אתה יושב מולי.
ראשך טמון בין כתפיך, שעון על השולחן.
אינך משמיע קול.
רק מפעם לפעם אני מבחינה בדמעה הזולגת.
כבר לא ברור על מה אתה בוכה.
כי יש לך כל כך הרבה סיבות.
אבל על האהבה אתה כנראה הכי בוכה.
די מפליא לחשוב.
כי הרי אתה, שמתמודד על בשרך עם מציאות של משפחה שלא בחרת
להיוולד לתוכה ולתןך המטען שהיא נושאת, שמתמודד על בשרך עם
החובות ועם האנשים ברחוב, מפליא שבסופו של דבר על האהבה אתה
הכי בוכה.
משהו בתוכך מת.
אתה יודע זאת, אני רואה זאת.
אתה תהיה מרושש ותראה מצבים קשים יותר ממה שראית עד כה, ואתה
תשרוד את כל זה. שום דבר מזה לא יגרום לך לטמון ראשך בין
כתפייך. אבל האהבה כן תגרום לך.
היא הלכה, ואתה כבר לא מוצא את הכוח להתמודד עם המציאות הזאת
שלא בחרת בה.
לפני שאתה הולך, אתה מישיר מבט לכיווני.
רפוי גופך, עיניך אינן מצליחות להסתיר את אשר הלב מרגיש.
משחרר משפט של "יהיה בסדר", אין שמץ של חיוך על פניך.
אני רוצה לחבקך.
אני שותקת. האם באמת תהיה בסדר? לאן מציאות חייך תיקח אותך,
אני תוהה לא פעם. והאם הבחירות באמת אך ורק בידינו?
אותך, יותר מכל, אני מעריצה.
על אותם כוחות.
ומול הכוח העצום ביותר של האהבה,
נשברת שהיא הלכה.
ואני מייחלת בתוכי שאכן, פעם אחת, יהיה בסדר.
שתמצא מקום מבטחים...

          מוקדש בהמון אהבה לאדם עם הכי הרבה כוחות שפגשתי.
                              רק תשמור עליהם...