פרק 1: מופתים ותימרות עשן.

עמדתי בסלון, כמו שעמדתי כל יום מאז יצאתי מהוגוורטס לחופשת
הקיץ. שרביטי מוכן בידי, כשהרברט מאלפוי הזקן יושב על הספה
הגדולה ומסביר לי את פעולותיהם של הלחשים העתיקים שעברו
במשפחתו בשלושים הדורות האחרונים. מדי פעם נופף בשרביטו כדי
להסביר לי את פעולתם. "אתה מקשיב לי, פיטר?" שאל, קולו הצרוד
חסר ביטחון "כן אדוני" עניתי, ההבעה שלי תמיד מרוחקת כשאני
לומד עם מר מלפוי... "אם כך, אתה יכול להראות לי איך פועל לחש
אינפוביוס?" שאל, בטוח שאין לי מושג מה הלחש הזה, למרות שהרצה
לי עליו כבר חצי שעה. קפצתי את אגרופי על השרביט, ואז בתנועה
פתאומית יישרתי את מרפקי מסובב את השרביט פעם אחת סביב אמתי,
הרמתי את השרביט שוב מכוון אותו ישירות בין עיניו של אלברט
"אינורביס פוביוס קרואל" לחשתי. דסקית של אור חצתה את החדר,
פוגעת בפרצופו של הקוסם הישיש. צעקה פילחה את האוויר, ואחריה
דממה, הוא שכב מת על הספה. אבי נכנס לחדר, קולט את הגורם
למהומה. הוא רץ אל אלברט, מעביר עליו יד. "מה עשית לו, פיטר?"
הוא שאל קולו נוזף. "הוא... הוא... ביקש ממני להטיל עליו
אינפוביוס... הוא אפילו לא הכין את השרביט שלו כדי להגן..."
אמרתי, אבי קלט והסתובב כדי לראות שני נערים גדולי גוף מופיעים
מאחורי הספה. "מה עשיתם לו?" שאל השמן מביניהם, יוהן גויל. שמץ
של טירוף נישמע בקולו. "התרחקו מפה!" צעק אבי, שרביטו מכוון אל
חזהו של הגבוהה מביניהם, ג'אק קראב. "הרגת את אלברט, פיטגרו!"
צרח קראב, מרים את שרביטו. "אבל אתה לעולם לא תזכור את זה..."
לחש אבי. "שתק" צעקנו אני ואבי יחד, יוהן גויל וג'אק קראב נפלו
על הרצפה, משותקים. אבי הוציא אותם מהבית, ומחק להם את
הזיכרון. הוא סידר שזה יראה כאילו אלברט מת מהתקף לב, מה שהיה
קרוב לאמת באופן מדהים.
'לחש אינפוביוס' כתוב בספר קללות שיושב על המדף בסלון 'גורם
להתקף פחד מדבר מה אותו בוחר המשתמש. אנשים מבוגרים עלולים
למות מהתקף לב עקב קללה זו.'
מאותו היום אבא לימד אותי את תורת האופל.

עמדתי על רציף תשע ושלושה רבעים, מחזיק את מזוודתי הכבדה. הרעש
סביבי היה נורא, מאות תלמידים נפרדים מהוריהם. אבל בתוכי השקט
צרח, אני בוגר יותר משהייתי בכל ארבע הפעמים הקודמות שעמדתי
פה, כך הרגשתי, הרגתי משהו בפעם הראשונה. וכשאני חושב על זה
עכשיו, הפעם הראשונה מני רבות... מחשבותיי נדדו אל חבריי, או
לפחות מי שחשבו שהיו חברי. התוכנית שלהם הייתה מדהימה! להפוך
לאנימגוסים לא רשומים כדי לעזור לרמוס בלילות ירח מלא. אפשר
להגיד שזה היה באשמתי, לא הרעיון עצמו, אלא הזמן הקצר שלקח
לג'יימס פוטר לגלות שלופין הוא איש זאב.
זה קרה בשנה הראשונה בהוגוורטס כבר בחודש השלישי הבנתי שרמוס
הוא איש זאב, אבל לא יכולתי להגיד לאיש. אבא אסר עליי להראות
לעולם שאני קוסם מחונן "תעשה את עצמך אידיוט מוחלט, תן לחברך
ואויבך לחשוב שאינך יודע דבר, ולבסוף הפתע אותם" כך אמר לי
אבי, והוסיף כמה איומים קשים ביותר. אבל לא יכולתי לתת לידיעה
הזאת לברוח מעיניהם של שני חבריי היחידים. פתאום התחילו להופיע
"באופן מסתורי" מאמרים על אנשי זאב, לוחות ירח, לוחות שנה,
ושאר דברים מחשידים על השולחנות בהם נהגו ג'ימס וסיריוס לעשות
שיעורים. מהר מאוד הם קלטו...
רעיון האנימגוסים היה שלהם, עבדנו על זה בשלוש השנים האחרונות.
בתחילת השנה הרביעית הצלחתי להפוך לעכבר באופן מלא, ואני חייב
להודות שבזה לא הקדמתי אותם. נתתי לזה להימשך, כאילו שאיני
מצליח, עד סוף השנה הרביעית. בסוף השבוע השני בבית הספר בשנה
החמישית, אנחנו היינו אמורים לעשות את הביקור הראשון שלנו
לצריף הצווח יחד עם לופין האדם זאב.

עליתי על הרכבת והתיישבתי באחד הקרונות הפנויים.
"היי פיטר" אמר רמוס, כשהוא פוסע למושב מולי. "היי אמרתי, מאמץ
לעצמי שוב את הקול הילדותי המטופש, "אתה מרגיש טוב, אתה חיוור
נורא!" שאל רמוס סוקר אותי בעיניו. "אני בסדר" צפצפתי "קצת
מתרגש בגלל היום הראשון..." נשמעה המולה רבה, הינה באים ג'ימס
וסיריוס... אמרתי לעצמי, רגע לפני שג'ימס פוטר וסיריוס בלק
פרצו בשעטה לקרון, צוחקים בטירוף. "מה עשיתם עכשיו?" שאל רמוס
בקול סמכותי משחק במשהו נוצץ על חזהו. גיחכתי לעצמי ללא קול,
רמוס מדריך?! מה דמבלדור שתה כשהוא מינה אותו למדריך? "למה
שנגיד לך, מדריך?" שאל פוטר, סיריוס פרץ בצחוק מלגלג, ואני
הצטרפתי עליו בגיחוך גס. סומק עלה על פניו של רמוס, "שתקו כבר
שלושתכם, אתם לא רוצים ריתוק כבר ביום הראשון, או שכן?" לחש
רמוס חזק מספיק כדי שכולנו נשמע. הם השתתקו מיד, בטוחים שרמוס
רציני. אבל אני, שלמדתי את תורת השקר זמן רב, ידעתי שהוא משקר.
המשכתי לגחך עוד זמן קצר, מה שנתפס כפיגור על ידיי חבריי.
כשאני אומר חבריי אני לא מתכוון לפוטר המגעיל או סיריוס הנורא.
אני מתכוון לרמוס. הוא חבר שלי, הוא דאג לי, הוא עזר לי.
ג'יימס פוטר וסיריוס בלק מעולם לא התעניינו בי, אני די בטוח
שהם שנאו אותי. מהיום הראשון שלי בהוגוורטס, עד סוף שנתנו
השניה, הם לא הפסיק להתעלל בי. יכולתי להחזיר להם, כבר אז
הייתי חזק כמותם, אבל אבי אמר לי לעשות את עצמי טיפש... ובשביל
זה הייתי צריך לספוג עשרות לחשים וקללות, מאות מקרי נפילה
במדרגות, והמון צחקוקים של לעג. בסוף שנתינו השניה, או בתחילת
שנתינו השלישית הם הפסיקו, אני די בטוח שזה בגלל רמוס. הוא
דיבר אתם ומאז הייתי חלק מהקבוצה שלהם, הקונדסאים. בשנה
הרביעית הם התייחסו אליי כאל חבר של ממש, אני די בטוח שהם שכחו
את מה שעשו לי. אבל אני לא שכחתי, ועכשיו ג'יימס שוכב מת,
וסיריוס יושב באזקבאן. הכל בגלל הזיכרון הנפלא שלי.
אבל זה לא הנושא שעליו רציתי לדבר. אלה על כמה דברים באוד
מעניינים שקרו בשנתנו החמישית, דברים שהשפיעו על המשך חיי
בצורה בלתי ניתנת לתיאור.

שיעור הלחשים נגמר. סופסוף הסתיים השבוע הראשון בהוגוורטס.
הספקתי לפוצץ קדרה אחד, ולהפוך שני קיפודים לאבנים גדולות
במקום לכרית סיכות. ביום השני ללימודים קיבלתי מכתב מאבי 'למד
היטב' ואליו צורף סניץ' זהוב קטן. ברור, חשבתי, אבי רוצה
שאשתפר בקליעה...
בזמן שהתלמידים האחרים שעטו אל חדר המועדון אני נדחפתי לאחת
הכיתות הריקות. נעלתי את הדלת, סגרתי את החלון, ושחררתי את
הסניץ'. ריפארו לחשתי בפעם המי יודע כמה, מתקן את הארונית,
שהפכה לחתיכות עץ קטנות עקב פספוס נוסף, אבי צדק, לא הייתי
בכושר. פקלתוס צעקתי מפוצץ סופסוף את הסניץ' לרסיסים. נשמעה
נקישה על הדלת, בפעם הראשונה מאז נכנסתי להוגוורטס משהו מגלה
אותי מתאמן! שיט. מי שלא יהיה בחוץ ניסה לפתוח את הדלת
"chingados" נשמעה קללתו מכל התלמידים בבית הספר דווקא טוני
גונזלס? הרודף הסלית'ריני, הילד המקסיקני הברוטלי שתמיד הלך
אחרי סוורוס. מכל האנשים, למה הוא? שאלתי את עצמי, אבל לא היה
לי זמן לענות, קול פיצוץ נשמע והדלת עפה לכל עבר בחתיכות קטנות
מאוד. טוני צעד פנימה, הוא היה נמוך למדי, אך גבוהה ממני
במקצת. שערו החום גולח, אבל עורו השחום נשאר כמו שהיה תמיד,
חום. הוא סובב את שרביטו סביב אצבעו ודחף אותו לחגורת העור
שלו. "מה אני לראות פה?" התחיל, במבטא מקסיקני נורא "פיטגרו
מפוצץ משהו חוץ מהפנים שלו..." הכריז, מצחקק לעצמו, הנה הקרב
שאליו התאמנתי בשנים האחרונות חשבתי. "תתקרב עוד צעד אחד ולא
יהיה לך פרצוף" אמרתי לו, מכוון את שרביטי אל פניו. "אני לפחד
מאוד" הוא קרקר הוא שלף את שרביטו מסובב אותו סביב אצבעו "הינה
משהו דוד שלי מטקסס מלמדת אותי" הוא עצר את שרביטו. "דורקיטוס"
הוא צרח, משרביטו התחילו לצאת קלעים קטנים, אבל רבים מאוד. הוא
פוצץ לפחות חצי כיתה מאחוריי, אותי הוא רק שרט. כשזה נגמר
התקדמתי אליו מתוך האבק, הוא עמד שם תשוש "קרושיו" לחשתי. הוא
התחיל להתקפל ולצרוח, עזבתי אותו אחרי שתי שניות הוא קם כושל
על רגליו, וכיוון אליי את שרביטו, זה היה נראה כאילו הוא לא
מצליח לחשוב על קללה, אחרי כמה שניות של מבטים הוא התחיל ללחוש
"טורביו..." כשלפתע נשמע קול מן המסדרון שמאחוריו, "עצור מייד
גונזלס" אמר הפרופסור יוטירפף, המורה לשינוי צורה וראש בית
רייבנקלו. הוא הסתכל בתדהמה על ההרס ששרר בחדר. "הוא... הוא
תקף אותי, והצלחתי להינצל בנס!" קראתי בקול בכיני. "הוא השתמש
עלי בקללה שאין עליה מחילה אדוני" צרח טוני. "שקרן קטן" אמר
יוטירפף "אתה מדבר על פיטר פיטגרו, הוא לא יכול להפוך קיפוד
לכרית סיכות, איך הוא יכול לעשות קללה שאין עליה מחילה? עשרים
נקודות מסלית'רין על זה שניסית לפגוע בפיטר, ועוד עשרים על זה
שניסית להאשים אותו בקללה שאין עליה מחילה. ואותך אני מרתק
לחודש הקרוב!" הוסיף. גונזלס הסתכל עליו כלא מאמין, במעמקי לבי
חייכתי אבל מבחוץ בכיתי, הפרופסור הוביל אותי למרפאה. כשישבתי
במרפאה באותו ערב הרגשתי את השנאה היוקדת, את הכוח הבוער
בעצמותיי. רק אז הבנתי עד כמה צדק אבי כשהכין אותי כל השנים
לרגע הזה. עד כמה עזרה לי חכמתו. מאוחר יותר שכבתי במיטתי,
משחזר את השיעורים שלמדנו כדי ללמוד באמת, כמו שעשיתי כל לילה.
בזמן השיעור אני כל כך עסוק בלהיות גרוע, שאני לא מצליח ללמוד.
אבל אני תמיד מצליח לשמור הכל בזכרוני, כך שאם ארצה אוכל לשחזר
אותו כמעט במלואו.
היו לנו באותו היום שעתיים שיקויים, פרופסור דוראל נתן לנו
עבודה על ורטסרום, 50 סנטימטר. באותו לילה חשבתי על מרכיביו של
הורטסרום, ועל נוגדנים בשבילם. לבסוף קמתי מהמיטה, יצאתי חרש
מחדר המועדון, והתחלתי לאסוף חומרים. בשלוש לפנות בוקר טמנתי
שקיק מלא ב"אבקת שקר" כמו שהחלטתי לקרוא לה, בכיס מכנסיי.
מעניין אם זה יעבוד... חשבתי.
עמדתי בבגדי אביר במגרש הקווידיץ' של הוגוורטס. ביד ימיני
החזקתי חרב, 'חרב הרצון' נכתב על ניצבה, בידי השמאלית החזקתי
מגן ועליו נכתב 'מגן החברות'. ופתע הופיע מולי אביר שחור, גופו
מכוסה שריון ובידו חרב. זה היה אבי, כך ידעתי מהרגע שבו ראיתי
אותו. הוא הניף את חרבו, ואני את שלי, כשהחרבות התנגשו הרגשתי
את שלי נשמטת מדי. רצוני לא עומד עוד בדרכו של אבי, חשבתי. הוא
הניף את חרבו, וחבט במגן, שהתנפץ מיד לרסיסים. גם חבריי כבר לא
עומדים לידי בקרב נגד אבי חשבתי. אבי הניף את חרבו בפעם
השלישית כלום לא עומד לי כדי להגן על עצמי... לפתע נשמע צלצול
ואני פקחתי את עיניי. "למה השעון מצלצל ביום ראשון בבוקר?" שאל
סיריוס, ושילח קסם משתק בשעון.
את החלום הזה חלמתי פעמים רבות מאז שאני זוכר את עצמי, הוא לא
היה אחיד. לפעמים אבי היה דרקון, לפעמים אדם או כל יצור אחר.
לפעמים הייתי אדם, לפעמים עכבר או כל יצור אחר. אני חושב
שהחלומות האלה היו הדרך של אבי להראות לי כמה הוא חזק, וכל
יכול. החלומות הפסיקו לפני שנה, כשמתתי לכאורה. וכשהוא נעלם
באופן מיסתורי.

באותו יום ראשון שאחרי הקללה הראשונה שלי התעוררתי מאוחר לצליל
חליל פאן. קוראל מרקידה את הבנות... ניחשתי. ואכן, כשירדתי
לחדר המועדון הייתה התקהלות קלה סביב הפינה הצפונית, התקהלות
שהפכה גדולה יותר, ושכיחה יותר משבוע לשבוע. סיריוס וג'יימס
היו בין המתקהלים, סיריוס בוהה בקוראל וג'יימס מתכנן תעלול
שטני אמרתי לעצמי מתקרב. ואכן כך היה. התקרבתי אליהם בשקט
מסתכל על ג'יימס, שרביטו בידו, מתכונן כנראה, לסוף כדי להפיל
את אחת הבנות. המוח שלו כל כך שקוף... רעיון עלה במוחי, הפעם
תגרום רק שימחה ואושר לסובבים אותך, ג'יימס. חשבתי שולף את
שרביטי בעין רואה. כשאני מסתכל על זה עכשיו זאת הייתה הפעם
הראשונה שגרמתי למישהו אחר להראות כאילו הוא השתמש בקסם שאני
הטלתי. לאחר מכן השתפרתי פלאים באומנות זו.
בכל מקרה, במקום להפיל את כל הרקדניות, ג'יימס ניראה כאילו ירה
מאות פרחים וורודים לסיום הריקוד. דחפתי את השרביט לכיסי באין
רואה והצטרפתי לשאר הסובבים במחיאות כפיים רמות. "לא ידעתי שיש
לך כזה חוש אומנותי..." לחשה ליליאן לאוזנו של פוטר, מה ששינה
את הבעת הבלבול שלו לחיוך רחב.
לפתע ראיתי את כל הסובבים אותי פונים לעברי הבעת הפתעה על
פניהם, כאילו היה משהו מאחוריי שמשך את תשומת ליבם. הסתובבתי
לאחור, ופניי עטו הבעת בהלה. מאחורי עמד בשלווה, כאילו זהו
מקום נורמלי לחלוטין למנהל הוגוורטס לעמוד בו, אלבוס דמבלדור
בכבודו ובעצמו. "האם תצטרף אליי למשרדי, פיטר?" שאל, כאילו
שהיה זה נורמלי לחלוטין למנהל הוגוורטס לשאול תלמיד נורמלי
בבית  גריפינדור, והחל להסתובב ולעבור דרך התמונה. התחלתי ללכת
אחריו במשיכת כתפיים לעבר רמוס ששלח לעברי מבט שואל.
כשהגענו למשרד המנהל דמבלדור ביקש ממני לשבת ופתח בדבריו
"למרות שאיני רוצה להאמין בכך, ולמרות שאיני יכול להאמין
שביכולתך לעשות זאת. האדון גונזלס הצעיר טוען שהטלת עליו קללת
קרושיאטוס, שהיא כידוע קללה שאין עליה מחילה." הפרופסור דיבר
בטון מכובד, לא מסגיר את רגשותיו כלל. "האם ברצונך לשתות תה?"
שאל, או ליתר דיוק הודיע, מוזג לי ספל מקנקן שיהיה שם כבר
קודם. מוחי הפרנואידי החליט הוא מנסה לגרום לי לשתות
ורטסרום... אני חייב לעשות משהו... באותו רגע נזכרתי באבקה
שבכיס מכנסיי, "אה... אני אשים לעצמי סוכר אמרתי ניגש אל כלי
הסוכר וכשגבי אל המנהל, בזקתי לעצמי מעט מהאבקה הלבנה שחשבתי
לנוגדן לורטסרום. ערבבתי את התה ושתיתי ממנו, זה היה מגעיל...
אלי לשאול אותך שאלה ישירה, פיטר" הודיע פרופסור דמבלדור "האם
קיללת את טוני גונזלס בקללת קרושיאטוס?" "לא אדוני, למרות שתקף
אותי, מעולם לא קיללתי איש..." אמרתי בקול יציב ורציני. "אם
כך, פיטר, אתה משוחרר" אמר הפרופסור דמבלדור. גמעתי את התה עד
הטיפה האחרונה, ויצאתי את החדר.
עד היום איני יודע האם הוא באמת שם לי ורטסרום בתה, והאבקה
עובדת. או שלא... למרות שאם איני טועה אני עדיין מחזיק עמי את
מה שנשאר מהאבקה ההיא.
כשרמוס שאל אותי מה העניין סיפרתי לו את האמת, או לפחות את רוב
האמת.

מדורת עשבים קטנה בקרחת יער. העשן המסתלסל מציר עכבר בחושך.
שני זוגות עיניים בוהים בעשן, עיניים חסרות גוף. "הוא המוכשר
ביותר..." לוחש קול עצבני וצעיר. יד פורצת מהחושך, מפזרת אבקה
כחולה על האש, העשן משתנה, נחש מופיע ובולע את העכבר. "הוא
רוצח, נרגוב" אומר קול נוסף, מבוגר ורגוע. "האופל בלע אותו,
אין לו דרך חזרה..." "אבל מורגאן, הכוכבים מראים זאת בבירור!
הוא המושיע..." חזר קולו של נרגוב. "הוא יתמוך במושיע, גם אם
לא ידע זאת... איננו יכולים פשוט לפרוץ להוגוורטס ולהודיע
לדמבלדור..." אמר מורגאן.
התרחקתי מהאש, ממשיך להביט בה, ממשיך לשמוע את מלמוליהם. עד
שהחושך עטף אותי, ורק אז פקחתי את עיניי. החלום הזה התחיל
באותו לילה, מדי כמה ימים ראיתי את העשן, אבל כל הזמן שמעתי את
הלחשושים. "הוא רוצח!" "יעזור למושיע" "נבלע בחושך" "העתיד
מתברר ככל שכוחו גדל" לפעמים בזמן שיעור, בחלום, או בכל מצב
אחר. הם היו שם, נרגוב ומורגאן, יודעים יותר מכל אחד אחר, אבל
מסריהם אינם חד משמעיים. היום אני יודע שהם ניבאו אמת...

ליל הירח הראשון הגיע, ירחוני כבר ישב בצריף. אני רך כף
וקרניים ישבנו בין עצי היער האסור. מסתכלים על הטירה, השעה
הייתה  שתיים לפנות בוקר כשרך כף נבח. כל החלונות היו חשוכים,
עיניהם של חברי ניטלו בי, כאילו אמרו לי "יאללה זנב תולע, תיגע
בסיקוס ונגמור עם זה..." התחלנו ללכת לכיוון הערבה, כשהגענו
היא נראתה רדומה, כמו כל ערבה אחרת שקר זול אמרתי לעצמי, מתקרב
בזהירות לגזע. זינקתי ימינה, כשהענף הראשון נחת, והמשכתי לרוץ
בזיגזגים, כשהגעתי לגזע, תפסתי מעט, עד שהגעתי לסיקוס. לחצתי
עליו והערבה הפסיקה להצליף. רך כף וקרניים נכנסו במעבר הסודי,
ואני הזדנבתי אחריהם.
כשהגענו על מדרגות העץ התחלתי לשמוע יללות, ונהמות, ושאגות.
חשש פרץ על לבי, האם זאב אדם לא יכול פשוט לבלוע עכבר קטן
כמוני? אז אני לא אהיה איש זאב אומנם, אבל אני... אמות!
כשהגענו, רמוס עצר לרגע מיללותיו, גופו דימם. הוא הסתובב
עלינו, מעין חיוך מרושע עולה על פניו. הוא זינק, אני התכווצתי
כשקרניים הדף אותו בקרניו. רמוס הפחיד אותי לפעמים, אבל עם
הזמן הוא נעשה חביב יותר לסביבה.
אני חושב שרק באותם לילות שבהם רך כף וקרניים הגנו עלי
מירחוני, רק אז הם הפכו לחבריי האמיתיים, דבר אותו שבר אבי
בהזדמנות הראשונה.

פרק 2: עטלף שהוטבע ולטאה בשלג.

בשיעורים הייתי עלוב, ובסופי השבוע התאמנתי. כך יצא שחג המולד
נפל עליי בהפתעה. נזכרתי בו רק שבוע לפני הטקס, כשקרניים פרץ
לחדר השינה בהתרגשות. "הזמנתי אותה לטקס חג המולד! והיא
הסכימה!" הוא צרח כולו אושר, חג המולד? כבר? טוב נו, אני לפחות
לא צריך להתאמץ להשיג מישהי... אף אחת לא תצא עם משהו כמוני...
המחשבה הבזיקה במוחי. מייד גיליתי שג'יימס סוף סוף הזמין את
לילי, שסיריוס הזמין את קוראל והיא לא הסכימה לבוא, אז הוא
הזמין את ניקול קלר, החתיכה של השכבה. להפתעתי הרבה מישהי
הזמינה את רמוס, לא זוכר את שמה...
ביום הנשף לא טרחתי אפילו להיכנס לאולם, יצאתי לחצר. הפיות
בבקבוקים האירו את השבילים בקושי רב, מה שנתן לי הרגשה טובה.
תמיד אהבתי את החושך, אולי זה היה קשור למה שלמדתי בבית. הלכתי
לכיוון היער, כשלפתע שמעתי צליל מוכר, חליל פאן. קוראל... רגע
מה קוראל עושה בחוץ? התקדמתי כיוון הצליל עד שהגעתי למזרקה,
לידה, על ספסל עץ, ישבה דמות נשית לבושה גלימה שחורה, ברדס
מכסה את פניה. הדמות ניגנה בחליל פאן. "קוראל?" שאלתי, היא
הרימה אלי את מבטה. זאת הייתה קוראל, אבל היה בה משהו שונה,
עיניה, שתמיד היו כחולות כשמים, היו עכשיו אפלות יותר, כמו
השמים לפני סערה. ועורה היה לבן כחלב. "מה את עושה פה? את לא
אמורה להיות באולם הגדול, רוקדת עם סיריוס, או משהו אחר..."
ספק שאלתי ספק שאלתי. "אסור לי להיות בחברת אנשים בלילה... לא
שמת לב שאני ישנה בחדר נפרד משאר הבנות, ושמעולם לא הופעתי
בשיעורי אסטרולוגיה, או בארוחות ערב?" לחשה, זאת הייתה הפעם
הראשונה שבה חשבתי על זה... היא באמת לא הייתה בחברת אנשים
בלילה. "אבל למה?" שאלתי, היא חייכה. קלטתי את זה, זוג ניבים
בצבץ מפיה, עכשיו זה היה כל כך ברור... "אבי סבי היה איש חשוב.
הבארון דרקולה..." שלפתי את שרביטי, היא כבר הייתה על רגליה,
פוסעת לעברי. פסעתי כמה צעדים לאחור, היא החלה מרחפת, קלה
מהאוויר. "רקטוס" שאגתי, היא נחתה בין השיחים שבעה מטר ממני,
דם נוטף מאפה. היא זינקה לעברי, פיה הפתוח חושף את ניביה
החדים. "אירוקדיטורינאב" לחשתי, חבל כסוף בוקע משרביטי, וקושר
אותה למזרקה בכוח. "אררג, לא יכול להיות! פיטר פיטגרו העלוב,
שלא יכול להפוך קיפוד לכרית סיכות? איך לעזאזל הוא יכול
להישתמש בקסמים שכאלה? אלא אם כן" קולה קולה המתוק הפך עכשיו
מאיים. "נעשה עסק" אמרתי לה "אני לא אומר לאיש שאת ערפדה, ואת
לא אומרת לאיש שאני יודע לעשות קסמים בעלי עוצמה. עשינו עסק?"
"ווואארררגגג!" "בקטגירופטיס" לחשתי, פניה התמלאו חצ'קונים
מכוערים במיוחד "עשינו עסק?" "גראאא" "חבל, אקרו..." התחלתי
מנענע בשרביט מול עיניה "טיפטסיס" קפצתי אל בין השיחים. "מה?
איפה אני?" נשמע קולה המבולבל של קוראל, היא ירקה מים. התרחקתי
משם בשקט, בצורת עכבר. כשהגעתי לחדר המועדון הוא היה מלא
תלמידים, עליתי לחדר השינה, חזרתי לצורתי המקורית, ושכבתי
לישון.
למחרת בבוקר מצאו את קוראל קשורה למזרקה, פניה מלאות חצ'קונים.
דמבלדור לא ידע את מי להאשים...