כי אף אחד כבר לא מבין מה אני בעצם אומרת...

השביל שהלכתי בו היה מכוסה חולות. נראה כאילו המון זמן איש לא
צעד שם. ואני הולכת לבד. רק את המחשבות אני שומעת בראש. מדי
פעם איזה שיר מתנגן לי בראש. אבל הוא עובר מהר. כי שירים מטבעם
לשמח. אבל אני, אני שקועה במצבי, שהוא לא כזה עליז. אני חושבת
עליו, ועל מה הייתי אומרת אם היית יכול לקרוא את מחשבותיי. כבר
יותר מחצי שנה שאני חושבת עליך. כמה מיוחד היה הכל, ואיך שלא
ידעתי להעריך אותך כשהיית שם. ואיך הכל נגמר פתאום. בלי
שהספקתי להבין מה יש לי. החלטתי לא לוותר. כי פעם אחת גם לי יש
את הזכות להיות מאושרת. אבל האושר שלי, הוא לא האושר שלך. ומה
שמשמח אותי לאו דווקא משמח אותך. רציתי שתהיה שלי. רציתי כל כך
שזה כאב לי. מיליון ואחת מילים אני כתבתי. רציתי שתבין, ואולי
גם תגיד לי שגם אתה מרגיש ככה. אבל זה לא קרה. זה לא כזה שוק
בשבילי. אולי כי בחיים אף אחד לא אהב אותי. והחומות? מה איתן
באמת? מי הקים אותן? איך הן הגיעו לפה ככה יום בהיר אחד, בלי
להגיד לאף אחד? אני יודעת, הן שם. אני מרגישה. ואתה? אתה
המשכת. הלוואי וגם אני יכולתי. מה יש לכם להציע לי עכשיו?