זרחי ישב בספסל האחרון בכיתה, אף פעם לא משתתף בשיעורים, אף
פעם לא מצביע. אפילו כשהמורה צילה הייתה פונה אליו, זרחי היה
ממלמל, נהיה כולו אדום ומשתתק.

ובהפסקות תמיד ישב בצד, לא שיחק ולא דיבר עם אף אחד.
שאר הילדים בכיתה תמיד עליו צחקו ואף המציאו לו שם גנאי.
מכיוון שזרחי תמיד נראה מוזנח ומלוכלך כולם קראו לו זרחי
זרוק.
אפילו המציאו עליו שיר, "זרחי זרוק, זרחי זרוק, יושב בשקט
כאילו קיבל שיתוק, זרחי זרוק, זרחי מוזנח, זרחי לא מתקלח, זרחי
מלוכלך".
וזרחי מתעלם מהם, כאילו בשבילו הם לא קיימים, כאילו הם צללים
בעולם שלו, צללים ולא יותר.

וזו הייתה פחות או יותר ההגדרה של זרחי. בספר מחזור על כולם
רשמו בדיחות ומחמאות; מתחת לתמונה של זרחי היה כתוב "זרחי
זרוק."

כשהגיע לתיכון הרבה לא השתנה - זרחי בספסל האחורי בכיתה, שותק
כמו דג, תמיד צועד עפ"י מקצב משלו, לא מושפע ולא משפיע.
אני שנאתי אותו, שנאתי את הנון קונפורמיזם שבו, את חוסר השפעת
החברה על מעשיו או על דרכו בעולם.

ואני, לעומתו, מרגיש לפעמים כמו בובה על חוט, נותן לחברה
להכתיב את מעשי ואת דרכי. אבל לא היה לי את האומץ לוותר על
ההטבות שבאו עם החוטים.

הייתי מאוד מקובל, מלכת הכיתה הייתה החברה שלי, אפילו ציונים
טובים איך שהוא הצלחתי להשיג - חלומו של כל תלמיד תיכון
ביקום.

בטיול השנתי, כמו רוב כיתות י"ב נסענו לאילת כל השכבה. כשעשיתי
את דרכי למושב האחרון באוטובוס, להפתעתי הרבה ראיתי את זרחי
יושב באחד המושבים הקדמיים, כרגיל לבד ואפוף בשתיקתו, בוהה
מהחלון.

במשך כל הנסיעה הארוכה, כולנו עשינו רעש אימים והמון בלגן.
באיזה שהוא שלב די השתעממנו, ועמוס ודרור החליטו שיהיה מאוד
משעשע להתעלל קצת בזרחי, ככה סתם להעביר את הזמן.

והתחילו לזרוק עליו כל מיני דברים, החל מבמבה וביסלי ועד לתיק
של אחת הבנות ואף שרו לו את זרחי זרוק ושם חלק נכבד מהילדים
הצטרפו ואפילו חזי הערס תופף על הדרבוקה ונתן קצב. זרחי לעומת
זאת הפנה את מבטו, הסתכל עלינו, מצמץ וחזר לתנוחה הרגילה שלו.

למען האמת, הרגשתי לא כל כך נעים להציק לו, הרי בסך הכל הוא אף
פעם לא עשה לי כלום אבל לא היה לי אומץ לקום ולצעוק לכולם
להפסיק. אני הרי אחד מהחבר'ה אז שתקתי. שאר הנסיעה עברה לה
בשקט יחסי, לפחות עבור זרחי.

הגענו סוף סוף לבית המלון, ולשמחתי הייתי עם עמוס דרור ולירן
בחדר, בדיוק כמו שתכננו. פרקנו את ארסנל משחות השיניים ושקיות
הטבסקו שאיתן תכננו לעשות צרות בצרורות בלילה וכמובן דאגנו
להצטייד באלכוהול משובח למען הרמת מצב הרוח והורדת התחתונים
לכמה בנות שרק אפשר.

לאחר סיור בחדרי הבנות, הצקות ותעלולים כאלו ואחרים, ירדנו
לחדר האוכל לארוחת ערב. לקראת סיום הארוחה גניה הרכזת הודיעה
שבסיום הארוחה כולם הולכים לדיסקוטק.

"יאללה בלגן", צעקו עמוס ודרור במקהלה, לירן בינתיים חמק לו
לחדר וחזר לאחר מספר דקות עם בקבוק וודקה אבסולוט מתחת
לחולצה.
הארוחה נסתיימה לה ועשינו את דרכנו אל הדיסקוטק של המלון.
נכנסנו לדיסקוטק שהיה עמוס בטירוף, מלא בתי ספר מכל הארץ
הגיעו.
ישר התגנבנו לשירותים והתחלנו לשתות בטירוף לפני שאחת המורות
תתפוס אותנו. הבקבוק לא החזיק מעמד יותר מחמש דקות ויצאנו אל
רחבת הריקודים מתודלקים כהוגן.

התחלנו לרקוד בטירוף ולעשות המון בלגן. באיזה שהוא שלב דניאל
החברה שלי לקחה אותי לצד והתחילה לצעוק עלי שהיא לא אוהבת אותי
כשאני שיכור, שאני מתנהג כמו דביל ועושה מעצמי וממנה צחוק.
זה נורא עצבן אותי. עם כמה שאני אוהב את דניאל, יש לה את
הקטעים שלה והיא לפעמים מבאסת לאללה וממש לא היה לי כוח
לשטויות שלה עכשיו, אז פשוט עזבתי אותה וחזרתי לחבר'ה, להמשיך
בחגיגות.

כשהגעתי למרכז רחבת הריקודים זינקתי מאחורה על עמוס אבל משום
מה פיספסתי אותו לגמרי ונחתתי על מישהו אחר. הבחור שקפצתי עליו
לא היה מוכן לזה ונפל על הרצפה. הייתי כל כך שפוך שפשוט התחלתי
לצחוק, הבחור שנפל לא צחק בכלל; הוא קם והתחיל להרביץ לי
בטירוף.
לא כל כך ידעתי מה נפל עלי וניסיתי להגן על עצמי, ומאחורה
החברים שלו צעקו זיין לו ת'צורה חיים, פוצץ ת'בן זונה, תראה לו
מה זה.
לאחר דקה או משהו כזה אנשים הפרידו והורידו אותו ממני.

היו עוד חילופי מילים בין חיים והחבר'ה שלו לחבר'ה שלי. למען
האמת לא הייתי מוכן לתגובה כזו אלימה וכל העניין ערער אותי לא
מעט.
הלכתי לשירותים לשטוף פנים ולהירגע קצת. כשיצאתי מהשירותים
ראיתי את החבר'ה של החיים הזה עומדים מסתכלים עלי ומחייכים.

התעלמתי מהם והמשכתי ללכת. לפתע חיים יצא מבין החברים שלו
והתחיל לרוץ אלי עם סכין ביד ומבט מטורף בעיניים. כל מה
שהצלחתי לעשות זה לקפוא במקום כמו ניצב מלח ולבהות בו מתקרב
אלי בהילוך איטי, הכל הואט - התנועה, הקולות, ואני כמו דביל
עומד ומחכה לסופי.
כשהסכין היה במרחק סנטימטרים מגופי לפתע הגיח זרחי וזינק ביני
לבין הסכין.

כל הדיסקוטק פתאום נהיה שקט, המוזיקה הפסיקה וכולם הסתכלו עלי.
לא הבנתי מה כולם מסתכלים עלי. לקח לי כמה שניות להבין שלא עלי
הם מסתכלים אלא על זרחי.

זרחי שכב על הרצפה והסכין תקועה לו באמצע הבטן. התכופפתי אליו
לנסות לעזור לו, צעקתי זרחי הכל יהיה בסדר אל תדאג, זרחי הסתכל
עלי ולא אמר מילה. לפתע חיוך הופיע על פניו ומיד לאחר מכן
נשמתו פרחה מגופו וריחפה מעלה מעלה מעלה עד שנעלמה.

מיותר לומר שכאן הטיול נגמר. עוד באותו הערב עשינו את דרכנו
חזרה הביתה. הדרך עברה בשקט מוחלט, אף אחד לא הוציא מילה, חלק
אפילו בכו.

למחרת הייתה הלוויה, כל בית הספר הופיע ואפילו המנהלת אמרה כמה
מילים לזכרו. כל העניין עדיין קצת מטושטש בשבילי, אני רק זוכר
שלא הצלחתי להפסיק לזמזם את השיר.
"זרחי זרוק, זרחי זרוק, יושב בשקט כאילו קיבל שיתוק, זרחי
זרוק, זרחי מוזנח, זרחי לא מתקלח, זרחי מלוכלך".

ומאז כל שנה בתאריך הזה אני בא לבקר את זרחי, בא להודות לו על
שהציל את חיי וכל שנה אני מבטיח לו מחדש שאני אעשה עם החיים
שלי משהו בכדי שהמוות שלו לא יהיה לשווא.
ואכן אני כל יום מנסה בכל כוחי לקיים את הבטחתי לזרחי.

היום, 14 שנים אחרי, אני מנכ"ל של חברת הייטק מצליחה וחי באושר
ובעושר עם דניאל ושלושת ילדינו.
כל שנותר לי לקוות זה שזרחי יושב לו למעלה בגן עדן, מסתכל עלי,
שותק ומחייך.