זאת אני ומי שרוצה להיות חלק מחיי יצטרך להתמודד עם מי שאני
זאת אני ומי שרוצה להיות חלק מחיי יצטרך להתמודד עם מי שאני
זאת אני ומי שרוצה להיות חלק מחיי יצטרך להתמודד עם מי שאני
זאת אני ומי שרוצה להיות חלק מחיי יצטרך להתמודד עם מי שאני
זאת אני ומי שרוצה להיות חלק מחיי יצטרך להתמודד עם מי שאני
גם אם אני אקום בכל בוקר ואגיד לעצמי מול המראה את אותו המשפט
הכל כך עמוק הזה - לא נראה לי שאני אאמין לעצמי...
הרי אני כבר את הטעות שלי כבר עשיתי. התחלתי את כל המסע הזה,
את כל ההתמודדות הקשה הזאת ברגל שמאל.
כשתינוק מבקש במבה ולא נותנים לו, הוא מתחיל לצרוח ולבכות עד
שהוא מקבל את מבוקשו... ומאותה הפעם שהוא קיבל את מה שהוא רצה,
הוא ימשיך לבכות בכל פעם שהוא ירצה משהו ויאמרו לו לא.
הפכתי את ההורים שלי לתינוקות, תינוקות חסרי אונים שכל מה שהם
רוצים זה למנוע בכל דרך אפשרית מהבת שלהם להפוך ליצור מוזר,
סוג של מוטציה - חחח... מצחיק, שכל מה שביקשתי זה לאהוב, והכל
נראה להם בעין כל כך שונה. הם כבר יודעים שכל מה שהם צריכים
לעשות זה להזיל דמעה ולמחות על האבל...ייסורי המצפון כבר יעשו
את שלהם.
בא לי לפקוח להם את העיניים ולומר להם להניח לי... לפקוח להם
את העיניים ולהראות להם מצב הגיוני, לפקוח להם את העיניים
ולהסביר להם שבלעדיהם הייתי כבר נפרדת מאותה ילדה שכל כך אהבתי
באופן טבעי, בלעדיהם, ולא צריכה להיפרד - כי אמא אמרה או כי
אבא לא מקבל...
שוב חושבת על המעגל הלא סגור הזה... שאני באמת חושבת שהיה יכול
להיסגר יפה מאוד בלי עולם המבוגרים.
אבל כמו שאמרתי, אני את התהליך התחלתי הפוך... כמו מטומטמת -
טעויות של טירונית.
ואני לא מדברת רק על הילדה שלי - שעכשיו באופן אוטומטי אני כבר
לא מרשה לעצמי להתגעגע אליה אפילו (כי התרגלתי).
אני מדברת על החבילה כולה... שקיבלתי ביום שנולדתי ועד היום
אני לא מצליחה לחיות איתה ועם ההורים בצורה מאוזנת והרמונית.
כל כך הרבה מחשבות...
בכל פעם שאני נקלעת לפרשת דרכים, חושבת מה "היא" הייתה עושה...
"היא" שאסור להזכיר את שמה - כי אחרת יבוא איזה פרצוף עקום...
ושוב נזכרת ש"היא" זאת לא אני.
אני החלשה, אני ה"מתחשבת", אני לא מסוגלת לעמוד על שלי מול
ההורים, אני לפעמים באמת חושבת פעמיים עד כמה זה נורמלי או לא
לאהוב בנות.
בכל זמן שאני צריכה כח, אני נזכרת ב"היא" שחזקה יותר ממני, היא
עולה לי במחשבות (בלי להתגעגע - כי אסור), אבל מה "היא" הייתה
עושה?!
ו"היא" נותנת לי כח, אפילו שהיא לא מרגישה...
ו"היא" עדיין בעלת חשיבות רבה... אפילו שהיא לא יודעת.
והיא, היא לא יודעת שאני בחיים לא אמכור אותה, לאף אחד, אפילו
בעד שום הון שבעולם.
שוב מחשבות, בלי שוב קשר, נכנסות ויוצאות מהראש...
יושבת וכותבת, סתם כי הרגשתי רע פתאום.
אסור לדבר, אסור להתגעגע, אסור לענות, אסור אסור אסור...
אבל בכל זאת היא עוזרת לי, אפילו אם היא לא יודעת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.