בין "ההגנה" ל"מרכז סבידור" הוא עלה
מר שלוש-ארבע-אחת-שלוש-שלוש-ארבע.

כשפניו מעט סמוקות ורעד בידיו
ליד בחור נאה מצא לו הוא מושב.

וכמו ניסה הוא לפתוח בשיחה
או לגנוב מעט חום אנושי והבנה
אך הנער הרכיב משקפי-שמש כהות
אז אותו מר צמצם עיניו
לכדי סדק צר
מאחורי זגוגיותיו הקרות.

ומאחוריהם לצידי עסקו שניים
באימוץ אנליטי-מוחי
בהבנת קשרים מילוליים:
B הוא סוג של A
ו-A כאן עליון מ-B
ושם B מופק באופן חיובי מ-A
ואי-שם הוא רק תוצר שלילי.

והרכבת שועטת קדימה
צוננת מבפנים תחת החום היוקד
ועובר לו כרטיסן, איש-בטחון וגם מוכר מהסס:
"צהריים טובים, בייגל'ה, כריכים
שתייה קרה, יש כאן הכל - התרצו להזמין?"
עובר וחוזר שוב ושוב כמנטרה יבשה בין הנוסעים.

ואני משנן לעצמי בפנים בקול משתומם נורא
כמה שלו ורגוע הוא נראה,
מר שלוש-ארבע-אחת-שלוש-שלוש-ארבע.

וליד הרצליה דמות קרטון דהויה
ניצבת מנופחת-חזה ובטוחה בעצמה.
ואני תוהה עד כמה שגה
או שבעצם מעולם לא היה ולא נברא.
אייה מדינת הרווחה,
אייה מדינה עם פיתוח טכנולוגי וסביבתי באותה כפיפה?
אייה אותה מדינה ליברלית, חילונית ומשכילה?

וכשמגיעים לחוף הכרמל
לים הים העמוק והמהפנט
ירד מר שלוש-ארבע-אחת-שלוש-שלוש-ארבע מוקדם
לפני כולם.
ירד ולא אמר דבר.

לו זה הספיק, הוא היה מוקסם.


נכתב ב-19 ביולי, 2005