אז עמדנו לנו שמה, על סלעי הכורכר, האגם שלמטה הפיץ ניחוח שליו
והשקט שמסביב גרם לי לעייפות קלה. גיל עמד מולי צוחק, פשט את
חולצת הביטלס שלו והניח אותה על אחד הענפים שיצאו מן הסלע עליו
עמדנו. אבי מאידך טפח על חזהו והשמיע קולות של טרזן. זה זמן רב
מאז שגיל, אבי, עידו,  איתן, קרן ואני ביחד. הצבא די הפריד
בינינו, כל אחד היה שקוע בעיסוקיו שלו והנה יום אחד קם עידו
ואירגן לכולנו יום חופש, "טיול לאגם שלא נשכח" הבטיח שמחתי
מאוד לראות את כולם. פשטתי גם אני את החולצה, חושף בטן לבנה
וירדתי לכיוון האגם, טובל את הרגליים במים החמים. קרן ישבה
כמאה מטרים ממני קוראת איזה ספר משעמם. גיל הצטרף אלי, "אז מה,
קשה להיות ג'ובניק אה?" שאל. חייכתי, הבטתי לאחור, ראיתי שם את
איתן ואבי מתקוטטים. "איפה עידו" שאלתי את גיל, גיל הרים את
ידיו. גיל היה בחור גבוה, בעל שער שחור, על וראשו וכן על חזהו.
אהבתי את גיל כחבר, יכולנו לשבת שעות ולא לדבר על כלום, מעין
שתיקת הסכמה שכזו. איתן ואבי קרבו אלינו ואז נשמע קול נפץ
מהדהד. כולנו הבטנו מהר לאחור. "מה זה היה?" שאל אבי. "לא
יודע" השבתי, איתן הצביע במעלה הסלע לעבר אזור שלא יכולנו
להביט לעברו ממיקומנו הנוכחי, "זה בא משם" אמר. יצאנו מהאגם
והתחלנו מטפסים מעט מעלה. היה זה כוך קטן שנוצר ע"י סוף הסלע
ותחילתו של סלע אחר. מרחוק ראיינו כתם קל, מקרוב יותר הבחנו
בדם שהושפרץ לכל עבר ללא כל רסן וגם ברסיסי המוח. מעט מתחת
לזה, ישב עידו בעיניים פעורות, משקפיו מונחים עליו בצורה
עקומה, פיו ניגר דם והקנה של ה 16M תקוע ברובו בתוך פיו.
כולנו עמדנו מספר דקות מביטים בעידו שלנו. הוא לא זז, והפעם גם
לא קפץ וצרח "סתאם, עבדתי עליכם, או ייה!" פשוט ישב שם, מזיל
דם, רגליו עקומות ועיניו עדיין בוהות לעבר נקודה לא ברורה בחלל
האויר. היה קשה לי להביט בו. חזרתי לאגם התיישבתי היכן שישבתי
קודם לכן, טובל את רגליי, משאיר את עידו מאחור. כעסתי על עידו,
כעסתי מאוד. איך הוא היעז! הוא הרס לי את כל הסופשבוע המזורגג
הזה. עכשיו, עד שנמצא מה לעשות איתו, איך נגרור אותו את כל
הדרך בחזרה לכביש הראשי, שבדרך אגב לא קרוב לכאן בכלל.
קמתי על רגליי, חוזר למקום הארוע, היכן שהמטרד יושב לו ללא
ניע. איתן רכן לעברו, אוחז במטלית לחה מנגב את כתמי הדם מפניו,
מיישר אותו, "מה עכשיו?" שאלתי בטון רוטן כילד קטן. "לא יודע"
השיב איתן. אבי גם הוא התכופף לעבר עידו, החל מפשפש בכיסיו,
מוציא את הארנק. "הוא כבר לא ישתמש בזה" אמר, חייך ודחף לכיסו.
גיל לקח את הרובה הפך אותו בידיו, "ה- 16M הזה נראה כמו חדש,
אולי אני אשמור אותו" מילמל, "סה"כ, זה יתאים לאוסף המחסניות
שלי".
איתן היסס לרגע והביט בעידו. "היה משהו שתמיד רציתי לקחת
ממישהו ואף פעם לא היתה לי את ההזדמנות" לחש, הוא ניגש בצעדים
קטנים לעידו, מתכופף לעברו, לקח בידו האחת את משקפיו ועוצם
בידו השנייה את עיניו של עידו. לאחר מכן החזיר את המשקפיים
למקומם. לקח שאיפה ארוכה ושבר את הדיסקית שלצווארו של עידו, את
החצי השני שם בכיס חולצתו.
הכל הביטו לעברי, "ומה אתה תיקח?" שאלו. אני ידעתי מה רציתי
לקחת. את הדבר היחיד שאהבתי, את המטרד העלוקה הזה. את עידו.
חזרתי למקום שבו הנחנו את התיקים, לבשתי את בגדי בחזרה, ושפכתי
את כל מה שהיה בתיקי. חזרתי לעידו, והושבתי אותו בתוך התיק. אך
עידו היה גדול מדי בכדי להיכנס, ידיו גלשו החוצה וכך גם רגליו
וראשו. הוצאתי את הסכין החדשה שקניתי, והתחלתי מנסר אט אט את
שני ידיו, היה זה קטע מגעיל למדי, בתחילה דם רב השפריץ החוצה
ואח"כ כשהגעתי לעצמות הסכין השמיע קול חיתוך נוראי שעשה לי
צמרמורת. בסוף הצלחתי, הייתי כולי מלוכלך בדם אך ידיו של עידו
היו גם הם בתוך התיק. את הרגליים לא רציתי, לא היה לי שימוש
בהם בכל אופן. הרגליים הם החלק הכי שולי, אתם לא חושבים? מי
בכלל אוהב רגלים. ולכן כשחתכתי אותם לא השתדלתי לחתוך אותם ישר
כמו את הידים. לבסוף נשאר לי רק הראש. הוא היה החלק הכי חשוב.
רציתי שהוא ישאר איפה שהוא, ואז אוכל לתלות אותו בחדר שלי ביחד
עם הגוף. אבל לא היה לי מספיק מקום בתיק, אז נאלצתי לחתוך אותו
גם.
לאחר שסיימתי רכסתי את התיק ואז נזכרתי בקרן, הפנתי מבטי אליה,
"סליחה קרן, שכחתי אותך, רוצה משהו מעידו, אולי את הרגלים?"
שאלתי, מנסה להיפטר מהעודפים. קרן הנידה בראשה לשלילה, "לא זה
בסדר, אני את שלי לקחתי" ענתה. "ומה את לקחת?" שאל איתן. "אני,
אני לקחתי את נשמתו" חייכה את חיוכה השטני.