קפה עכשיו יהיה מושלם!
קניתי קפה חם (אפילו שממש חם עכשיו) בכוס to go והתקדמתי
לכיוון הרציף (שככל שחשבתי עליו יותר מאוחר הגעתי למסקנה שהוא
כלל לא קיים).
הרציף הזה היה שונה משאר הרציפים שהייתי בהם עד כה ואני לא ממש
יכולה להצביע למה בדיוק, אולי בגלל האווירה... אולי בגלל
העובדה שהוא היה בחוץ, היה ממש חם כאילו זה 12 שעות קודם לכן -
12 בצהריים. והלילה היה יחסית מואר אך בכל זאת היו פנסי רחוב
גדולים מוארים לאורך הרציף, ורוח חמימה ודביקה בידרה את
שערותיי. ערפל דק אך מכביד את האווירה כיסה את האוויר והתגודד
בכבדות תחת פנסי הרחוב הגדולים.
הכל הרגיש כל כך פסטלי ולא אמיתי, אפילו התחושות והרגשות שחשתי
באותם רגעים. המראות, המחשבות... הכל כל כך מצויר, מבוים, לא
אמיתי. אך עם זאת אין דבר יותר אמיתי בזיכרונותיי מאותה נסיעה
לילית מכושפת.
עייפות היום תכף תגבר עליי, עיניי כבר שורפות מעט - אני עוצמת
אותן - כמה שזה נעים ובטוח החושך השחור הזה, כל כך תמידי
וצפוי. פוקחת עיניים - לא כמו ה"חשיכה" המדומה הזאת...
אני מביטה סביבי מתקשה להאמין באמיתות הרגע. ולפתע מבחינה
בשהייתה של הרכבת, היא עומדת שם כבר כמה דקות ולא שמתי לב.
רכבת מוזרה למדיי, ישנה למראה - אולי אף ישנה מדיי, מהסוג שכבר
מזמן הופסק ייצורו. דלת נפתחת ואור כחול מזויף נשפך עליי ומציף
אותי. אני חשה בחיוך המחויך לעברי - מזמין אותי פנימה. אני
נכנסת וטובעת באורה הכחול של הרכבת שמבפנים כבר לא כל כך מוארת
ונראית גם מאוד חדישה - מוזר כל כך...
אבל כל המוזרות, הייחודיות, המציאות הלא מציאותית והחוסר
באנשים באזור כל כך לא מטרידים אותי. זאת העייפות.
אני בוחרת כסא שנראה נחמד ומזמין למדיי, כחול ורך - נוח. מולי
שולחנון קטן ונקי.
אני מתיישבת דרוכה. כרטיסן צעיר יחסית מתקרב לעברי - אני מראה
את הכרטיס והוא שואל אם אפשר להביא לי משהו, אני מנענעת בראשי
לשלילה, הוא הולך ואני מרימה את רגליי אל המושב ומחבקת את
ברכיי, מניחה את הראש עליהן.
בהתחלה ניסיתי לישון כי העייפות מענה אותי אבל לא הצלחתי -
חוסר נוחות, רגשית כנראה. אחר התבאסתי קצת כי לא היו אנשים, לא
היה על מי להסתכל ואת מי לחקור. אז התחלתי לחלום בהקיץ, כלומר
הרכבת עצמה מרגישה כאילו היא במקום - לא תרגיש את רעדות
ותנודות הנסיעה, המסילה - יותר כמו הנפש עצמה שנוסעת במסלול
הרכבת, קשה לי לתאר בדיוק.
ואז באיזה נקודה הרגשתי זעזוע קל והתנערתי ממחשבותיי וחלומותיי
- הרכבת נעצרה, הדלתות נפתחו - אנשים נכנסו.
אנשים כל כך מוזרים, ממש יצוריים, תמהוניים - לא מציאותיים.
חלק מהם - אלה שנראו קצת יותר מציאותיים ונורמאלים (אם אפשר
בכלל להגדיר אותם ככה) נראו כאילו הם לא יודעים בכלל מה הם
עושים שם ולאן הם נוסעים.
כל זה קצת מלחיץ אותי אבל אני לא זזה, והם לא מתיישבים לידי.
נראה כאילו יש מקום לכולם לשבת לבד.
אחד מהם אפילו שאל את הכרטיסן לאן נוסעים, אני לא ממש זוכרת מה
הוא ענה, אני זוכרת שמאוד התפלאתי. הוא אמר משהו כמו "מה זה
משנה...? ואם נוסעים ל'איבוד'? אתה כבר שם הריי..." משהו
כזה...
ואולי זאת באמת הרכבת לאנשים האבודים - החזרה למקום - ממלכת
"לאיבוד" -
ממלכת האבודים.