[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








משל,
לדרך בה צעדתי,
עשוי להראות לאחדים כקומיקס,
לאחרים כסיפור ילדים,
ויש שעשויים לראות בו ספר אימה.
עבורי, יש בו קצת משלושתם.




במקום אחד הנמצא הרחק הרחק מכאן,
בממלכה קסומה של שדים, פיות וענקים,
בעמק של פרחים גדולים וסגולים,
חי לו שדון קטן.

השדון היה אדמדם עם הילה חביבה של אש מסביבו,
דבר ששיווה לו מראה שובב.
הוא לא היה שדון כיוון שהיה רע,
שכן שום דבר רע
מעולם לא יכל להיות בעל כנפיים.

היה זה חוק עתיק וקדוש,
שנקבע לפני עידן ועידנים
ע"י האלים עצמם.

לא, הוא לא היה רע כלל ועיקר.
הוא פשוט היה בן,
וכפי שכל הבנות הקטנות והמכונפות היו פיות,
כך היו כל הבנים הקטנים והמכונפים שדונים.

והשדון הזה,
כמו כל יתר השדונים,
לא היה רע כלל ועיקר,
אלא פשוט שובב.

עד כמה שובב?
מאד שובב.

והוא ידע הרבה תעלולים
ונהנה מאד לבצע אותם.
והיה תעלול אחד,
שהוא אהב לבצע יותר מכל...

יותר מכל תעלול אחר,
הוא אהב להתגנב מאחורי פיות אחרות,
לעשות פרצוף מצחיק
ולצעוק: "בווו".

והוא היה מאד גאה בתעלול הזה שלו.

עברו ימים
וכל הפיות והענקים בעמק הפרחים הסגולים
הכירו את השדון ואת התעלול המיוחד שלו
ולא נותרו לו עוד אצבעות על ידיו ורגליו
לספור את הענקים והפיות,
עליהם הפעיל את התעלול שלו.

השדון היה משועמם.

הוא ניסה להתגנב מאחורי פיה סגולה עם כנפיים ירקרקות,
שהכיר ושהייתה חברתו ולהפחיד אותה,
אך כאשר הופיע מאחוריה עם פרצוף מכווץ
וצעק: "בווו", היא הביטה בו משועשעת, שאלה לשלומו,
חייכה ועפה משם כשהיא מנפנפת בידה לשלום.

השדון ניסה להפחיד ענק כחול,
שישן על פסגת הר אדמדם,
אך כאשר הופיע מאחוריו,
כשפרצופו מנופח עד למידות של הר,
ידיו בולטות מתוך ראשו כקרניים
ורגליו בולטות מתוך אוזניו,
הענק החווה מבט מזעיף,
התהפך על צידו,
הפנה לו את גבו
וחזר לנחור.

השדון היה מתוסכל.

הוא החליט לעזוב את עמק הפרחים הסגולים.

למחרת,
הוא פסע בשמחה על השביל המוביל אל מחוץ לעמק
ולבו מלא התרגשות לקראת כל היצורים החדשים,
אותם הוא צפוי להכיר
ועמם הוא עתיד להשתעשע.

לא עבר זמן רב והוא נתקל ביצור מוזר,
עוטה גלימות שחורות מכף רגל ועד ראש,
שרק עיניו ניבטו מבעד לחריץ צר.

היה זה מכשף שחור ולו שלוש ידיים,
אך השדון לא ידע זאת.

השדון לא יכל לדעת זאת,
כיוון שמעולם לא נתקל קודם לכן במכשף.

כשהוא פוסע בשקט על קצות אצבעותיו,
נרגש עד עמקי נשמתו,
מהתעלול אותו הוא עתיד להפעיל על היצור עוטה השחורים,
התגנב השדון אל מאחורי המכשף,
החווה פרצוף מפחיד
וצרח בכל כוחו: "בווו"

המכשף,
שהיה שקוד על איסוף עשבים ומיני צמחים לצורך כשפיו האפלים
וטרוד במחשבות זדון על כל הדברים הרעים אותם חפץ לעולל,
נבהל עד עמקי נשמתו
וקפץ לגובה רב באוויר.

השדון הקטן,
מאושר משמחה,
נפל על הדשא
והחל לצחוק ולהתפתל כשהוא אוחז בבטנו.

המכשף התנפח והתנפח ורצועת העור החיוורת,
שניבטה מבעד לתכריכים השחורים, האדימה כמעט עד לצבעו של
השדון.

"מי אתה?
וכיצד אתה מעז להעליבני בצורה חצופה שכזו?" שאל המכשף.

"שלום,"
אמר השדון הקטן וקפץ על רגליו.
"אני השדון מעמק הפרחים הסגולים"
אמר וקד קידה, כשעל שפתיו חיוך טוב לב.

"כולם מכירים אותי,
אני מפורסם"
הוא הוסיף והתנפח מעט.

"מממ..." חשב המכשף בקול רם.
"וזהו מין משחק כזה,
שאתה משחק?
כאשר אתה מפחיד כך את הבריות?"
שאל המכשף.

"כן"
ענה השדון בחיוך
ובעיניו ניצתה אש שובבה.

"ומי אתה?" שאל השדון בסקרנות.
"אני מכשף שחור!" ענה המכשף השחור ברוב גאווה.
"אני רואה שאתה שחור", הבחין השדון,
"אך מהו מכשף?" שאל.
"מעולם לא פגשת מכשף?"
שאל המכשף ורעיון ניצת באישון עינו.
"לא", ענה השדון בתמיהה.

"מכשף הוא..." חכך בדעתו המכשף,
"מכשף הוא...
מכשף יכול לעשות דברים, שאף אחד אחר לא יכול"
אמר לבסוף המכשף בנימה מסתורית.
"כמו מה?" שאל השדון.
"כמו...
כמו...
כמו ללמד אותך לקח!" פלט לבסוף המכשף בכעס,
"ובהחלט, מן הראוי שמישהו ילמד אותך לקח..."
חשב שוב המכשף בקול.

השדון ריחף במעגלים סביב המכשף השחור.
לפתע הוא נעצר ונחת לרגליו,
החווה פרצוף עצוב והשפיל את מבטו.

"אבל, אבל, אינני יודע מהו לקח, אינני יודע מהו לקח", הוא אמר
בעצב.
"מהו לקח?" שאל השדון בסקרנות.
"למדתי הרבה דברים,
לבדי ומאחרים,
אך מעולם לא לימדו אותי לקח"
אמר שוב השדון בסקרנות ועיניו גדולות ומנצנצות.
"בבקשה, יצור חביב לבוש שחורים,
אנא למד אותי לקח", ביקש השדון בתום.

"בוא, הבה נשחק שוב את המשחק שהראית לי,
אני אעמוד לי כאן,
היכן שעמדתי ואתה תתגנב מאחורי ותפחיד אותי,
כפי שעשית קודם"
הציע המכשף בקול רך ומתנשף.

"ואז תלמד אותי לקח?"
שאל השדון כלא מאמין על מזלו הטוב בהתרגשות.

"הו, אל תדאג, ידידי המכונף, אני אלמדך, אל תתעצב", הרגיע אותו
המכשף השחור בקול ארסי.
המכשף השחור גיחך לעצמו וצמצם את עיניו לכדי זוג סדקים צרים:
"לו יהי כבקשתך, ידידי הקטן, לו יהי כבקשתך."

"השדון אץ לו לתוך חורשת העצים,
התגנב אל מאחורי המכשף,
העווה פרצוף מפחיד מעין כמוהו
וצעק לו: "בווו" בכל כוחו.

הוא לא הספיק להרפות את שרירי פניו ולחזור לצורתו המקורית,
כאשר לפתע הסתובב המכשף,
תפס את השדון בפניו בידו האחת
ובשתיים הנותרות שפך עליו אבקה שחורה ונוזל אפרפר.

השדון חש כאב עז וצריבה בפניו.
הוא נרתע לאחור וניסה שוב להרפות את שריריו,
אך לא הצליח.
פניו כאבו עד מאד.

הוא שלח את ידיו למשש את פניו
וגילה שהם מכוסים במסכה נוקשה.

הוא ניסה להוריד את המסכה,
אך לא הצליח גם בכך.

הוא החל לרוץ במעגלים מסביב למכשף ולצעוק בכאב,
אך לא משנה עד כמה התאמץ,
הוא לא הצליח להוריד את המסכה המכאיבה מעל פניו.

המכשף עמד לו שם וצחק,
וצחוקו נשמע כרוח המנשבת דרך גזע חלול של עץ ערבה מת.

"הרי לך,
שדון טיפש,
הרי לך לקח,
שלא תשכח במהרה"
צחק המכשף השחור,
סבב על עקביו שלוש פעמים ונמוג לערפל.

השדון הקטן נפל על הדשא,
כשהוא כולו מבוהל.

לאט הוא זחל על ברכיו
לשפת בריכת המים הקרובה
והביט מטה לעבר השתקפותו.

המראה שניבט אליו בחזרה היה מטיל אימה ומגוחך כאחד.
הכאב נעלם כעת,
אך פניו מכוסות המסכה המפחידה נותרו קרים,
קשים,
חלקים,
וחסרי תחושה.

הוא ניסה פעם נוספת לשנות את מראה פניו,
אך בלא הצלחה.
הוא הרים את ידיו לעבר לחייו
והרגיש דבר מה חמים ורטוב זולג במורדן.

בפעם הראשונה בחייו
השדון בכה.
השדון בכה עד שנרדם.
כשהוא התעורר הוא היה רגוע מעט יותר.

בתקווה מעורבת בחשש
הוא גישש שוב לעבר פניו
בתקווה שפניו חזרו למצבן המוכר,
אך בלא הועיל.

הוא השפיל אז את מבטו,
קם,
פנה חזרה לעמק הפרחים הסגולים
והחל ללכת.
לחזור על עקבותיו,
הביתה.

כעבור שעות מספר הוא נתקל בשתי פיות.
הן שיחקו תופסת מסביב לפרח צהוב.

כשהן ראו אותו,
הן החלו לצעוק בפחד וברחו מפניו.

ענק ששוטט בין הסלעים הגדולים
בחפשו דבר מה לאכול, ראה אותו,
נעצר,
נרכן מעליו,
בחן את מראהו,
העווה את פניו ואמר:
"שדון קטן,
אתה ממש מכוער,
אינני חושב שאתה רצוי כאן,
עדיף שתלך מכאן,
אתה מכוער מדי מכדי להיות כאן,
לך לך לביתך."

"אבל, כאן הוא ביתי"
אמר השדון, באי הבנה ובעלבון.

"לך לך מכאן, שדון מכוער,
זהו ביתם של יצורים יפים ולא של יצורים מכוערים כמוך."
אמר הענק וניסה לדרוך על השדון ולמעוך אותו.

השדון היה המום מכדי לזוז,
הוא נותר נטוע על מקומו באין אונים.
והענק דרך עליו בכל כובד משקלו והשדון נמעך.
הכאב היה חד וחזק, כל שריריו ועצמותיו כאבו.
וכאשר הסיר הענק את רגלו נותר השדון נמוך יותר ושטוח יותר.
שתי פיות ירקרקות, ששיחקו סביב עץ ברוש קטן צחקו וצעקו:
"נכון מאד, תראה לו, תראה לו, גרש אותו מכאן, מעך אותו."

העצב, העלבון והכאב הפיזי התערבלו בתוך השדון
והציתו אש במרכז ישותו.

הוא פרש את כנפיו,
שאף אוויר מלוא ריאותיו
והצית אותו באש
הוא גדל והתנפח והפך גדול ומזרה אימה.


הוא עקר בידו את העץ שצמח ליד כף רגלו,
אחז בו בחוזקה
והכה את הענק על ראשו.
הענק ניסה להתגונן,
אבל לא הצליח לעמוד כנגד זריזותו של השדון.


ולאחר מספר חבטות,
החל הענק לצעוק בכאב,
הסתובב על עקבותיו והחל לנוס מהמקום,
כשהוא בוכה.
הפיות נסו אחריו בבהלה.

השדון עצר אז את חבטותיו.
התיישב על הקרקע,
כשראשו מלא במחשבות.

לאחר זמן מה ראה את הפיה הירקרקה,
חברתו למשחקים.
הוא נופף לה בידו וצעק:
"בואי הנה, פיה ירקרקה,
בואי אלי חברתי."
הפיה עצרה על עומדה,
התבוננה לעברו,
פערה את עיניה בתדהמה ובפחד
והחלה לצעוק ולבכות.

הוא התקרב אליה ושאל:
"למה את צועקת ובוכה, פיה?"
"כי אתה נורא מפחיד ומכוער"
ענתה הפיה.
"כי אינני מכירה אותך
ואילו אתה רוצה להפחיד אותי".

"אבל זה אני,
השדון מעמק הפרחים הסגולים,
השדון עושה התעלולים"
אמר השדון כמעט בנואשות.
"השדון, חברך, האין את זוכרת אותי?"
הפיה צמצמה את עיניה והתבוננה בו ארוכות,
חשבה מעט ואז אמרה:
"השדון עושה התעלולים עזב את העמק.
הוא היה חברם של כל היצורים החיים בעמק,
מעולם לא עשה לאיש מהם רע.
הפרצופים שהוא היה עושה היו שובבים ומצחיקים
ואילו אתה,
אתה מחריד, אתה נורא,
אתה מפחיד ומכוער ורשע מרושע."
כך אמרה, ולפני שהספיק לומר דבר
פרשה כנפיה
והתעופפה לדרכה.

הוא ישב מעט על האדמה הרכה.
הוא ישב וחשב.
"לא אסכים שאף יצור יכאיב לי!"
"ולא אסכים שאף יצור ילעג למר גורלי!"
חשב לעצמו.
"אין להם שום זכות להכאיב לי,
או לגרש אותי מביתי!"
"בכל אשם המכשף לבוש השחורים,
בעל שלוש הידיים,
אמצא אותו
ואכריח אותו להחזיר את המצב לקדמותו"
כך חשב לו השדון.
"וכל יצור שיעז לעמוד בדרכי, ללעוג לי או לנסות לפגוע בי,
אקדים ואפגע אני בו."
השדון קם ממקומו והחל ללכת
חזרה למקום בו פגש במכשף.

הוא הגיע לשם תוך זמן קצר
ורק אז שם לב כי לאחר הקרב עם הענק הוא נותר גדול
ולא חזר לגודלו המקורי.

הוא ניסה לעשות כך עכשיו,
אך לא הצליח.
הוא ניסה וניסה וניסה שוב ושוב בלא הועיל.

הוא יצא וחיפש את המכשף השחור,
אך לא הצליח למוצאו בשום מקום.

ימים עברו ושבועות.
והשדון שוטט בארץ.
בכל אשר פנה חיפש ולא מצא.
בכל אשר הלך שאל כל יצור שנתקל בו
האם ראה מישהו את המכשף השחור.

כל היצורים שפגש חששו ממנו
וניסו לברוח או להילחם בו
לפני שהסכימו לדבר עמו.
ומשהסכימו לבסוף לדבר עמו, יכלו לומר לו רק תשובה אחת,
והייתה זו תמיד אותה התשובה עצמה:
כי מעולם לא פגשו יצור מוזר לבוש שחורים ובעל שלוש ידיים כפי
שתיאר.

החודשים עברו
ולאחריהם השנים.
בכל קרב בו השתתף השדון
ניצח.
ועם כל ניצחון הפך גדול יותר
וחזק יותר
ומפחיד יותר.

רק כנפיו נותרו קטנות ועדינות.
אך הן לא יכלו עוד לשאת את משקלו
והוא לא יכל עוד לעוף.
ולאחר זמן נתלו שמוטות ומנוונות,
חסרות מעש
וכמעט בלתי נראות.

היצורים שפגשו בו בדרכו לא קראו לו עוד שדון,
כי אם שד,
ונסו מפניו בצעקות
כבר כשראוהו מגיע מרחוק.

וככל שהזמן עבר
כך התרגל השדון לשמו החדש
והפך במחשבותיו הוא
למה שהיה בעיני האחרים,
לשד.

וככל שהתרחק השד מעמק הפרחים הסגולים
וככל שהלך יותר
לכיוון בו שוקעת השמש,
כך פגש ביצורים גדולים ומפחידים יותר ויותר,
יצורים לא נחמדים כלל,
ענקים בעלי שני ראשים,
שראשיהם הרבו לשוחח בינם לבין עצמם
ובדרך כלל לא הסכימו בינם לבין עצמם כלל,
פיות מוזרות בעלות כנפי עטלף, ושיניים מחודדות,
שצעקו וקיללו והסתחררו סביב ראשו,
ושדים,
שדים גדולים ונוראים
עם ארבע ולפעמים אף שש ידיים,
שאהבו להילחם,
לכווץ את המפסיד בין כפות ידיהם הגדולות
ולעונדו קשור בחבל
כתכשיט לחגורתו של המנצח.

הוא הביס אותם.
הוא הביס את כולם.
אחד, אחד,
בזוגות,
בשלשות,
או בכל מספר,
שבחרו להתאגד ולהילחם בו.

והוא צבר הרבה צלקות
וחתכים על גופו.

והמסכה האיומה נסדקה ונשברה
ולבסוף נשרה מעל פניו כאבק.
אך מתחתיה נותרו פניו נוראות ומפחידות,
בדיוק כפי שהייתה המסכה.

ובכל ניצחון הוא גדל ונעשה נפוח יותר ויותר
וקולו נשתנה והפך עמוק ורועם יותר ויותר,
עד שדמה להר געש מתפרץ.

ועל כל יצור שהביס הטיל שליחות:
למצוא את המכשף השחור ולהודיע לו:
"כי הוא,
השדון מעמק הפרחים הסגולים
השד מארצות השמש השוקעת,
מגיע."

יום אחד,
כאשר שכב והתחמם בשמש החורפית בצלו של הר מושלג,
בעודו משתעשע במשחק אבנים,
שנהג לשחק עם הפיות בעמק הפרחים הסגולים,
הופיעה לרגליו דמות קטנה.

"האם באת להילחם בי, יצור?" שאל השד.
"האם רצונך כי אלחם בך?" ענה היצור בשאלה.
"לא!" ענה השד.
"אינני אוהב להילחם!" הוא אמר,
והוסיף: "למרות שמעולם לא הפסדתי באף קרב!"

"כיצד זה, שלא הפסדת באף קרב?" שאל היצור.
תשובותיו המוזרות של היצור הפתיעו את השד ועוררו את סקרנותו.
"לא התכוונתי לנצח, הם פשוט עמדו בדרכי", ענה השד, הרהר מעט
והוסיף:
"לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד, כי יש לי מטרה לקראתה אני
הולך".
"ומהי מטרה זו?" שאל היצור לבוש הלבן.

השד כופף את ראשו מעט והתבונן בדמות מקרוב.
היה זה יצור לבוש בגלימה לבנה ולראשו מצנפת לבנה.
"מי אתה, מי אתה, השואל אותי את כל השאלות אלה?" שאל השד.

"אני המכשף הלבן!" ענה היצור הלבוש בלבן.
"אני רואה שאתה לבן, אבל יש לי ניסיון רע עם מכשפים", אמר
השד.
"אני יכול לעזור לך להשיג את רצונך האמיתי", ענה המכשף.

"אני רוצה להשיג רק מטרה אחת", אמר השד.
"ומהי מטרתך?"
"הרואה אתה את פני?" שאל השד.
"רואה", השיב המכשף.
"לפני זמן רב מכשף לבוש שחורים בעל שלוש ידיים לימד אותי לקח,
מאז השתנו פני למסכה נוראה זו,
איבדתי את חברי, את ביתי, את מקומי בעולם,
ולבסוף,
איבדתי את עצמי והפכתי למי שאתה רואה לפניך", אמר השד בעצב.

"כן, זה בהחלט נשמע כאחד ממעשיו של המכשף השחור", אמר המכשף
הלבן.

"מי הוא המכשף השחור?" שאל השד.
"שאלה הרבה יותר חשובה היא מי אתה?" ענה היצור הלבוש בלבן.
"אני השד הבלתי מנוצח, ממדבר השמש השוקעת!"
ענה השד.

"ואני חשבתי שאתה השדון מעמק הפרחים הסגולים"
ענה היצור הלבן.
"כנראה שטעיתי,
אלך אם כך לדרכי", הוסיף.

"לא," אמר השד,
"המתן!
אכן הייתי פעם השדון מעמק הפרחים הסגולים".
"אם כן, מיהו השד ממדבר השמש השוקעת?" שאל המכשף בלבן.
השד הרהר מעט ואז ענה - "גם הוא אני."

"האם תוכל לספר לי, כיצד הפכת למה שאתה היום?" שאל המכשף
הלבן.
"סיפרתי לך!" ענה השד בכעס,
"על הלקח שלימד אותי אותו מכשף שחור."
"סיפרת לי מה, כעת תאר לפני כיצד זה התרחש", ביקש המכשף הלבן.

השד חכך מעט בדעתו ולבסוף החל לדבר.
הוא סיפר כיצד העווה פרצוף מפחיד
וכיצד הפך המכשף השחור את פניו למסכה נוראה.

"והיכן אותה מסיכה כעת?" שאל המכשף הלבן.
"במשך הזמן היא התפוררה" סיפר השד,
"אבל מתחתיה נותרו פניי נוראים, כפי שהייתה המסכה."

"האם תוכל להיזכר כיצד הרגשת,
כאשר כיווצת פניך לאותה מסיכה מפחידה?" שאל המכשף.
"זה היה מזמן", ענה השד.
"ו..." שאל המכשף.
"כן", ענה השד.
"נסה לכווץ פניך שוב - כעת."
והשד כיווץ פניו והן הפכו למפחידות עוד יותר.
"כעת הרפה מעט", הורה המכשף הלבן.
והשד הרפה.
"כעת הרפה עוד מעט מבלי לכווץ אותן תחילה", הורה המכשף.

בתחילה השד התבלבל: כיצד אפשר להרפות דבר מה שלא כיווצת קודם?
הוא חשב לעצמו,
ואז ניסה בכל זאת והצליח.
הוא כיווץ והרפה את פניו כל אותו אחר הצהריים, עד שהשמש שקעה
והוא והמכשף התעייפו והיו צריכים ללכת לישון.

בבוקר למחרת הוא חש מעין דגדוג מוזר בפניו.
הוא התאמן עוד בכיווץ והרפיית פניו,
עד שהמכשף הורה לו לכווץ את פניו בכל כוחו ואז להרפות יותר ממה
שכיווץ.

הוא עשה זאת ולפתע היה מעין קול מתיחה וקריעה
ופניו הסתחררו וחזרו לצורתן הישנה.
והוא צחק בשמחה ובכה מאושר.
והוא רצה לעוף ולרחף באוויר
והתעצב כשנזכר שהוא גדול מדי.

"הו, תודה לך מכשף לבן, תודה לך,
על שהחזרת לי את פני, אני כל כך שמח.
אבל אני עדיין כל כך גדול וכבד
וכנפי לא יכולות לשאת אותי."
אמר השדון שקולו הישן חזר אליו.

"האם אתה זוכר כיצד נעשית כזה גדול וכבד?"
שאל המכשף הלבן.

"בוודאי!" ענה השד.
"זה קרה בכל פעם שניצחתי בקרב."
"האם עליי להפסיד כעת בקרבות?" שאל השד.

"אתה תלמיד טוב, אבל..." ענה המכשף וחייך.
"אבל לא נותר לי עם מי להילחם", אמר השד בעצב.

"אני מניח שזה מה שקורה כשמנצחים את כולם"
ענה לו המכשף.
"לא, אינך צריך להפסיד בקרב,
גם אינך צריך להיזכר כיצד זה להפסיד בקרב."
"אבל מעולם לא הפסדתי בקרב?!" אמר השד.
"טוב, כל שעליך לעשות הוא להיזכר
כיצד זה לא להזדקק לנצח בקרב", הסביר המכשף.
"מתי לא הצטרכתי לנצח?" שאל השד את עצמו יותר מאשר את המכשף.
"כאשר היית מאושר", ענה המכשף.
"וותר על ניצחונותיך!" הורה המכשף.

והשד נזכר,
נזכר בעמק הפרחים הסגולים,
כאשר היה שמח ומאושר,
כאשר כולם היו חבריו.

ואז כמו אוויר הבורח מבלון נפוח,
הוא התעופף באוויר אנה ואנה
עד שנחת על הדשא על ישבנו.
והוא נראה בדיוק כפי שנראה לפני כל כך הרבה זמן.
הוא בחן את דמותו
בשלולית גדולה וקפואה
ושמח ממה שראה.
הוא חייך, ריחף מסביב למכשף הלבן באוויר והודה לו.

"לך לך כעת לדרכך, חזור לביתך", אמר המכשף הלבן.
"אני מקווה, שלמדת את הלקח שלך", הוא הוסיף.
"כן", ענה השדון,
"אסור לעשות יותר מדי פרצופים מפחידים ולהתל באחרים,
כי אז אני עלול להסתבך בצרות גדולות", אמר השדון.
"נכון מאד", אמר המכשף הלבן.

ולאחר שהשדון היה כבר בדרכו הביתה,
שחרר המכשף כפתור בגלימתו
וגירד את אפו
בזרועו השלישית.

"גם אני למדתי את הלקח שלי - לפני זמן רב", אמר המכשף הלבן.
הסתובב על עומדו ופנה לדרכו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם תנשכי לי את
הביצה השמאלית
יכאב לי בכל
הגוף

מר דאמפטי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/7/05 13:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה