מר לייבוביץ' היה זקן נחמד שגר בקומה השנייה, אי אפשר היה שלא
לחבב את הישיש שהיה יושב כל יום בגינה מול הבניין עם הכלב שלו
קלמן. מנהל עימו שיחות, קורא עיתון, מאכיל את הציפורים ומברך
את העוברים והשבים בברכת בוקר טוב, צהריים טובים.

סיימתי היום לעבוד מוקדם ועצרתי במכולת לקנות מצרכים. בדרך
ראיתי את מר לייבוביץ' הזקן מנסה נואשות ללמד את קלמן לתת יד,
וקלמן בשלו - מסתכל על הישיש במבט זגוגי ומכשכש בזנב.

בעודי מחטט במקרר החלב במכולת בחיפוש אחר חלב שתאריך התפוגה
שלו לא בעוד יומיים, נשמעה חריקת בלמים מחרישת אוזניים ומיד
אחריה זעקת שבר. אני ויוסי המכולניק יצאנו החוצה בכדי לראות
במה מדובר. ושם, באמצע הכביש, מוטל לו על הרצפה מר לייבוביץ'
הזקן בתנוחה שלא מותירה ספק בקשר למותו בטרם עת של הישיש
הנחמד.

מפיאט פונטו יצאה צעירה היסטרית שלא הפסיקה לצעוק "הוא קפץ
לכביש פתאום, הוא קפץ לכביש". לאחר דקות מספר מילאו את הרחוב
סירנות, שתי ניידות ואמבולנס הגיעו בשעטה.

הניידות חסמו את הרחוב משני הצדדים, הפראמדיקים העמיסו את
לייבוביץ' השוטרים גבו מספר עדויות ותוך 10 דקות מקסימום קיפלו
את הבאסטה, נעלמו והנהגת אחריהם.

"פששש... יאאלה, תראה מה זה, איך הולך בנאדם ככה סתם. חבל,
חבל." צעק לעברי יוסי המכולניק מפתח המכולת. זהו, כולם נעלמו,
כולל הצופים שהיו ברחוב באותו הזמן. באמת אבסורד באיזה מהירות
בנאדם מאבד את חייו ובאיזו מהירות מנקים את הבלגן וחוזרים לסדר
היום.

החלטתי ללכת הביתה, לוותר על המכולת, בא לי ללכת לישון. בערב
אני כבר אקפוץ לאיזו מסעדה ואוכל משהו. בעודי פותח את דלת
הכניסה לבניין, הרגשתי שמישהו מסתכל עלי, הרגשה מוזרה שכזו.
עברה בי צמרמורת קרה. הסתובבתי אינסטינקטיבית אחורה וראיתי את
קלמן יושב ובוהה בי. שכחתי ממנו לגמרי, מה באמת יהיה איתו
עכשיו, מי יטפל בו.

החלטתי לקחת אותו אלי הביתה ומחר לפני העבודה לקפוץ לתנו לחיות
לחיות לתת אותו לאימוץ. פתחתי את דלת הכניסה וקלמן לא חיכה
להזמנה, נכנס והתיישב ליד המעלית.

כלב מסכן, חשבתי לעצמי, מעניין האם הוא בכלל מודע למה שקרה ואם
כן, האם זה מעציב אותו. נכנסנו למעלית. קלמן שוב יצא לפניי
והתיישב מול הדלת שלי. פשש... כלב חכם הקלמן הזה, מאיפה הוא
יודע איזו דירה היא שלי.

פתחתי את הדלת וקלמן שוב נכנס לפני. נכנס לסלון והתיישב על
הספה ובהה בי. אני חייב להודות שהרגשתי אי נוחות מסוימת, הכלב
הזה קריפי לגמרי.
הלכתי לחדר שינה והוצאתי סדין ישן מהארון ופרשתי אותו בפינה
בסלון והבאתי מהמטבח קערה עם מים. סימנתי לקלמן לבוא אלי. הוא
ציית והתיישב על הסדין. במים הוא לא נגע. ישב ובהה בי בעיני
הכלב החומות והגדולות שלו.

"קלמן, זה המקום שלך, אני הולך לישון. לך גם אתה." קמתי והלכתי
לחדר שינה, נכנסתי למיטה, התכרבלתי בשמיכה ונרדמתי חיש קל.
באיזה שהוא שלב, כנראה מתוך שינה, הרגשתי שוב את אותה ההרגשה
המוזרה ואותה צמרמורת העירה אותי. השמש מזמן שקעה והחדר חשוך,
לקח לעיניי רגע בכדי להתרגל לחשיכה וראיתי דמות קטנה בקצה
המיטה. קפצתי בבהלה והדלקתי את האור, והנה קלמן יושב על קצה
מיטתי ובוהה בי.
 
"אינעל ראבק, קלמן, כמעט עשית לי התקף לב", צווחתי עליו, והוא
בשלו - יושב ובוהה בי. "טוב, בוא נוריד אותך למטה, שתעשה את
הצרכים שלך."
"מה איתך, בן אדם, יבשת אותי פה. אני רעב רצח, בחייאת תזמין לי
פיצה עם זיתים שחורים ובצל".
קפצתי אחורה ולא האמנתי למראה עיניי - הפאקינג כלב מדבר
אליי?!
טוב, כנראה המוות של הישיש השפיע עלי קצת יותר ממה שחשבתי.
ניגשתי לאמבטיה ושטפתי פנים.
חזרתי לחדר שינה, מנסה להירגע. "נו, מה קורה עם הפיצה? הבטן
נדבקת לי לגב."

זה כבר יותר מדי, אני כנראה הוזה או משהו, זה הרי לא יכול
להיות שכלב מדבר, כנראה השתחרר לי איזה בורג או משהו, לכל
הרוחות אני משתגע?! "טוב, חבוב, אולי תצא מהשוק, למה עוד רגע
אני מתחיל לאכול את השטיחים פה מרוב שאני רעב".

"תעשה לי טובה תזמין את הפיצה ואז בזמן שאנחנו מחכים למשלוח
תוכל להסתכל עלי כמו חניך מצטיין באק"ים."

מה כבר יכול להיות? נזמין פיצה. לפחות נשתיק אותו קצת, מה גם
שאני רעב בעצמי. התקשרתי והזמנתי פיצה עם זיתים שחורים ובצל.
את חצי השעה הקרובה ביליתי בסלון, צופה בחדשות, יותר נכון מנסה
לצפות בחדשות ולהסיח את דעתי מקלמן שישב בספה לידי ובהה.

צלצול בפעמון, הפיצה הגיעה, שילמתי לשליח, חזרתי לסלון,
התיישבתי, פתחתי את המגש, לקחתי משולש וחזרתי לחדשות. "הלו מה
העניינים, הא? מי שאוכל לבד מת לבד וחבל."

לעזאזל, הוא שוב פעם מדבר. טוב, נו, מה כבר יכול להיות? הנחתי
משולש על הרצפה, מחכה לראות מה הוא יעשה. קלמן ירד מהספה והחל
לאכול מהפיצה ברעבתנות.

"בחייאת, תביא קצת רוטב שום ואם לא אכפת לך שים ערוץ 2, תיכף
מתחיל הסופרנוס".
אוו, אני מת על הסופרנוס. "נו, איך אפשר שלא? מאפיונר רגיש
ומצפוני, איך אפשר שלא לאהוב את התוכנית".

ככה עבר לו הזמן. השעות הפכו ימים, הימים לחודשים, החודשים
לשנים. אני וקלמן הפכנו לחברים הכי טובים ועשינו הכל ביחד,
ובלי משים לב הפכתי להיות מר לייבוביץ', יושב על הספסל למטה
ומנהל שיחות עם הכלב שלי.