עודי רובץ כרגיל בתחתית המכתש
צץ משום מקום זקן ובאוזניי לוחש:
"כל ואדי יושב בין שתי שלוחות
הדרך לפסגה רצופה תהפוכות..."

הוא נעלם כמו הזיה מותיר שובל של נקודות (...)
אך משהו בדבריו היה, שגרם לי להודות
מספיק שנים כיליתי על רביצה במכתשים,
הגיע זמן להתרומם ולקום מהקרשים

אז התחלתי לטפס לכיוון הפסגה,
חולם על הרגע שבה אני אגע,
אי בודד בעננים, נקי משאיפות,
אוכל שם לרבוץ בלי שום נקיפות

המסלול מתפתל, עולה, יורד, עולה, עולה
ואני מקלל - השרב אותי צולה!
אך נושך שפתיים ומוסיף בהליכה
בודאי אחרי הואדי, תבוא עוד שלוחה!

הה, העפלתי לפסגה בשארית כוחותיי
מביט אחורנית - נוף מקסים מתחתיי,
הנה סוף סוף אני על גג העולם,
יכול להשקיף מגבוה על כולם!

הזקן צץ לו שוב וקורא לי "אדיוט,
כל שלוחה עומדת בין שני ואדיות.
טיפסת על הרים כדי למצוא את השמחה,
לא חשבת להעיף מבט מתחת לאפך?"

"הגעת לפסגה, ומה ההבדל?
במקום להיות שם, אתה שוב מסתכל."
ולפני שנעלם שוב בעוד דילוג קליל,
הספיק ללחוש "אל תגלה אך, גם האויר כאן די דליל"