אתה תותח אין אין עליך מתה עליך
השיר הארור הזה מתנגן במערכת באוטו בדרך חזרה מראיון עבודה
שהיה לי.
מצב רוחי מרומם, אני אפילו שר עם שרית כפרה עליה, נכנס לגמרי
לעניין, שר בקולי קולות, עושה תנועות של תיפוף, מבסוט מהחיים.

מגביר את הווליום, ככה עוד קצת, מוריד לשנייה את העיניים
מהכביש ומרגיש טלטול קל. מרים את העיניים לראות מה קרה ונפלטת
קללה עסיסית מפי על איכות הכבישים בת"א וקצת מדעותיי על האימא
של מי שסלל את הכביש, כוס אמו. לשנייה נבהלתי.

הטלפון מצלצל ומצידו השני איציק AKA קוקילידה, "מה המצב גייבר
נו איך הלך בראיון עבודה?"
וואלק בנזונה קיבלתי ת'עבודה!
פשש מגניב ביותר, מגניב ביותר בן אדם.


טוב יאללה, תבוא, כולם כבר פה ארוזים ומוכנים לדרך.
טוב, טוב, אני עשר דקות מגיע, תפסיקו להפליץ ולעשות ביד
ותעמיסו את האוטו.
לא בא לי לבזבז את הזמן על שטויות ובסוף ניכנס לפקקים ואז אני
אקרע לך ת'תחת ואלבש אותו ככובע.
יאללה גם כן אתה, אל דאגה, הכל מוכן, וחוץ מזה יש לך כבר פרצוף
תחת אז אתה לא צריך גם כובע.

אחחח... הטיול לאילת בא ממש במקום, אפילו שזה רק סוף שבוע.
אני ממש צריך את זה, ככה לבלות קצת לפני שאני מתחיל לעבוד כמו
חמור.
קצת ים קצת מועדונים הרבה אלכוהול ואולי אפילו אתפוס לי איזו
בובל'ה,
הזין שלי כבר ממש התייבש, המסכן, הוא דורש שימון דחוף.

התיק בבגאג' ועצירה קטנה בקיוסק לקנות קצת שטויות לדרך והכל
מוכן.
כוסאומו איך אני שונא את ת"א, בקושי אפשר לעצור אפילו לרגע
לקפוץ לקיוסק.
מזל שלפחות במקום העבודה החדש שלי יש חניה מסודרת. אם הייתי
צריך כל בוקר להילחם בעוד מליון וחצי איש על שני מקומות חנייה
שפנויים בעיר הארורה הזו, הייתי מאבד את שפיותי ורץ עירום
ברחובות העיר עם שקית של סטימצקי על הראש תוך כדי צעקות
קוקילדודלדו קוקילדודלדו ומבלה את שארית ימיי מזיל על עצמי ריר
באיזה מוסד סגור.

לאחר עצירה קצרה בקיוסק, קצת פקקים וקצת יותר עצבים, סוף סוף
הגעתי לביתו של איציק בצפון ת"א.
להורים שלו יש וילה משהו בת זונה עם בריכת ג'קוזי וכל הבלגן.

נכנסתי לחניה המקורה וסגרתי את הדלת. חבל שהאוטו יעמוד בחוץ
ויהווה מטרה ליונים התלאביביות. שיהיה סגור בתוך החניה, מה
אכפת לי.

לקחתי את התיק מהבגאג' ונכנסתי לתוך הבית, וכמו שחשבתי אף אחד
לא מוכן לצאת לדרך, רוני משחק בפלייסטיישן עם רותי אחותו הקטנה
של איציק. הוא חם עליה שנים והיא לא שמה עליו זין אבל אוהבת
להתעלל בו כשמשעמם לה.


מה קורה? איפה שאר החולרות? שאלתי בקול תקיף.
ב... בחדר של קוקילידה.
טיפסתי לאיטי לקומה השלישית וההתרגשות שלפני הנסיעה החלה לפעפע
בי. הגעתי לדלת החדר המבוקש, פתחתי אותה, ועיניי נחו על גבם של
איציק ורועי בעודם ישובים מול המחשב בצ'אטים המסריחים שלהם,
מטרידים ילדות קטנות שהם בטח בכלל גברים סוטים.
נו מה יהיה איתכם? כמו שני ילדים קטנים, לא יכולים להתנתק לרגע
מהצ'אטים שלכם?

שתוק רגע ותקשיב, זוכר את ההיא מאילת שאני כבר חודש מצ'וטט
איתה?
נו, סיפרתי לך מלא פעמים על ההיא שאני עושה איתה כמעט כל לילה
סייבר סקס פרוע, ההיא עם הניק שאהבת, מוי כיף, נו מה איתה?
היא גרה באילת וקיבלתי ממנה הבטחה חגיגית שהיא וכמה חברות שלה
יעשו לנו גוד טיים, "חבל לך על הזמן, בן אדם, נראה לי הולך
להיות סדום ועמורה לגמרי", אמר איציק, מרוצה מעצמו עד אין קץ.

אני רק מקווה לא ניפול על עדר מכוערות שיעשו לנו חושך בעיניים,
אמרתי, ספק בצחוק ספק בתקווה עיוורת (ממש כמו הפגישה
שאורגנה).
"חחח... כן, גם אני מקווה שהיא נראית כמו שהיא מתארת את עצמה
בצ'אטים. בוא נגיד שאני מקווה שהיא משקרת קצת פחות ממני".

טוב טוב יאללה תגיד יפה שלום ובוא נתחיל לזוז אני מת לצאת כבר
לדרך.
הזמן מתבזבז סתם ואני במוד של בלגנים, לא של צ'אטים מחורבנים.
בסדר שנייה אני רק אומר שלום, רושם את הפלאפון שלה וזזים.

נו בשעה טובה, שרפנו רק עשרים דקות. לפני היציאה אמרנו יפה
שלום לרותי ויצאנו להעמיס את האוטו.
מכיוון שלאיציק יש אוטו חברה ודלק על חשבון החברה שהוא עובד
בה, אז נוסעים איתו, אפילו שהוא יאלץ אותנו לשמוע קצת מוזיקה
של שנות השמונים. איציק מטורף על המוזיקה המזעזעת הזו.
אבל כמו תמיד אני ורוני מפעילים לחץ לא מתון בכלל ושמים מוזיקה
נורמאלית.

וכמובן לא הספקנו להגיע לסוף הרחוב ולהקת אבבא הצטרפה לנסיעה.
נו, יש דברים שכנראה לעולם לא ישתנו, אני מניח.

אין מה להגיד, הנסיעות עם איציק, רועי ורוני הן תמיד סבבה.
אנחנו מסתדרים נהדר ביחד ויש לנו היסטוריה של שנים ביחד ותמיד
יש על מה לדבר ועל מי לרכל.

מאוד מהר אבבא פינתה את מקומה ל-U2, רדיוהד ושאר מוזיקה
משובחת.
הצחוקים רצו חופשי ואיציק הקרוע הזה הפליץ כל הדרך בגלל
הצו'לנט המפורסם של אימא שלו. גם אני חוויתי בעבר את האפקט של
אותו הצ'ולנט המפורסם ועד אנוכי לחומרת העניין.

איפה שהוא באמצע כביש 6 נרדמתי ובחלומותיי רצים תסריטים כאלו
ואחרים על ההרפתקאות הפרועות שיעברו עלי במהלך סוף השבוע,
ובדיוק כשהעניינים התחילו להתחמם עם איזו תיירת שוודית
בלונדינית בכל הגוף אני שומע את הקול של איציק "קוםםם כבר יא
פדלאה".
פקחתי את עיניי וראיתי שהגענו לפונדק של כושי (ה-101 בדרך
לאילת), ונזכרתי שבילדותי בגלל שניסיתי לחלוב את אחד החמורים
(כן, כן, לפעמים הייתי ילד קצת דביל), גירשו אותי ואת ההורים
שלי מפה ואיך שאבא שלי כעס עלי, עד אילת הוא נזף בי קשות ללא
הפסקה.

נעירת חמור החזירה אותי למציאות. אספתי את עצמי מהמושב האחורי
ויצאתי למתוח עצמותיי, ריח החופש מילא את נחיריי, החום הכה בי
ויצר תערובת דביקה ומתוקה של ציפייה ושל תהייה.

תפסנו שולחן בחוץ והזמנו אוכל קל, לא משהו רציני, ככה בשביל
לקבל קצת אנרגיות להמשך הדרך. אכלנו, שתינו, השתעשענו קצת. אני
שמרתי מרחק בטוח מחמורים וחיות כאלו ואחרות (מטעויות העבר
לומדים).

לצערנו, המקום היה עמוס במשפחות ולא היו כוסיות מעניינות, ולכן
מחוסר עניין התקפלנו די מהר וחזרנו לדרך בכוחות מחודשים.


איציק החליט שנמאס מפינק פלוייד ופתח במתקפת דפש מוד חסרת
פשרות והגיון. מכיוון שרוב הדרך שמענו את המוזיקה שאני ורוני
אוהבים אז החלטנו לתת לו קצת נחת, רק עוד שעה - מה נעשה? נזעיף
פנים ונצחק עליו.

אחרי עשרים דקות לערך ראינו לפנינו רכב בשוליים וכמה חברה
נאבקים בגלגל מפונצ'ר ועקשן.
עצור עצור, אמרתי לאיציק, בוא נשים יד.
"חחח... ממתי אתה עוזר לאנשים בצרה? חשבתי שזה מנוגד לאמונה
שלך".
וואלה, לא יודע, יש לי מצב רוח טוב ובא לי לעזור קצת.

עצרנו עשרים מטר אחריהם בחריקת בלמים. יצאנו מהאוטו והתקרבנו
לכיוונם.
"הלו חבר'ה, מה קורה, צריכים עזרה?" שאל רועי תוך כדי הליכה.
"וואלה, נפלתם לנו מה זה בזמן, יש לך אולי מפתח צלב באוטו?
משום מה שלי נעלם."
"חחח... איזה מצחיק אתה, שנייה, אני הולך לבדוק", אמר רועי
ועשה את דרכו בחזרה לאוטו.
לאחר חצי דקה של פשפוש בבגאג' חזר רועי עם מפתח צלב וחיוך של
ג'וקר.

רועי והבחור התחילו במלאכת החלפת הגלגל. בינתיים הכרנו את שאר
החבר'ה. היו, חוץ מהמחליף, עוד שני בחורים, מיקו ורז, ובחורה
בשם ציפי, שמאוחר יותר התבררה כחברה של גילי המחליף.

הם היו חבר'ה נחמדים והיה מעין קליק בין החבורות.
התברר שגם הם בדרך לאילת, הולכים לצלול בעיקר ולהיזרק על החוף
כמה ימים. החלפנו מספרי פלאפון וקבענו שניפגש איזה ערב ונצא
לבלות. רז, עקב התעניינותי בצלילה, הבטיח שייקח אותי לסיבוב
קטן במעמקים.

נפרדנו לשלום, חזרנו למכונית ויצאנו שוב לדרך, מחויכים. שארית
הדרך עברה ללא שום התרחשויות מעניינות (חוץ מהביקורים של
הצ'ולנט של אימא של איציק מדי פעם).

השגנו דיל מצוין דרך העבודה של איציק ולכן יכולנו להרשות
לעצמנו לקחת סוויטה במלך שלמה ולהתפנק כמו שצריך, לא שתכננו
להיות בחדר יותר מדי אבל בכל זאת זה נחמד, מה גם שהשירותים של
המלון ברמה מאוד גבוהה, אחלה אוכל, חדר כושר, חדר משחקים
וכו'.

נרשמנו בקבלה ועלינו לחדר, ואכן היה שווה כל שקל. חתיכת
סוויטה, משהו מהסרטים, שני חדרים, טלוויזית פלזמה ענקית,
בקיצור כל הפינוקים שאפשר לבקש.

התארגנו, פרקנו את התיקים, ירדנו לבריכה לבדוק את ה"סחורה"
ולתפוס קצת שמש. בסביבות שבע בערב השמש החלה לדעוך והרעב החל
לתקוף, החלטנו לעלות לחדר, להתקלח ולרדת לחדר אוכל לפרק את
הבופה. עלינו כולם, חוץ מרועי שכמו תמיד מצא לו איזו עלמת חן.
עם היד על הלב, רועי באמת מה שנקרא חתיך הורס ובשבילו להשיג
בחורות זה לא משהו מסובך, מה גם שהוא מגנט לבחורות שנקרא להן
"חופשיות מבחינה מינית ומוסרית", וכמו שאני מכיר אותו הוא
יופיע מתישהו במהלך הלילה כולו מחויך שמח וטוב לב.

לאחר כחצי שעה של שפשוף, סיבון, ניגוב, בישום וכל הנלווה,
היינו בדרכנו לחדר האוכל, מוכנים למסע שחיתות ופשיטה על הבופה
המסכן שאינו יודע מה מצפה לו.

ואכן, המתקפה הייתה חסרת רחמים ואף זכינו במספר מבטי זוועה
מחלק מהאורחים שלא מורגלים לראות מחזות מעין אלו.
לאחר כשעה לערך של האבסה ובליסה חזרנו לחדר כבדים ועייפים.
החלטנו ללכת לנמנם קצת, לצבור כוחות ללילה.

צנחתי על המיטה הזוגית, נותן למצעי הסאטן ללטף את גופי, לקחת
אותי למחוזות נסתרים. שוב מצאתי עצמי במצב אינטימי עם חתולת
מין יפיפייה, מתנשפים, נעים כגוף אחד במחול תאוותנו, נעים
בתיאום מושלם לעבר הסוף המיוחל. בשלב הקריטי הזה חבטה קרעה
אותי מחתולת המין שלי ומצאתי את עצמי שוכב על הרצפה.

הרמתי את ראשי ומעלי עמד רוני עם חיוך מטופש, הניף בפני את
אצבעו האמצעית ופתח בריצה אל מחוץ לחדר.
לקחתי מספר רגעים לאסוף את עצמי, ויצאתי לסלון. איציק וניר
ישבו על הספה וראו טלוויזיה. צנחתי על אחת הכורסאות, נאבק לסלק
את קורי השינה שאפפו אותי, צופה בחצי עין במרקע.

ושוב קאסמים נפלו בשדרות, ושוב בעל רצח את אשתו והתאבד, אותה
הכרוניקה של הרס עצמי שהמדינה שלנו כל כך טובה בה.

כתבה ספציפית תפסה את תשומת ליבי: "המשטרה מבקשת את עזרת
הציבור במציאת הילדה מרינה לובוב אשר נראתה לאחרונה בשעות
הבוקר המאוחרות לאחר שעזבה את בית הספר הממלכתי הראשון בת"א,
לבושה מכנסי ספורט וטישרט לבנה ועם תיק של המורדים."
הראו את ההורים בוכים ונראים מסכנים. "אנחנו רק רוצים את
מרינהל'ה שלנו בחזרה, בבקשה אם מישהו ראה אותה או יש בידיו
פרטים על מקום המצאה אנא תתקשרו למשטרת ת"א."

דברים כאלו ממש מעצבנים אותי. אם אתם לא יכולים לטפל בצאצאים
שלכם אז למה לכל הרוחות אתם הולכים ומשריצים אותם, כואב הלב על
הילדים.
איציק קטע את חוט המחשבה שלי. "תראו מה זה הרוסים האלו, בטח כל
היום שותים וודקה ומאבדים את הילדים שלהם." גם אני וגם רוני
הסתכלנו עליו אבל לא אמרנו כלום. מאז שהחברה הרוסיה שלו בגדה
בו, הוא שונא את כל הרוסים, לא משנה מי ומה, פשוט ככה.

"טוב, יאללה, לא מתאים לי להתבאס מהחדשות הארורות האלו, מה
אנחנו עושים הערב?"
"אולי תתקשר למה שמה, מוי כיף, שתבוא עם החברות שלה, אולי יצא
מהן משהו."
"זה רעיון מצוין, אני באמת אתקשר אליה", אמר ונעלם לחדר השני.
לאחר מספר דקות יצא מחויך. "סגור העניין. קבענו בלובי של המלון
בעוד עשרים דקות."

"אוו, סוף סוף כל הזמן שאתה מבזבז בצ'אטים מתחיל להשתלם." את
עשרים הדקות הבאות בילינו בהכנות ליציאה, יותר נכון שמונה עשרה
דקות, שתי דקות לפני השעה שנקבעה יצאנו מהחדר.
מכיוון שרועי טרם חזר ממסע הזימה שלו, השארתי לו פתק על השולחן
שאיך שהוא מגיע שירים טלפון.

בשעה היעודה היינו בלובי, סקרנים ומלאי תקוות לערב בלתי נשכח.
בשעה אחד עשרה ורבע נכנסה ללובי בחורה שזיהינו לפי הסימן
המוסכם שהיא ואיציק קבעו מראש.  הסימן המזהה היה בנדנה ורודה
עם הכיתוב HOT MAMA.
איציק ניגש והציג את עצמו, הם החליפו כמה מילים וניגשו אלינו
"תכירו זו ענת." "היי ענת מה העניינים?"
"הלו הלו בנים, הכל טוב הכל טוב, יאאלה Let's Roll."
אמרה והחלה ללכת לכיוון היציאה. אני חייב להודות שלא ציפיתי
לכוסית שכזו, ג'ינג'ית, מלאה במקומות הנכונים, עיניים ירוקות,
בקיצור לא רעה בכלל. כל שנותר לקוות הוא שהחברות שלה על אותו
הסטייל.

הלכנו אחריה כמו שלושה כלבלבונים שראו עצם עסיסית במיוחד.
בכניסה למלון חנתה מאזדה לבנה ובתוכה היתה בחורה. ענת נכנסה
למושב הנהג וסימנה לי ולרוני להיכנס מאחורה. איציק התיישב
לידה.

"היי אני תמי", הציגה עצמה הבחורה במושב האחורי. תמי לא הייתה
פחות מרשימה מענת, סגנון שונה - בלונדה שופעת וחייכנית.
"יש לנו עוד תחנה אחת לפני שנתחיל את הערב, צריכים לקפוץ לאסוף
את אינה, היא הלכה לישון וכיבתה את הפלאפון שלה".
הנסיעה עברה סבבה לגמרי, השיחה קלחה והתברר לנו שחוץ מתמי שהיא
אילתית, שאר הבנות לא אילתיות במקור אלא גרות ביחד ועובדות
באילת רק כחצי שנה.

נשמע לי מגניב לגמרי לעזוב הכל, לבוא לאילת, למצוא עבודה
מזדמנת ולחגוג כל לילה. "אוו, אוו, אכן מגניב, אנחנו חוגגות
כמו משוגעות יומם וליל", אמרה ענת, והחיוך השובב של תמי לא
הותיר שמץ של ספק בעניין.

אחרי כעשר דקות של נסיעה הגענו אל הבית של הבנות. בית פרטי,
ישן מעט, מבודד מבפנים. הבית נראה כמו חושה בסיני, מלא
מזרונים, לונגים וכלי עישון למיניהם. התיישבנו בסלון. ענת
נכנסה למסדרון ונבלעה בחשיכה, תמי וניר הלכו להכין קפה.

אני קצת התבאסתי מכיוון שהיה ברור שאיציק וענת דלוקים אחד על
השניה וללא ספק בין ניר ותמי היה קליק, כל שנותר לי לקוות הוא
שאינה תהיה שווה לא פחות מחברותיה והעניינים יסתדרו בינינו.

לאחר מספר דקות חזרה ענת וצנחה על הספה. "הפדלאה בשלבי יקיצה,
תיכף היא באה." ובאמת אחרי זמן לא רב הופיעה בפתח המסדרון
היצור הכי יפה עלי אדמות והציגה את עצמה כאינה.

לבי החל לפרפר לו בחוסר מנוחה, גרוני יבש והרגשתי שאם אני לא
תופס את המשענת של הספה אני נשפך על כל השטיח. אינה היתה גבוהה
כמעט כמוני, בעלת עור חלבי לבן לבן, שיער ארוך שחור פחם,
עיניים ירוקות גדולות גדולות שאפשר ללכת בהן לאיבוד לנצח
נצחים, שפתיים אדמדמות מלאות ובשרניות, חזה קטן וחצוף שפשוט
עומד שם ומצביע עליך.

עינינו נפגשו לרגע. אם זה היה סרט מצוייר אז היו מסתובבים
מסביב לראשי לבבות וזיקוקים היו יוצאים לי מהתחת. בו במקום לבי
נמס. כנראה שהייתה לי הבעה מטופשת על הפנים או משהו. לאחר כמה
שניות שנראו כנצח מתוק בעיניי, חזרתי להכרה וקלטתי שכולם
השתתקו, הסתכלו עלי וצחקקו, כולם חוץ מאינה שנדמה היה שהיא
חלקה עימי את הרגע הקטרזי שחוויתי. היא בהתה בי לעוד כמה
שניות, התקרבה אלי והתיישבה על הספה לידי, לגמה ארוכות מהקפה
שתמי הכינה מבעוד מועד, הציתה סיגריה, שאפה מלוא הריאות,
הסתובבה לכיווני ועברה לישיבה מזרחית, ובמבט מהורהר שאלה אותי
"תגיד, אנחנו מכירים מאיזה שהוא מקום?"

"מממ... אני לא חושב שאנחנו מכירים, אני די בטוח שהייתי זוכר
אותך."
לאחר כמה דקות של שיחה/חקירה הסתבר שאנחנו כן מכירים. לא רק
מכירים, אנחנו כמעט שכנים. אינה במקור גרה שני רחובות מביתי
ולמדנו באותו בית הספר. היא היתה שנתיים יותר צעירה ממני.

"שיו, איזה קטע מטורף, שנים גרים קרוב, לומדים באותו בית הספר
ובסוף נפגשים באילת."
"חחח... כן, כן, נו, אתה רואה מה זה, אני חושבת שזו יד הגורל
שנפגשנו, מה, לא ככה?"
"כן, אני בהחלט חושב ככה", ושנינו פרצנו בצחוק מתגלגל. במהלך
הצחוק אינה איפרה על עצמה. צחוקה רק התגבר, התפלקה לה מעין
נעירה ופה אני בכלל נקרעתי. שאר הנוכחים בחדר הסתכלו עלינו
כאילו נפלנו להם מהירח.

צלצול הפלאפון שלי קטע את מרתון הצחוקים. "מה קורה בן אדם, אני
חייב שתבוא לקחת אותי מהטיילת זריז", נשמע קולו של רועי מעברו
השני של הקו. "מה זריז, עזוב אותי עכשיו, אני באמצע משהו."
"עזוב אותך שטויות, אני ממש חייב שתבוא לקחת אותי עכשיו."
"מממ... אין לי אפילו מכונית ואנחנו לא במלון כרגע". אינה
סימנה לי שהיא תיקח אותי לאסוף את רועי. "טוב, טוב, אני בדרך
אליך." "סבבה, תודה אחי, אתה מציל אותי", אמר רועי וניתק.

אינה קמה והלכה לחדר להתלבש. להפתעתי, היא נשארה עם הבוקסר
והגופיה הלבנה, רק נעלה מגפי צבא לא שרוכות.
נכנסנו לאוטו ויצאנו לדרך. רוב הנסיעה הקצרה עברה בשתיקה
ובמבטים תכופים שלי ושלה. חייכתי לעצמי במחשבה - מסתבר
שהקלישאה נכונה, יש כזה דבר אהבה ממבט ראשון. כל שנותר לי
לקוות זה שגם בה היכתה הקלישאה כמו טון בלוקים של איטונג.

לאחר כחמש דקות של נסיעה הגענו לטיילת, חנינו ויצאנו לחפש את
רועי מכיוון שהוא לא ענה לפלאפון שלו. לאחר מספר דקות של שיטוט
החלטנו לרדת לכיוון החוף לשבת קצת. אם רועי יזכר שהוא זקוק
לטרמפ הוא כבר יתקשר, לי כרגע יש דברים יותר מעניינים בראש כמו
השפתיים של אינה, כל כך רציתי לטעום אותה, עניין אותי אם היא
מתוקה במציאות כמו בדמיון שלי.

כמעט מבלי לשים לב מצאתי את זרועי מסביב למותניה, מהלכים
לאיטנו על החוף בשתיקה. זו לא היתה שתיקה מעיקה אלא יותר כשקט
שלפני הסערה, דמי געש בעורקי, לבי פעם בחוזקה, זיעה קרה זלגה
במורד גבי, הרגשתי שוב כמו ילד בכיתה ו', מתרגש לפני הנשיקה
הראשונה שלו, והנה זה מגיע - מבטים מצטלבים, הנשימה כבדה, שפה
קרבה לשפה, עיניים נעצמות, מרגיש את הבל פיה החמים על פני,
שפתינו נפגשות ולשונותינו מתחילות במחול פראי וקסום.

אני מתמסר לה לחלוטין, מאבד תחושת זמן, מקווה שהרגע ימשך לנצח,
אבל כמו שאומרים גם לנצח יש סוף וגם לנצח הקטן שלנו.
את הנצח הקטן שלנו שלנו קטעו צעקות מבית הקפה שעל החוף. מספר
צלליות התקדמו לכיוון שלנו מבית הקפה בריצה, וככל שקרבו
הצלליות הן התבהרו. להפתעתי זיהיתי את אחת הצלליות כרועי,
ששלוש צלליות רודפות אחריו.

לרגע קפאתי במקום ורק צפיתי מאובן בקבוצת הצלליות השועטת
לעברי.
למרות שאני לא הטיפוס הגופני, האינסטינקטים השתלטו עלי וצעקתי:
רועי לפה!!! רועי רץ ועבר ביני לבין אינה ואז עצר ושלח את
מרפקו לאחור בכוח ופגע באפו של הרודף הקרוב אליו. באותו הזמן
אני עשיתי מה שנקרא פיסק'ה והפלתי את אחד הרודפים על החול וישר
פניתי לכיוונו של השלישי בכוונה להרחיק אותו מה שיותר מהר
מאינה. הרמתי את מבטי לכיוונה ומה שעיניי ראו זה מחזה מרהיב,
מסתבר שאינה למדה קרב מגע ומסתבר שהיא ממש ממש טובה בזה.
לא עברו שלוש שניות והבחור השלישי היה שרוע על החול, מייבב
ואוחז בידו.

רועי צנח על החול, מתנשף ובהה באינה בהלם. למען האמת, גם אני
בהיתי באינה שבאותו הזמן צחקקה. לא חשבתי שזה אפשרי אבל באותו
הרגע אהבתי אותה אף יותר מקודם.

"יאאלה, בואו נזוז מכאן לפני שהערסים האלו יביאו את החברים
שלהם", אמרה אינה. עשיתי היכרות בין רועי לאינה והתחלנו להתקדם
לכיוון הרכב, מצחקקים ומשועשעים.

לפני שהגענו אל הרכב, ניידת משטרה שעטה לעברנו. מסתבר שמישהו
טרח להזעיק משטרה עקב ההמולה והבלאגן.
מהניידת יצאו שני שוטרים. בינתיים החלה התקהלות מסביב. השוטרים
ניגשו למישהו מהקהל, החליפו כמה מילים והחלו להתקרב אלינו.
משום מה הם החליטו שאנחנו האשמים בכל העניין. לפני שהבנתי מה
קורה מצאתי את עצמי במושב האחורי של הניידת עם אינה ורועי.

הנסיעה עברה בשתיקה, איש איש שקוע במחשבותיו. נהימה מאחד
השוטרים "החוצה!" החזירה אותי אל המציאות. אמנם לא היינו עם
אזיקים אבל היחס היה מאוד בוטה ומשפיל. לאחר שהפקדנו את החפצים
האישיים שלנו אצל שוטרת בקבלה, הובלנו אל חדר קטן שהיה ריק
מלבד שני ספסלים, ונאמר לנו לחכות עד לבירור העניין.

לא עברה דקה ומבטי פנה אל רועי שישב לו סרוח על אחד הספסלים עם
הבעה מטופשת על הפנים.
"ועכשיו אדוני אולי יואיל בטובו לחלוק עימנו את השתלשלות
העניינים שהובילנו לחדר זה?"
"אהה אאהה... תראה, זה בכלל לא היה באשמתי, לא יודע מה הערסים
האלו בכלל רצו ממני, זה בטח בגלל שאני אשכנזי".
"איזה אשכנזי, אתה בכלל עירקי!!! נו, מה כבר עשית ולמי?"
"OK OK. כשהיינו בבריכה פגשתי איזו אחת בשם רונה, מסתבר שהיא
עובדת במלון, מפה לשם משם לפה זרמנו לים ודווקא בילינו לא רע
ביחד. הקיצר, באיזה שהוא שלב הגיעה חבורת ערסים, מסתבר שאחד
מהם הוא החבר שלה או חבר לשעבר לא ממש הבנתי, ומהר מאוד
העניינים התלהטו ואת התוצאה הסופית אתם כבר ראיתם", אמר
בחיוך.

"וואלה, תאמין לי בנאדם, הזין שלך יביא לסופך העגום ביום מן
הימים והכי מטריד שכנראה גם את סופי", נהמתי לעברו בכעס
מאולץ.
קשה לי לכעוס על רועי. בת'כלס, חוץ מהעניין שלו עם נשים הוא
אחד האנשים שאני הכי אוהב והכי סומך עליהם בעולם.
אינה הסתכלה עלינו מהצד וצחקקה. "אתם נשמעים כמו זוג נשוי, יש
משהו שאני צריכה לדעת?"

רועי די מהר נרדם ואני ואינה ישבנו חבוקים. למען האמת קצת
המומים (לפחות אני) מכל העניין. אני חייב להודות שאינה לקחה את
כל העניין בפרופורציות ולא מאוד נלחצה מהעניין, ואני חייב
להודות ששאבתי מזה נחמה ונרגעתי מעט ובסופו של דבר גם אנחנו
נרדמנו.
באיזה שהוא שלב התעוררתי. אינה ורועי עדיין ישנו, קמתי להתמתח
ולהפתעתי ראיתי מהחלון אור יום.
לאף אחד מאיתנו לא היה שעון ומכיוון שהשוטרים לקחו לי ולרועי
את הפלאפונים, לא ידעתי בדיוק מה השעה אבל קשה לטעות - כבר
בוקר.

ניגשתי אל דלת הברזל, ניסיתי לפתוח ללא הצלחה מרובה, נעלו
אותנו פה לילה שלם - מה זה פה, דיקטטורה?!
לא יודע איך להסביר את זה, פשוט הגעתי בשניה לנקודת רתיחה
והתחלתי לדפוק על הדלת בכל הכוח.
רועי ואינה קפצו מהספסלים, לא מבינים מה קורה. לאחר חצי דקה
לערך שבה הוצאתי את העצבים שלי על דלת הברזל הקרה, נפתחה הדלת
ועמד מולי שוטר מופתע. "מה אתם עושים פה?" "תקעו אותנו פה
אתמול בלילה ושכחו מאיתנו או משהו."
"אהה כן, ההתפרעות בטיילת, מממ... טוב, אתם משוחררים, ודיר
באלק אם אני אראה אתכם פה שוב", אמר והלך.

חשבתי לעצמי שזו כזו חוצפה ושאני צריך להתלונן, אבל כל כך
שמחתי לצאת מכאן שלא קסם לי הרעיון לבלות פה עוד חצי יום
בבירוקרטיה.
הלכנו לשוטרת בקבלה, לקחנו את החפצים האישיים שלנו ועפנו משם.
עמדנו מחוץ לתחנה, מעריכים מעט יותר את החופש שאליו אנו כה
מורגלים ביום יום, הדלקתי את הפלאפון ורעש ההודעות הקוליות
נשמע מספר פעמים לא מבוטל, כמו כן אצל רועי. החבר'ה השאירו לנו
32 הודעות בנסיון לברר מה קורה איתנו ולאן נעלמו עקבותינו.

עצרנו מונית בכניסה לתחנה וביקשנו לטיילת, האוטו של אינה נשאר
שם אתמול. אני ואינה הצטנפנו במושב האחורי, כואבים ודואבים
מהלילה על ספסל הברזל הקשה והקר.
רועי ניצל את הנסיעה להחזיר טלפון לאיציק ולרוני ולהרגיע אותם
ולהכינם לבואנו הקרב. "אנחנו גוועים ברעב, אולי תבואו לטיילת
ונרביץ ארוחה." הוא החליף עם איציק עוד מספר משפטים והודיע
לאינה ולי שהחבר'ה בדרך לטיילת וניפגש בבית הקפה לארוחת בוקר.
"ענת אמרה שאת כבר תדעי על מה מדובר." "תגיד לה שתביא לי את
הפלאפון שלי." רועי העביר את המסר וניתק.

באמת קיבתי המסכנה ריקה היא ולא תתנגד לארוחת שחיתות הגונה,
ומבט קצר על אינה הבהיר לי שהיא מסוג האנשים שלא מתחילים את
היום בלי קפה חזק על הבוקר, ועל הקיבה הביונית של רועי אין
צורך להרחיב, לכן נראה לי ממש במקום, למרות שמה שבאמת התחשק לי
זה לישון.

לאחר דקות ספורות הגענו למעוז חפצנו. רועי שילם לנהג המונית
והתחלנו עושים דרכנו אל בית קפה בשם פאן פאן. אינה אמרה שיש שם
ארוחות בוקר שחבל על הזמן.
פאן פאן? חשבתי לעצמי שזה נשמע יותר כמו מועדון של גייז או
שפשוט ערב במעצר העלה בי קונוטציות הומוארוטיות.
מיהרתי לנפנף את המחשבה הזו מראשי ולהתמקד במה שבאמת מעניין
אותי, אינה.
תוך כדי הליכה כרכתי את זרועי סביב מותניה כאילו זה הדבר הכי
ברור בעולם, ולשמחתי היא קיבלה אותי בשמחה אל חיקה ושוב אותו
החיוך המטופש תפס את מקומו. אבל מה אכפת לי, מה בנאדם יכול
לרצות יותר מזה בחיים?
רועי העיף עלי מבט מחויך, צחקק לו ופתח את הדלת.

המקום היה די ריק, שולחן פה, שולחן שם, לא משהו מיוחד.
אני ורועי תפסנו שולחן ואינה הלכה לשירותים, בינתיים החבר'ה
הגיעו ותפסו את מקומם סביב השולחן.
"נו, מה שלום העצירים הצעירים שלנו?" שאל איציק, מבסוט מעצמו.
"בסדר, בסדר, זה מה יש כשאתה חי במדינה דמיקולו", הפטרתי
לעברו.
בינתיים אינה חזרה מהשירותים והתיישבה לידי. "נו, מה קורה,
בננות, עשיתם חיים בזמן שאנחנו בילינו בקאלבוש?"
לאחר רגע של הסמקה ושתיקה כללית הבנו שלא בזבזו יותר מדי זמן
ונהנו החבר'ה.

"הנה הפלאפון שלך בהמה", אמרה ענת וזרקה לאינה את הפלאפון
שלה.
בינתיים הגיעה המלצרית והחלה לקחת הזמנות מהסובבים. פתאום אינה
שהקשיבה להודעות קפצה כנשוכת נחש, לבנה כסיד, כולה רועדת.
"מה קרה?!" קמתי וניגשתי אליה וכמוני עשו הבנות. הבנים לא כל
כך ידעו איך להגיב אז נשארו יושבים.
"אח... אחו... אחות... אחות שלי נעדרת מאתמול." "מה זאת אומרת
נעדרת?"
"לא יודעת, היא יצאה אתמול לבית הספר ולא חזרה הביתה, רגע אני
אתקשר לאימא שלי."
אינה זזה הצידה מעט חייגה וניהלה שיחה בת שתי דקות ברוסית,
ניתקה, פנתה אלינו בעיניים דומעות ואמרה שהיא חייבת להגיע
הביתה עכשיו.

ענת אספה את אינה וחיבקה חזק חזק ותמי התקשרה להזמין כרטיס
טיסה. "את לא במצב לנהוג", מלמלה, ספק לאינה ספק לעצמה.
למען האמת לא כל כך ידעתי איך להגיב ומה להגיד, הרי בכל זאת
אני מכיר אותה שעות ספורות. למרות הקרבה שפיתחתי אליה, עדיין
אני בסופו של דבר זר.

אז פשוט עמדתי ובהיתי באינה, מרגיש כל כך חסר אונים ולא יכול
לעזור.
כל כך רציתי לאסוף אותה בזרועותיי ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר,
אבל כל מה שיצא לי מהפה היה מלמול לא ברור.
"טוב, הטיסה יוצאת עוד 40 דקות, אנחנו חייבות לזוז לשדה", אמרה
תמי. קמנו, אספנו את הדברים שלנו ועשינו דרכנו אל המכוניות.

סיכמנו שניסע אחרי הבנות לשדה התעופה בכדי ללוות את אינה.
כל הדרך ניקרה מחשבה במוחי, רק שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני
רואה אותה. אני מודה שזה אנוכי מצידי אבל זה היה חזק ממני.
הנסיעה הקצרה עברה בשקט, כל אחד מכונס במחשבותיו. "וואי,
זוכרים שראינו אתמול בטלוזיה את ההורים שבכו בגלל שהילדה שלהם
נעדרת, נו, לילדה קראו מרינה לובוב." "איזה קטע מטורף, נראה לי
שזו אחותה", אמר רוני.

הרגשתי כל כך חסר אונים ומבואס רצח. מה שבטוח ששארית החופשה
הלכה פקקטן ובכלל לא בא לי יותר להיות באילת. נכנסנו לטרמינל.
אינה ניגשה עם תמי לדלפק לאסוף את הכרטיס שלה ואני עמדתי
וניסיתי לחרוט את דמותה של אינה בזכרוני.

"טוב, אני חייבת לזוז, תיכף ההמראה", והתחיל סבב החיבוקים
והבכי. כשהיא הגיעה אלי חיבקתי אותה חזק חזק, מפחד שאם אשחרר
לא אראה אותה יותר לעולם. אלפי משפטים ורגשות עברו לי בראש אבל
מילים לא. "ביי לך, אני מצטערת שלא היה לנו יותר זמן, אבל הדבר
היחידי שיש לי כרגע בראש זו אחותי", אמרה בעיניים דומעות והחלה
ללכת.
בעודי עומד שם ומסתכל עליה נעלמת בין האנשים הרגשתי צביטה בלב.
בכל לבי אני מאמין שהיא האחת בשבילי ואין עוד אחת כזו בכל
העולם.

עמדנו עוד מספר דקות, בוהים באנשים העוברים והשבים ולאחר מכן
התפזרנו איש איש לדרכו. הנסיעה למלון הייתה שקטה ובשיחה הקלה
שנוהלה לא הייתי מעורב. שקעתי במחשבות ובדיכאון.

תעשה פרסה, חוזרים לשדה תעופה!
"שכחת משהו שם?"
"כן, שכחתי את אהבת חיי."
"מה זאת אומרת?" שאל איציק בפליאה.
"החלטתי, אני טס עם אינה, אני לא אתן לה להיעלם לי מהחיים."
"תגיד לי מה נדפקת? אתה מכיר אותה חצי יום."
"לא אכפת לי, אני צריך להיות איתה ולתמוך בה!"
"עזוב אותו, אתה לא רואה שהילד מאוהב", אמר רועי ודפק את חיוך
הג'וקר שלו.
מספר דקות לאחר מכן עשיתי את דרכי אל המטוס בדרך להפתיע את
אינה.

לבי פעם בחוזקה, מאיים לקפוץ מגופי החוצה ולברוח כל עוד נפשו
בו. בעודי עושה את צעדי האחרונים בדרך למטוס הרגשתי כמו נידון
למוות שצועד אל עבר הכיסא החשמלי. שמתי את כל הביצים בשק אחד
וכל שנותר לי לקוות הוא שהצעד הזה, הצעד שכל כך לא מאפיין
אותי, יתקבל טוב, ובתקווה שאינה לא תחשוב שאני איזה ווירדו
מטורף.

נכנסתי למטוס ושלושה מושבים מדלת הכניסה ראיתי את אינה. למזלי
הטיסה הייתה די ריקה והמושב לידה היה ריק. ניגשתי ופשוט
התיישבתי. אינה הפנתה את מבטה בתדהמה "מה אתה עושה פה?!" "אני
אוהב אותך בטירוף ואני מרגיש שאני צריך להיות איתך ולתמוך
בך."
"אתה כזה מתוקי, גם אני אוהבת אותך ואני מאוד שמחה שאתה לצידי.
אני צריכה את כל התמיכה שאני יכולה לקבל." אינה חיבקה אותי
ולאחר דקה נרדמה עלי. שארית הטיסה עברה כשאני מלטף את שיערה
ומחבק חזק חזק.

לאחר הנחיתה החלטנו להתפצל. אינה תיסע ישר הביתה ואני אקפוץ
לאיציק הביתה לקחת את האוטו שלי וניפגש אצלה בבית.
נשקתי לשפתיה והכנסתי אותה למונית, ואני תפסתי את הבאה ונסעתי
לאיציק. כל הדרך ישבתי עם חיוך מרוח על פרצופי וגאה בעצמי על
היוזמה והאומץ שהפגנתי.

כשהגענו לבית של איציק, מלא ניידות עמדו בכניסה לחניה. "אני
מקווה מאוד שלא קרה כלום למשפחה של איציק", חשבתי לעצמי.
שילמתי לנהג המונית והתקרבתי לחניה לראות במה מדובר. כשהתקרבתי
מספיק ראיתי את אבא של איציק מדבר עם איזה שוטר ועוד כמה
שוטרים מחטטים לי באוטו ומצלמים.

"מה קורה פה?" צעקתי לכיוון השוטרים. אבא של איציק החליף מילה
עם השוטר שלידו והוא סימן לשוטרים לתת לי להיכנס. "רועי
ליכטמען?" שאל השוטר חמור הסבר. "כ... כן, אני רועי ליכטמען,
מה בדיוק קורה פה ולמה לכל הרוחות פרצתם לי לאוטו?"
"מר ליכטמען, האם ידעת שהיית מעורב בתאונת דרכים קטלנית
אתמול?" "מממ... אני, מה פתאום? הייתי עד עכשיו באילת, על איזו
תאונה אתה מדבר בכלל?!"
פתאום, ללא כל אזהרה, אותו השוטר תפס אותי בצוואר בכוח והוביל
אותי אל המכונית שלי והוריד אותי על הברכיים. הייתי בשוק מוחלט
ונסחבתי כמו בובת סמרטוטים, נותן לו להוביל אותי.
ובעודי על הברכיים מול האוטו שלי ראיתי רגל קטנה מתחת לאוטו,
התכופפתי עוד קצת ואת מה שעיניי ראו לא אשכח לעולם.
ראיתי ילדה קטנה תקועה מתחת לאוטו, תלויה מהקפיצים ומהתושבות
האחוריות של האוטו, ופתאום הכה בי ריח נורא שאין לי דרך אחרת
לתאר אותו חוץ מריחו של המוות בכבודו ובעצמו. באותו הרגע הקאתי
את נשמתי והתחלתי לבכות ללא כל שליטה. לאחר דקה לערך ניגשו אלי
שני שוטרים, הרימו אותי, שמו עלי אזיקים ולקחו אותי לניידת.

הגענו לתחנת המשטרה והובילו אותי לחדר בלי חלונות, ריק חוץ
משולחן ושני כיסאות, אחד מכל צד. השוטר שחרר אותי מהאזיקים
והושיב אותי על הכיסא ויצא, התרוצצו לי מיליון מחשבות בראש,
איך זה היה יכול לקרות? איפה זה קרה? לא הצלחתי להתרכז, המראה
של הילדה הקטנה והריח הנורא הזה לא עזבו אותי ובחילה תקפה
אותי.

הדלת נפתחה מאחורי, ונכנס אדם בלבוש אזרחי.
"שלום, אני הבלש סוויסה. אני החוקר במקרה התאונה שלך, מר
לכטמען. אנחנו פה בכדי להבין מה קרה ואיך בדיוק דרסת למוות
ילדה קטנה ולא טרחת אפילו לעצור".
"אני נשבע לך שאני לא דרסתי אותה, אההה... כאילו, כנראה שכן
דרסתי אותה, אבל אני לא יודע איך זה קרה בכלל ואני לא ידעתי
מזה, אני נשבע, נשבע, נשבע" והתחלתי שוב לבכות.
"תראה לכטמען עפ"י החקירה שלנו ועפ"י העבר הנקי שלך, עלתה
ההשערה שאתה באמת לא היית מודע לזה שדרסת את הילדה הקטנה ולא
מדובר פה במקרה של פגע וברח, ובמקרה הזה ההאשמה של הריגה בשוגג
הייתה הופכת לרצח מדרגה ראשונה והיית יושב בכלא לשארית חייך,
ועפ"י חוקר התנועה שלנו מדובר פה במקרה שטרם יצא לנו להיתקל
בו, מכיוון שהג'יפ שלך גבוה מאוד - הילדה במקום לעוף עקב
הפגיעה פשוט עלית עליה והילקוט שלה נתפס בקפיצים".
"ואני, לכטמען, יצא לי לראות הרבה חרא בחיים שלי ולא יכולתי
שלא לבכות אחרי שראיתי את הגופה של הילדה הקטנה והיפיפיה הזו
תלויה מהג'יפ שלך, כולה מלאה בדם וחסרת חיים, וכל שנותר לי
לקוות הוא שהיא מתה מעוצמת הפגיעה ולא נשארה תלויה בחניה
גוססת, בזמן שאתה עשית חיים באילת."
"ובאמת מזל שמר לוי הריח את הריח בחנייה שלו וקרא לנו, אחרת מי
יודע כמה זמן הייתה נשארת שם וההורים שלה לא היו יודעים מה עלה
בגורלה ואולי אפילו מאשימים את עצמם במחשבה שאולי היא ברחה
מהבית."

"אז מה שקורה עכשיו זה שאתה מקבל שלילה לשלוש שנים והרכב שלך
מוחרם בגלל שהוא עבר שינויי מבנה כגון גלגלים גדולים מהגודל
המותר, שזה למעשה מה שנותן לרכב שלך את הגובה שלו וזו הסיבה
לטרגדיה הנוראה הזו, ולדעתי אתה יוצא פה בזול. אם זה היה תלוי
בי, אני לא יודע מה הייתי עושה לך."
"תחתום לי על הטפסים תן לי את הרשיון שלך ואתה משוחרר."
חתמתי על הטפסים והרגשתי מצד אחד הקלה גדולה ומצד שני הרגשתי
רע כל כך, אבל היצר האנוכי שבי דחף אותי לחתום, לתת את הרישיון
ולעוף משם מה שיותר מהר.
לאחר שביצעתי את הדרוש עשיתי את דרכי החוצה.
"לפני שאתה הולך, לכטמען, יש לי מתנה בשבילך", והבלש הגיש לי
תמונה של ילדה קטנה לבושה בשמלה אדומה פרחונית, ועל התמונה
למטה הופיע השם מרינה לובוב. השם נשמע לי מוכר, אבל הייתי אפוף
ולא הצלחתי להיזכר.
"זו מתנה ממני ומההורים שלה, ככה שלא תשכח אותה בחיים שלך כמו
שהם לא ישכחו."

הכנסתי את התמונה לכיס ויצאתי מהחדר. בקצה המסדרון ראיתי את
אינה רצה לכיווני. חייכתי, איך היא ידעה שאני פה בכלל, חשבתי
לעצמי, איזה קטע מטורף. אינה הגיעה אלי. פרשתי את ידיי לחיבוק
ובמקום חיבוק קיבלתי אגרוף לפנים. כל כך לא הייתי מוכן לזה
שמעוצמת האגרוף נפלתי אחורה.

אינה גהרה מעלי, בוכה בטירוף. "יא בן זונה, אתה רצחת את אחותי,
הלוואי שתמות" וירקה בפני.
אחד השוטרים במסדרון הרים אותה ממני וריסן אותה. היא הסתכלה בי
במבט כל כך מלא שנאה ותיעוב, והמשיכה לצרוח "הלוואי שתמות,
לקחת את אחותי הקטנה ולקחת את לבי, הלוואי שתמות."

הסתכלתי עליה ועל הסובבים ופשוט התחלתי לרוץ ולרוץ כמו משוגע,
העיקר להתרחק מהמבט הנורא שלה. רצתי עד שפשוט קרסתי באיזו גינה
ציבורית ונשכבתי על הדשא, ממלמל "מרינה, מרינה, אני כל כך
מצטער, אני כל כך מצטער."

ומאז עברה שנה וחצי ואני נוסע לעבודה באוטובוס ולא יכול שלא
לחשוב על מה שהיה יכול להיות ביני לבין אינה ומאז לא הצלחתי
להתאהב שוב עד עצם היום הזה, זה כנראה העונש שלי.

ובלילה, כשאני שוכב לבד במיטה בחושך, אני רואה את מרינה שמחה
ומצחקקת בשמלה האדומה ואופף אותה אותו ריח נורא שלא יעזוב אותי
כנראה לעולם.