פרק 2
שלושים שנים לפני הקרב בקרני חיטין
לילה אחד בודד בדצמבר, הוא יצא מתוך הגשם, אשר נפתח לפניו כמו
ווילון, רכוב על סוס עייף ונוטף קצף. מאחוריו שישה אבירים
מבוגרים ומאפירים, אך עדיין זקופים באוכפיהם, עוטים שריון
טבעות מכף רגל ועד ראש, ומעליו שריון לוחות וקסדות וגלימות
לבנות מעוטרות בצלבים אדומים.
הערפילים נחו על ההריסות כמו תכריך.
פניו נפלו כאשר ראה את המדורות וכל זיק של תקווה פג מעיניו.
הוא נשלח על ידי אביו לטירת חברו, הלורד רנואר, כדי לסכם
תוכניות הגנה משותפות למקרה שהמלך והכנסייה יממשו את השמועות,
שנשבו כמו רוח רעה מעבר לאגם. אך כאשר הוא הגיע לשם כל שמצא
היו שרידים בוערים, מוקדים ובמרכזם שלדים עשנים וראשים כרותים
תקועים על יתדות. הוא פנה חזרה, הביתה, דוהר כמו סופה, אבל
איחר את המועד. היום עליו סיפר לו אביו הגיע, היום בו הרקב
יפשה גם בכנסיה עצמה, היום בו תפנה נגד משרתיו של האדון.
הוא ישב כל הלילה ליד השרידים הבוערים והעשנים של כל אשר נותר
מטירתו של אביו. הוא לא בכה אף לא דמעה.
אולריק הזקן בכה בכי מר על אדונו וגבירתו וכך גם חמשת החיילים
האחרים; דמעותיהם ירדו חרישית ונמהלו באין רואים בגשם הכבד,
כמו בכו לחינם, כפי שבכו לפני שלושה שבועות על אחיו לנשק של
אדונם, הלורד רנואר.
הערפילים רחשו וזעו כמו תבשיל מבאיש בקדירת מכשפות והחזירו את
נצנוצי אש המדורה.
הוא היה עייף, בודד, הוא היה יתום, ובחודש ימים חרב עליו
עולמו. מבן אצולה צעיר הפך לאביון, כופר ונרדף על ידי כל
העולם, ואחריתו מוות.
עיניו נעצמו והוא שקע לתוך חשיכה חסרת צליל או צבע.
לא נשמע כל קול מסביבו מלבד דממה דקה, שהפכה באוזניו לחדה יותר
ויותר עד שלא יכול היה לשאת אותה יותר. הוא החל לחוש תחושה של
סחרור והפך קל יותר ויותר עד אשר נעמד בקלות על רגליו והתבונן
סביבו. מלוויו ישנו על האדמה, עטופים בגלימותיהם. אור בוהק
הופיע מולו וקול נשמע באוזניו: "בוא אלי!" הקול היה נמוך
ועצוב, רך וזורם אך חודר כמו נהר: "בוא אלי! הישבע לי
אמונים!"
הוא הלך בעקבות האור, הוא לא פחד, הוא לא היסס, הוא היה מלא
בזעם. הוא הלך בעקבות האור עד למרכז אולם המבוא של הטירה, בו
נהגה אמו לערוך את הנשפים. השטיח הפרסי היפה היה חרוך כעת.
האור המשיך לחזור על מצוותיו במשנה תוקף, מגביר את עוצמתו עם
כל צעד שעשה, עד שירד לעבר השטיח ונבלע ברצפה.
הוא הסיט את קרעי השטיח ברגלו וגילה דלת עץ כבדה קבועה ברצפה.
הוא נרכן לאחוז בסוגר ומשנגע בו נפקחו עיניו.
הוא שכב עטוף בגלימתו ליד המדורה.
"בוראל, מישל, לקום!" הוא צעק. "מה הדבר, אדון צעיר, האם אנו
מותקפים?" קפצו האבירים על רגליהם.
"אחרי!" הוא ציווה. הם שלפו את חרבותיהם והלכו אחריו בחשש. הוא
הוביל אותם לתוך הטירה, עד לאולם הנשפים והסיט ברגלו את השטיח
המפויח, בדיוק כפי שעשה בחלום. הדלת הייתה שם.
"מה נמצא מעבר לדלת הזו?" הוא שאל מבלי להפנות את פניו
למלוויו. "איש מהם לא ענה. "מה נמצא מעבר לדלת הזו?" שאל שוב.
האבירים הורידו את חרבותיהם בעייפות. "העבר המת, בית תפילה,
בריכת מים חיים ואמונה חסרת משמעות!" ענה לו בוראל, הקשיש
שבחבורה. "אני צריך להגיע לשם!" הוא אמר, "כך ציווה עלי אדון
האור". האבירים זעו בחוסר נחת, מסתכלים האחד על השני באי
החלטיות. "עכשיו!" הוא ציווה.
הדלת נפתחה בשקט, הצירים משומנים היטב. המדרגות התפתלו מטה
לתוך אולם רחב מלא עמודים. במרכזו הייתה בריכת מים, שניזונה
ממעיין תת קרקעי. והמים זעו ונצצו.
בוראל האיר את הלפידים שהיו מוצבים על העמודים. בקצה הרחוק של
האולם הייתה בימה ועליה ניצב שולחן אבן. "מהו שימושו של המקום
הזה?" הוא שאל. "זהו מקדש התפילה של האדון", ענה מישל. "כאן
נערכו טכסים לכבודו מדי ראש חודש", אמר סאשה. "כאן הושבע כל
אחד מאיתנו לתוך המסדר", הוסיף ג'רארד. "וכאן היית אתה אמור
להיות מושבע עם הגיעך לפרקך", אמר בוראל והשפיל את עיניו.
הוא ניגש לעבר השולחן וראה כי זהו בעצם מזבח. שאריות אפר קטורת
ופרחים עדיין הדיפו ריח מתקתק. על המזבח הייתה מונחת מגילה
חתומה בחותמו של אביו ובקבוק שמן.
הוא שלח את ידו ואחז בקלף. האבירים התקרבו סביבו ונרכנו לשמוע
את שהיה כתוב.
"בני, אם קורא אתה שורות אלה, אזי קרה הגרוע מכל ואינני עוד
בין המהלכים תחת השמש. כך חזיתי וכך צפיתי. צר לי כי שלחתי
אותך מעימדי לשליחות שווא, אך שליחות זו היא שהותירה אותך
בחיים. אם היית נותר כאן היית כלה.
ואתה - נידונת לחיות!
כך ציווה עלי האדון.
דע כי מורשת ביתנו עתיקה היא. משרתיו של האדון אנו מקדמת דנא.
עליך לזנוח כל תחושת אין אונים ולהיות חזק לקראת המטרה לשמה
הועיד אותך האדון. שם משפחתנו עתיק הוא ומפואר, אך לאחר היום
הזה לא תוכל עוד להלך עמו. זנח את השם 'דו-לאק' ובחר לך אחר
תחתיו. יום עצוב הוא לך היום, איבדת את כל אשר לך, משפחה,
חברים, מעמד ומשרתים ותחתם לא זכית בדבר מלבד צער וזעם. אך זהו
גם יום שמחה עבורך, כי היום תקודש לאדון לשרתו עד עולם ולמלא
את הגורל שהועיד לך. מתחת למזבח יש תיבה. פתח אותה ותמצא בה
שריון שחור, אדום וכסוף, מעוטר בעיט האגם, סמל שושלתך וצבעי
משפחתנו, יומני האישיים, גלימות לבנות ואלף מטבעות זהב, כל
אוצר משפחתנו. כעת יש לך מספיק כסף לאסוף צבא ולהילחם כנגד
הבוגדים, אשר הביאו עלינו את החורבן. ששת האבירים ששלחתי עמך
הם מהנאמנים לי ביותר, בלבם ובנפשם יעבדו את האדון. הם יישבעו
לך אמונים לאחר מותי כאדונם. יהיה האדון עמך בכל אשר תפנה, רכב
תחת דגלו ועוצמתו תרכב עמך. המגילה הייתה חתומה בשמו המסתלסל
והעדין של אביו : ז'אן דו-לאק, פלדין - טמפלר."
רעמים וברקים הכו בשרידיה המפויחים של הטירה.
"וההתקדשות?" הוא שאל, בכעס, כמעט בזעם, "וההתקדשות? הם גזלו
ממני את טכס ההתקדשות?"
בוראל, האביר הזקן, שלח יד לקנקן השמן שהיה מונח על המזבח ואמר
בקול עמוק ומלא יראת קודש: "כרע ברך לפני, ילד!"
והוא כרע על שתי ברכיו. האבירים נעמדו, שניים מימינו ושניים
משמאלו, אחד ממולו ובוראל הזקן מאחוריו.
"הלא חופשי אתה ממחויבויות?" שאל בוראל. "חופשי!" הוא ענה.
"האם לא מבית אצילים מוצאך?" "מבית אצילים!" "האם אדון לך אחר
על פניו?" "אין ולא יהיה לי אחר על פניו", הוא ענה. "האם תשבע
להילחם לכבודו, לא לסגת משדה הקרב, לא לקחת שלל, ולשרתו ולהביא
לו כבוד, בחרבך ובגופך, בחייך ובמותך, ובחיים שלאחר המוות,
לנצח?" שאל האביר הזקן ברוך. "הנני נשבע!" ענה הנער.
האביר הקשיש שבר את צוואר כד השמן על קרן המזבח ושפך את תכולתו
על ראשו מלא התלתלים של הנער. גשם החל לרדת כדמעות ממעל, מכבה
את המדורות ושרידי המוקדים, מרכך אך לא מצליח למחות את החורבן
וההרס.
"ESSE JOURNO, SANTI DE TUTI JOURNI, LI NOMINE PATRI SANTI
MAGISTARE DE ARMATI LUMINI, Y NOMINE : "PALADIN I
TEMPELAR!"
"ביום זה, הקדוש מכל הימים, בשם האב הקדוש, אדון צבאות האור,
אני מקדש אותך: כלוחם קודש ומגונן בית המקדש!" האבירים שעמדו
מסביב הרכינו את ראשם ואמרו שלוש פעמים: סאנטי (קדוש), סאנטי,
סאנטי."
הוא נעמד על רגליו ואמר: "כעת, הישבעו לי!" האבירים הביטו בו,
הכו באגרוף יד ימינם על לבבם בהצדעה כדרך הרומאים וכרעו ברך
לפניו.
"השבעו לשרתני כפי ששירתתם את אבי לפני, להילחם בכס הבלתי קדוש
של האפיפיור ושליחי האפלה, שהביאו על אבי את חורבנו ולהביא
עליהם את להט החרב המתהפכת ואת זעם אלוהים חיים, למחותם מעל
פני האדמה, או למות בניסיון לעשות כן!" הוא דרש.
"אדונינו, אנו נשבעים!" ענו לו האבירים בקול אחד.
ברקים הכו בצריחיה העשנים של הטירה ורעמים הדהדו בין קירותיה
ההרוסים. והוא נמלא חרון וזעם ונחה עליו רוח האלוהים.
והוא היה רק בן שש עשרה.
מבוא
איש לא יודע מי היו אבירי מסדר ההיכל.
רק פיסות מידע נותרו אודות זהותם, אמונותיהם וייחודם בעולם
הנוצרי. כלוחמים יוחסו להם יכולות על טבעיות: כיכולתו של אביר
בודד להילחם ולהביס עשרות ואף מאות לוחמי אויב ולצאת מהקרב בלא
פגע. בקרב אויביהם עורר שמם חיל ורעדה, כבוד, פחד ויראת אלוהים
חיים. הם נתפסו בקרב האנשים הפשוטים כמגניה האמיתיים של
הנצרות, שליחיו האמיתיים והזרוע האוחזת בלהט החרב המתהפכת של
אדון העולם.
למעט מקרים יוצאי דופן, מרגע שהצטרף למסדר, יכול היה האביר
להשתחרר ממנו רק לעולם הבא. לסגת משדה הקרב היה מותר רק אם
היחס המספרי עלה על שלושה לאחד לרעה ורק לפני תחילת הלחימה.
משהתחיל להילחם היה אביר ההיכל ממשיך בכך עד שניצח או נהרג. כן
נאסר עליו לקחת חלק מהשלל או לפדות עצמו בכופר משנפל בשבי.
תהילתם נישאה מקצה עולם הנצרות ועד קצה עולם האסלאם. היא
שהביאה לגדולתם והיא שגרמה למפלתם.
היום לא נותר מהם דבר מלבד האגדה.
הכל החל בתום מסע הצלב הראשון, ונפילת ירושלים בידי הנוצרים
בחמישה עשר ביולי 1099 לסה"נ. עם כינון מלוכה נוצרית בעיר
הקדושה לראשונה, התייצבו בפני גודפרי דה בוליון, אשר הוכתר
כמגנה של ירושלים, תשעה אבירים תחת פיקודו של הוגו דה פאיאן,
מן האבירים אשר לחמו בכוח שכבש את העיר, והתוודו בפניו כי נגלה
להם חיזיון המורה להם להתייצב ולהישבע לשרת את העיר הקדושה
ולהגן על דרך פתוחה לכל הרוצים לעלות לרגל ולעבוד את האדון.
במהלך השנים גדל המסדר וקיבל את הכרתו של כס האפיפיור. מסדר
ההיכל קיבל לבקשת מנהיגו את מגדל דוד ואת הכותל, כל אשר נותר
מבית המקדש. ידוע כי אבירי ההיכל ערכו חפירות ארכיאולוגיות
בתחומי השטח שנמסר לרשותם, בחיפוש אחר שני פריטים קדושים: האחד
הגביע הקדוש, ממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה, ולו יוחסו כוחות
מיסטיים, כמו היכולות לרפא פצועים, להחיות מתים ולהעניק חיי
נצח לשותה ממנו; והשני - ארון הברית, האמור לשמש כמקור קשר
בלתי אמצעי עם אדון העולם.
טכסי הקבלה למסדר היו סודיים ולוו בשבועה לסודיות עד מוות.
יש המאמינים כי בחפירותיהם בהר הבית גילו אבירי ההיכל מגילות
נחושת עליהם נרשמו יסודות הדת האיסית, וכי אבירי ההיכל אימצו
את דרכיה. עיקריה גורסים כי הנצרות כפי שאנו מכירים אותה כיום
מבוססת על כתביו של פאול הקדוש, אדם שלא זכה כלל להכיר את ישוע
מנצרת ורשם מיד שנייה את מה שהבין, או מה שרצה להבין, מעקרונות
הנצרות. כן האמינו האיסים כי בעולם מתחוללת מלחמה נצחית בין
כוחות האור לכוחות האפלה, וכי האנשים הפשוטים, הנמצאים בתווך,
חלשים וטיפשים מכדי להשתתף בה, להבינה או לתפוס כלל דבר אודות
קיומה וכי מתפקיד השומרים - הנוצרים {ומכאן שם הנצרות} - לוחמי
האור, להגן עליהם מפני האפלה.
האבירים נהגו להילחם בזוגות - גב אל גב, וסמלם היה חרב וסוס
הנושא זוג אבירים היושבים גב לגב.
בעשרים וחמישה ביוני 1173, לאחר מגעים ממושכים שניהל אמרליק
ה-1, מלכה החדש של ירושלים, בניסיון להגיע להסדר של תשלום דמי
חסות, עם צאלאח-א-דין מנהיג המוסלמים, אשר הפעיל כנגד הישוב
הצלבני בארץ הקודש התקפות טרור, באמצעות מתנקשים מיומנים מכת
החאשישיון (מכאן המילה ASSASSIN - רוצח), שהיו מפורסמים בעיקר
בעישון חשיש כהכנה מנטלית, שאפשרה להם לבצע רציחות מזוויעות
באוכלוסיה הנוצרית האזרחית בשלוות נפש ובלא להניד עפעף.
אבירי ההיכל תקפו, נגד מצוותו של המלך, את השיירה הדיפלומטית
של נציגי 'החשאשיון' והרגו את כולם עד אחד.
מאז הקמתו של המסדר ראה בו הכס הקדוש איום ומתחרה על קשר בלעדי
לאדון, וניצל כל הזדמנות שיכל כדי להאשים את חברי המסדר
בכפירות מכפירות שונות, החל באי נאמנות למלך המקומי, בין אם
צרפתי או ספרדי, וכלה בעבודה זרה או סטייה מינית. ההאשמות
בוצעו לרוב באופן נקודתי ולא סוחף. אי הבנת המסדר את התמונה
הפוליטית הכוללת העמידה אותו במבוכה ובספקות האם לעזור לחבר
החשוד ולהתעמת עם הכס הקדוש או להבליג ולשמור על יחסים תקינים
כל כמה שניתן.
מבין כל אבירי ההיכל והצלבנים הרשומים בדפי ההיסטוריה התבלט
אחד שהגיע לגדולה, עטה את מדיהם, התנהג לפי קוד הכבוד שלהם, אך
היה עם זאת זאב בודד, חלק מן המסדר אך מחוצה לו. מכובד, נערץ
ומעורר יראה - רולאן דה שאטיון, נסיך ירושלים, שישב בשבי הסורי
יותר מעשר שנים. איש לא יודע מנין הגיע. הוא הופיע בארץ הקודש
בסערה, שבה את לבה של בתו של מלך ירושלים, כבש את מקומו בקרב
האצולה המקומית, נפל בשבי חודשים ספורים לאחר נישואיו, וזכה
ללמוד את צפונות דת האסלאם, כמו גם את אורחות היהדות, נפדה
מהשבי חמש עשרה שנים מאוחר יותר ע"י אחיו לנשק, אסף אגורה
לאגורה מדמי הכופר וחזר לירושלים, לגלות שאהובתו נפטרה, גיסו
המצורע מולך עליה ואת עצמו - כפי שהגיע אליה לראשונה - חסר
כל.
בזכות נאמנותו למלך התמנה לנסיך הגליל, וקיבל לפקודתו את כרך
ויתר מצודות הגליל. ולבסוף, בשיא כוחו, אסף צבא אבירים, לוחמים
מצורעים, בדואים ומוסלמים מורדים ועלה לערוך מסע צלב פרטי משלו
כנגד עולם האסלאם כולו.
חלומו של איש אחד שהפך למלחמה כוללת. רולאן האמין כי אם ישמיד
את הכעבה, אותה אבן מטאור אפלה, השוכנת במכה, יביא לחיסולה של
דת האסלאם.
במסגרת תוכניתו הגאונית העביר חלקי ספינות על גבי גמלים מעכו
עד לים סוף (תעלת סואץ לא נחפרה עדיין וכדי להגיע למדינות ערב,
היה על ספינות הנוצרים לשוט סביב אפריקה ולאחר דרך המפרץ
הפרסי), הרכיבן לצי תקיפה ותחת נס הצלב תקף את המוצבים
המוסלמים שבמצרים וערב הסעודית.
הוא הגיע עד לעיר אל-מדינה, השנייה בקדושתה לאסלאם. בשלל שנפל
בידיו השתמש כדי לשלם לגייסותיו למתקפה הבאה. נראה היה כי
אלוהים אכן רוכב עמו, כפי שהאמין וטען כל חייו.
מתוך נבכי עולם האסלאם עלה צאלאח-א-דין, חליף, מצביא וטקטיקן,
שהצליח לבסוף לשבור את כוחותיו של רולאן ולשלחו חסר כל חזרה
למצודותיו שבגליל.
בארבעה ביולי 1187, בקרב בקרני חיטין, הביס צאלאח-א-דין, החליף
המוסלמי, את הכוחות הצלבנים, המסוכסכים בינם לבין עצמם, וסיים
בכך את שלטונם בארץ הקודש לעד. ולמרות שנעשו ניסיונות נוספים
לכבשה מידי המוסלמים, הרי שירושלים לא שבה לידיים נוצריות שוב
לעולם.
ביום שישי, בשנת 1307, הוציא לפעול המלך פיליפ ה-4, שכונה
"היפה", את תוכניתו לתפוס את רכושם של אבירי ההיכל. פיליפ עשה
יד אחת עם האפיפיור ועם הבישופים, אשר קינאו מזה זמן בתהילתם
של אבירי ההיכל, בכבודם, במעמדם ובעושרם. כוחות המלך הצרפתי
פשטו על טירותיהם של אבירי ההיכל בכל רחבי אירופה, מלווים
בשליחי האינקוויזיציה. האבירים נלקחו בשבי לחקירות במרתפי
הוותיקן, מהן לא חזרו, ואילו בני משפחותיהם, משרתיהם וכל אשר
זכו להגנת טירותיהם נטבחו או נשרפו חיים, בעוון כפירה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.