יללה פילחה את אוויר הלילה ואחריה צרחה. צעדים נשמעו על רצפת
העץ... אור אדום בקע מהחלון השבור. הילד לא הפסיק לבכות. מר
וגברת לופין שכבו שרועים על הרצפה, קרועים לגזרים. דמבלדור
הביט בילד, רמוס אם הוא אינו טועה, דמעות בעיניו. הוא החזיר את
מבטו לזאב השרוע על הרצפה. הוא שלח יד אל כיסו, בזק מעט אבקת
פלו לאח. "הוא בן תשע" אמר דמבלדור לעצמו חרישית, מביט לעבר
הילד, "לא יותר".

"עוד ליל ירח מלא" חשב לעצמו רמוס הצעיר, בן 12. הוא ישב בבית
העץ הארור לבדו, כך היה כל ירח מאז שניכנס להוגוורטס. "הנה זה
בא" חשב, מרגיש את הזאב בוקע מתוכו. הכאב, השנאה, הפחד!
עצמותיו בקעו מגופו, קורעות את דרכן בעורו. שינים חדות משחיתות
את חניכיו בצאתם. הכאב מפלח את גופו, והמחשבה אובדת  בעולם של
ייסורים. יללה נוראה פרצה מהבית הקטן, מביאה סיוטים על ילדי
הוגסמיד.

"זה נגמר" לחש רמוס, גופו רועד. "לפחות לא פגעתי באיש..." חשב,
אפוף בכאב הבלתי נסבל. "כדאי שתקום עכשיו" אמר דמבלדור בקול
עדין, "כן, פרופסור דמבלדור" ענה רמוס, מתקשה לעמוד על רגליו.
דמבלדור תמך בגופו כשהם עוברים דרך הערבה המפליקה. הוא הרגיש
בעינים, הוא ידע שהם יודעים, הוא לא יכל לעשות דבר.
רמוס לופין ישב במרפאה, בולע את השיקוי החם והמגעיל להחריד,
'זה עדיף על הכאב...' חשב. "למה זה חייב להיות אני? למה הזאב
הארור הזה היה חייב לתקוף אותי? למה אני חייב לסבול את זה כל
חודש? למה אני?" הוא שקע בשינה מלאה סיוטים על זאבים עצומים
והורים קרועים לגזרים. כשהתעורר היה כבר יום שני בבוקר, והיו
לו המון שיעורים להשלים.