לפעמים אני קמה בבוקר ולא בא לי לחייך.
אז מה?
מותר לי.
לא כל בוקר חייבים לחייך.
לא כל הזמן חייב להיות מצב רוח טוב, נכון?
אז תפסיק להסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח,
ותפסיק לתקוע בי את המבטים המודאגים האלה שלך,
כי זה רק מעצבן.
מה, רק בגלל שאנחנו חולקים את אותו אזור מחייה אני חייבת לך
פתאום דין וחשבון על כל חיוך וכל הבעה עגומה?
פתאום נהיית אחראי על החיים שלי?
אז אתה לא, תודה רבה.
לא צריכה גם את הדאגה שלך על המצפון שלי.
מספיק רע לי גם ככה.
תפסיק!
אם אתה לא מפסיק אני אלך מפה, זה מה שאתה רוצה?
אז תפסיק.