אתמול ראיתי את הסרט... כן, כן... הסרט שכולנו מכירים, שכולנו
רואים, אבל רבים מאיתנו מעמידים פני איכסה ענקית אם מזכירים
אותו על מנת שלא ידעו שגם אנחנו מכורים לסרט הזה.
הדמויות הראשיות בסרט הן בחורה, מצחיקה חכמה ויפיפיה עד אין
חושים, כן, זאת אשת ההצלחות  הדומיננטית שיש לה הכל מלבד דבר
אחד: אותו אחד מבין כל אלה המזילים עליה ריר שיקח אותה הרחק
מהמציאות (או יותר נכון אותנו) ויראה לה מה זאת אהבה ואז בדרך
גם יעשה איזה משהו מטומטם מאוד ויהרוס הכל. כולנו נשנא אותו,
נזדהה איתה עד שהוא יהיה חמוד עד כדי גועל ויעשה משהו מטורף
(כמו צניחה במצנח ועליו רשום "תסלחי לי, את האחת והיחידה
בשבילי" - למרות שיש לו פחד גבהים בגלל איזו טראומה שעבר
בילדותו) ואז אנחנו נסלח לו ו - סוף.
הסרט אמנם נגמר על המסך אבל הוא נמשך בראשי, עכשיו אני פחות
מאושרת שראיתי אותו, עכשיו אני רוצה להיות הבחורה בסרט, עכשיו
אני משווה את חיי לחייה (אולי די לחיות בסרט?! אני אומרת
לעצמי... אבל כמו תמיד - זה לא עוזר).
עכשיו אני נזכרת שאתמול גיל פגש אותי בדרך מהסופר ושאל אותי אם
אני רוצה לצאת איתו היום, כמובן שלא הסכמתי. למה? כי זה גיל...
בחורות לא אוהבות בנים כמו גיל. אני חזרתי מהסופר והוא אפילו
לא הציע לסחוב לי את השקיות או ללוות אותי עד לבית. וההיא בסרט
בכלל לא נאלצת להתמודד עם כאלה בעיות בחיי היומיום... היא
מאושרת והוא נושא אותה על ידיו... ואני? אני עם הבגטים בשקיות
דוהרת לי לכיוון הבית. "איזו כוסית!!! בואי בואי לסיבוב עם
ויקטור" - אני שומעת מרכב העובר על ידי.
עוד מעט אני אגיע הביתה, אוכל ארוחה ואקנח בסרט הזה, אולי הפעם
לא לבד. אולי הפעם אני אזמין חברה ושתינו נרד עליה ועליו כך
שאף אחת מאיתנו לא תשים לב שהשניה קצת פחות מאושרת עכשיו...