פסקתי מלבכות. מחיתי את הדמעות בשרוול חולצתי. הבטתי מעלה
"למה?, למה?" שאלתי, אך תשובה לא באה. קמתי על רגלי וצעדתי
באיטיות ובהססנות לעבר קצה הצוק, למטה היה תהום אחד גדול
ורחוק. הדרך לתהום היתה חומה ורצופה בענפים דקים קוצניים שיצאו
מן ההר עליו עמדתי. רק המבט מטה הפחיד, שלא לדבר על לקפוץ לשם.
שוב נזכרתי בה. "הילה! הילה!" קראתי ועיניי מכווצות ומנסות
לראות דבר מה בתחתית התהום, שאין אני בטוח כי אפשר לראות עד
לשם. "הילה!" המשכתי, "את שם?!". לרגע קיוותי ששמעתי את זיו
קולה הענוג, אך היתה זו הרוח, בזה לי, נושבת בחוזקה ומתעתעת
בי. נעצבתי עד מאוד כשהבנתי שאין היא הולכת לענות, "הילה! אם
את שומעת אותי ואם לא, אני אוהב אותך!!!" קראתי בקול ושבתי
לבכות. אנשים החלו להצטופף סביבי מביטים מטה. איש גדול אחד קרב
אלי וחיבקני, אמר "לא נורא, יהיה בסדר" השתחררתי מאחיזתו, לא
יכול לשכוח את להט אהבתי אלייך הילה שלי, להט ששום אש שבעולם
לא תוכל להבעיר מחדש. קרבתי עוד קמעה לעבר הקצה, צורח בקולי
קולות, "הילה! הילה שלי, יקירתי, לא משנה לי דבר שבעולם, רק
את, את!" לא יכולתי יותר, זכרתי את כל התיכנונים שהיו לי, את
החתונה, את השימלה הלבנה הצמודה שתלבש, השימלה הקטנטנה הזו,
שהבליטה את שדיה המופלאים את ביטנה היפה ומן הסתם את רגליה
הארוכות שלהם יכולתי לסגוד יומם וליל. שיערה הענוג גולש על
החלק החשוף של שמלתה מאחור, ומסביב ראשה זר של עלי דפנה. ואני
אהיה בחילפת הערב השכורה, אוחז בידה, ואח"כ רוקד עימה ריקוד
אחד. קורץ בעייני והיא מבינה, מהנהנת בראשה, בורחים לצד מכל
ההמון, מביטים זה לעבר זו, אוחזים ידיים, מתחבקים חיבוק חם,
חיבוק של פעם בחיים. אני מרגיש את הלמות ליבה בחזי, ואת הבל
פיה בצווארי, רטט עובר בכל גופי ואח"כ אנו מתנשקים. "הילה!"
צעקתי ונפלתי על בירכי, "אני לא מאמין" מיררתי בבכי. "את לא
איתי יותר אף פעם". השפלתי מבט וישבתי לי שם, כך מספר רב של
דקות. קמתי בעניים אדומות ורק אז הבחנתי בכל האנשים שעמדו
סביבי והביטו בשקט. "אני ממש מצטער בן" פנה אלי אחד קשיש, "אין
לי מושג מה לומר לך" פנתה אחרת. "זה בסדר" עניתי, "אני אתגבר"
הבטתי שום לקצה הצוק ושאלתי "סתם כדי לדעת, אם מישהו נופל מטה,
אין סיכוי שהוא ישרוד?" "אני חושש שלא" ענה הגבר הענק בעל השפם
שניסה לחבקני קודם לכן, "אני מבין" הנהנתי לאות הסכמה ועיניי
דמעו. ירדתי מצידו השני של ההר, שם חיכתה לי מכוניתי, ניכנסתי
פנימה והתחלתי נוסע בחזרה, הביתה.
הביתה הגעתי, החנתי את האוטו ויצאתי, הבטתי לאחור, לעבר הקצה
השני של הרחוב, הוא היה ריק, הסתובבתי בחזרה, ושם היא היתה,
הילה. היא הלכה לעברי, לבושה בחולצה לבנה עם צוואון V, אוחזת
בתיק המסמכים שהיא תמיד נושאת עימה. חצאית קטנה, גרביונים
לבנים ומגפי בוקרים אדומים. ליבי החסיר פעימה. "הילה" מילמלתי
בליבי. היא התקרבה אלי, עד שעמדה לידי ממש, והמשיכה הלאה. שוב
נזכרתי בחתונה שתכננתי לנו. או אילו רק היה לי את האומץ לגשת
אליה פעם אחת, ולומר לה "שלום, נעים מאוד". |