והיא מקלפת את חיוכה,
והוא שותק.
והיא בוחנת דמעותיו שנוטפות על חולצתה,
וזה כואב.
ומתמלא האור דממה,
בתוך האדמה,
והפרח עוד נושר
ומתייתם.
והיא נושקת שפתותיו
והוא בורח
והיא סוגרת על עורו
והוא פוקח
עוד דמיון שנעלם,
באהבת אדם,
והוא בוכה,
והיא לבד
הוא לא שוכח.
דרך צלל אפור רואה
כל מילה, וכל דמעה,
ושנאה בחשיפה,
שהוא לא אהב אותה
והיא לא ידעה...
וזה כואב וזה בלב
הוא יאכזב, והיא תשב,
והוא יסביר, שזה עבר,
והיא תבכה
וזה לא ייגמר
מחר... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.