איש אחד, לא משנה מי, נגיד אתה, חיפש משמעות.
כל בוקר הוא התעורר, ועוד לפני שצחצח שיניים ושתה קפה, או קודם
שתה קפה ורק אחר כך צחצח שיניים, הוא חיפש משמעות.
הוא התחיל לחפש משמעות בגיל ממש צעיר. הוא אפילו ביקש מהגננת
שולה שתעזור לו לחפש, אבל היא הושיטה לו יד, הובילה אותו אל
ארגז החול, נתנה לו דלי וכף ואמרה לו שיאפה עוגת חול.
בבית הספר היסודי הוא הכי אהב שיעורי חקלאות, כי בשיעורי תנ"ך
אמרו "מעפר באת ולעפר תשוב". סבתא שלו, שזמן קצר לפני כן שבה
אל עפר, עזרה לו להבין שהזמן דוחק ושיעורי חקלאות זה הכי עפר
שיש. וכך בין הצמחים ורגבי האדמה שזה עתה נעדרה היה מחפש
משמעות. את החיפושים הוא עשה בהיחבא. הוא חשש ששאר הילדים
יצחקו ויעליבו ויגידו שהוא טמבל, כי משמעות זה משהו שרק גדולים
מחפשים.
אביו שדווקא מאוד הבין לליבו, אבל לא היה מסוגל להראות לו היכן
בדיוק נמצאת משמעות, לקח אותו לטיולים רבים ברחבי הארץ. הוא
טען שככל שירחיבו את אזור החיפושים, כך יהיה יותר סיכוי
להיתקל, אפילו באקראי, במשמעות שבטח גם היא מחפשת איש.
בתיכון, חיפוש המשמעות הפך לכמעט בלתי אפשרי, כי השדיים של
הבנות הסתירו כל רמז למשמעות, שאולי היה בסביבה.
כשהוא התגייס לצבא הוא בחר להיות רס"ר משמעת, שזו המילה הצבאית
הכי קרובה למשמעות. הוא היה מרסר טירונים מבוקר עד שהתעייף,
והיה צונח אל המיטה, מתעטף בשמיכה, וחולם שיום אחד ימצא
משמעות.
אחרי השחרור הוא ממש התמכר לצפייה בטלוויזיה. הטלוויזיה לדידו
היתה אמצעי החיפוש האולטימטיבי. היא הביאה את כל העולם, וגם
מקומות שמחוץ לעולם, אל פתח הכורסא שלו. מידי פעם הוא היה רואה
על המסך כל מיני אנשים קטנים עם מילים גדולות מבטיחים שיראו לו
היכן בדיוק נמצאת משמעות, אבל הם אף פעם לא קיימו.  
בבוקר שאחרי ליל כלולותיו הוא התעורר מלא מרץ, למרות ששנת
הלילה שלו היתה מאוד קצרה, ושוב חיפש משמעות, וכל שמצא היה כתם
דם על הסדין הלבן.
היתה לו עבודה כלל לא משמעותית, וגם המשכורת היתה לא משמעותית,
ואפילו לא התקרבה לשכר הממוצע במשק. הוא תמיד טען שמשכורת
ממוצעת זו רמאות לשמה, כי אם מישהו מרוויח בדיוק כפול מהממוצע,
אז יש אחד שלא מרוויח כלום, ואיך אפשר לקרוא לכלום משכורת.
הוא עשה מאמצים על-אנושיים להביא 3.4 ילדים לאוויר העולם, אבל
בכל זאת יצא לו מספר עגול. למרות זאת הוא חינך את ארבעת ילדיו
להביא 3.2 נכדים לעולם, אבל גם לילדים שלו פשוט יצא מספר עגול.
הם היו קצת לא ממושמעים, וגם קצת עצלים, והוא היה בטוח שזו
הסיבה.
ועדיין, למרות שכבר היה בגמלאות מספר שנים, וכל שרצה היה לנוח,
הוא עדר את גינתו הקטנה וטיפל בה בקפידה, מדי יום. ביום שישי
אחד, לאחר ששב מעבודת הגינה, הנכדה שלו בת השישה חודשים, שבאה
עם בת זקוניו ובעלה לעשות אצלם שבת, חייכה אליו חיוך זוהר נטול
שיניים.
במוצאי שבת בשלהי החיים הגוף שלו החליט שהגיע הזמן לשוב אל
עפר, והוא לא העיר את האיש בבוקר המחרת.
הוא מעולם לא הגיע לגדולות ונצורות והכי גבוה שהגיע היה בטיול
גמלאים לאלפים השוויצרים.
לאחר מותו של האיש, החיים לפתע נראו לאשתו חסרי משמעות, אבל
היא נשארה נאמנה לסטטיסטיקה, וחייתה שבע שנים נוספות.