אפריים שכב במיטתו מנמנם את תנומת הצהריים הקבועה שלו. מחשבות
על טוטו ועל הפלמ"ח מנעו ממנו לשקוע בשינה עמוקה. מצד שני,
כשאדם מגיע לגיל שמונים ושלוש וחצי, מותר לו שמחשבות כאלו יהיו
הדבר שיטריד את מנוחתו.

בשעה עשרים לשתיים בדיוק נשמע קול התרסקות אדיר מחוץ לחלונו של
אפריים.

אפריים מיהר לקום לתפוס את הנאגאן הישן שהוא מחביא מתחת למיטה
עוד מתקופת אלטלנה וניגש לחלון. בחניית הבניין שלידו, בוגרשוב
34, היה שרוע על גג מעוך של אחת המכוניות בחור יאפי למראה
בשנות העשרים לחייו בעל מכנסיים חומים כהים וחולצה סגולה
מכופתרת.
"אוי ויי! האצ"ל נוקמים בתל אביב!" אפריים הזדעק ורץ החוצה
מדירתו בקומת הקרקע כדי לסייע לבחור ולחסל כל מחתרת יהודית
שמנסה לפגוע בעיר שלו.

הבחור התחיל לזוז קצת. אפריים, אחרי שבדק בוודאות ש"החברים של
ז'בוטינסקי" לא באזור, משך את הבחור מהגג של המכונית לחניית
האספלט בצילו של עץ ונתן לו כמה סטירות כדי להעיר אותו.

הבחור פקח את עיניו. "אני מת?"
"לא" ענה אפריים והבחור נראה מאוד מאוכזב "איפה הם?"
"מי"
"אלה שזרקו אותך."
"אף אחד לא זרק אותי" עכשיו היה תורו של אפריים להיות מאוכזב.
הבחור התחיל להזיז את הידיים והרגליים ולאט לאט קם מהאספלט.
"אני לא מאמין, אפילו עצם לא שברתי... קומה שישית והכל
שלם..."
"תגיד איך נשמעת לך כוס וויסקי?" אפריים החליט, למרות האכזבה
מזה שמלחמת האחים בישראל טרם הגיעה, לקחת יוזמה ולעזור לבחור.
"די טוב, בינתיים."
"אז בוא ניכנס, אני אפריים."
"חיים"
"נעים להכיר"

בפנים אפריים מזג לחיים ולו כוס וויסקי מבקבוק חדש מארון
המשקאות שלו. הוא סיפר לחיים שניים-שלושה סיפורים מתקופת
הפלמ"ח ואיך שאנשים נפלו לו כבר פעם מהשמיים, אחר כך מזג להם
עוד כוס וויסקי ושאל את השאלה המתבקשת.
"למה קפצת?"
"תראה יש לי בעיה, אתה מבין..."
"איזה בעיה?"
"התמכרות כזאת. זה מורכב...

"הכל התחיל בקיץ 1980, כשהייתי בן ארבע, בחוף מציצים. הלכנו כל
המשפחה לים - אבא, אמא, אחי הגדול - מאור ואני.
אמא הייתה לבושה בשמלה פרחונית ואבא הסתובב עם מכנסיים שיותר
קצרים מבוקסר וגופיה כחולה - אתה יודע בגדים של האייטיז שאף
אחד לא היה הולך איתם היום..."
חיים הסתכל על הבגדים שאפריים לבש.
"בכל מקרה... אבא הביא את הסירה המתנפחת שלנו ואמא רחצה במיוחד
פירות.
אכלנו ונהננו והיינו מלאים בזפת ובג'יפה כשיצאנו מהמים ואז אמא
אמרה שיש לה הפתעה בשבילנו.
כל אחד מאיתנו קיבל מסטיק בזוקה בטעם אחר. אני קיבלתי בזוקה
ענבים.
שמעתי על זה הרבה. על בזוקה ענבים. החבר הכי טוב שלי, תומר כבר
אכל בזוקה ענבים אבל בשבילי - זאת הייתה הפעם הראשונה.

פתחתי את העטיפה ואמא הקריאה לי את הבדיחה. בזוקה ג'ו 45 -
הבזוקה ג'ו הראשון שלי. אחרי זה היא אמרה לי "חיים אתה יודע מה
עוד יש פה? יש כאן עתידות, העתיד שלך נמצא בבזוקה ענבים."
וצחקה.
ואז היא הקריאה את ה"עתידות": "היום יקרה לך משהו מרגש
במיוחד."
אני זוכר שאז נורא התלהבתי. תחשוב על זה, ילד בן ארבע שאומרים
לו שמשהו מאוד מרגש יקרה לו... ואז הכנסתי את המסטיק לפה...
הגוף מגיב לזה ישר, אתה יודע? הוא ישר מרגיש את הרכב של
המסטיק. עוד לא הספקתי ללעוס וכבר הפה שלי היה מלא ברוק כמו
תאילנד אחרי צונמי. ואז נשכתי את המסטיק בפעם הראשונה. זה היה
פשוט מדהים... זה בלתי ניתן לתיאור.
אתה מרגיש עם כל לעיסה איך משתחררת כמות של גלוקוז ונספגת לך
במחזור הדם שמתחת ללשון לפני שסיימת להרים חזרה את השיניים.
לפני שאתה יודע המוח שלך בהייפר ויש לך היי מטורף."

"היי... כזה של נרקומנים?" אפריים שאל בתמיהה.

"בערך... כן... זאת הייתה הפעם הראשונה. ובפעם הראשונה, כשאתה
בן ארבע אתה יודע שזה בגלל הים והפירות ואמא ואבא והעתידות
הבטיחו שיהיה לך יום מרגש. אבל שבוע אחר כך הייתה בגן מסיבת
יומולדת לשולי וחילקו לנו שקיות הפתעה. בתוך השקיות הפתעה -
קיבלתי בזוקה ענבים. בסוף היום רצתי איתו הביתה לאמא וביקשתי
שתקריא לי את הבדיחה - בזוקה ג'ו 94 ואת העתידות: "בעוד עשרים
שנה תהיה מנהל חברת מחשבים". הפעם השנייה, בפעם השנייה אתה כבר
יודע שמה שעושה לך טוב זה לא העוגת שוקולד ולא הזר מריחואנה
שאמא של שולי הכינה לה, זה המסטיק שעושה לך את זה.

את המסטיק השלישי כבר קניתי לבד בדמי כיס שביקשתי מההורים. זה
היה חצי שנה אחרי וכבר למדתי קצת לקרוא. לא רציתי שיקריאו לי
את הבדיחות והעתידות - רציתי לדעת לבד. ההורים שלי היו מאושרים
עד הגג - הילד בן ארבע ועשרה חודשים והוא כבר יודע קצת לקרוא.
בכל מקרה קניתי את המסטיק. בזוקה ג'ו 63 קראתי את הבדיחה
והעתידות, רק כדי למתוח את הרגע שהמסטיק ייכנס לפי.

ככה זה המשיך. מאז כולם הכירו אותי כ"חיים בזוקה ענבים" בכל
מקום שהייתי הולך הייתה איתי שקית של בזוקה ענבים. אף אחד לא
הבין מה זה עושה לי. נכון, הייתי קצת יותר היפר אקטיבי כשהייתי
לועס וקצת יותר פסיבי משאר הילדים כשלא היה לי מסטיק אבל זה לא
תבנית שאפשר לשים לב אליה כשאתה ילד. הגלוקוז עזר לי להתמודד
עם מבחנים ועם לימודים. הייתי בין השחקנים הטובים ביותר בקבוצת
הילדים של מכבי תל-אביב בכדורגל. כשכולם התחילו לעשן אני לא
הרגשתי צורך מיוחד לעשות את זה. היו לי את המסטיקים שלי וזה
הספיק לי.

בגיל שש-עשרה כבר למדתי תכנות והייתי בין הראשונים בארץ שהקימו
BBS. אז הכרתי את רונית, הכרנו ביום העצמאות במנגל אצל חברים
של המשפחה כשעשיתי להם תצוגת בלונים עם הבזוקה ענבים שלי.

לקראת הגיוס העניינים התחילו להסתבך. בזוקה ענבים הפך להיות
נדיר יותר. כבר לא ניתן היה למצוא אותו בכל פיצוציה ובכל
סופרמרקט שכונתי. תוך שנתיים יכולתי למצוא אותו רק בשוק הבדואי
בבאר שבע או במכולת הסינית בשוק הכרמל.
הייתי קונה כמויות ולוקח אותם איתי. שירתתי אז בלבנון. הכפריים
הלבנונים היו מבריחים לנו סמים, אלכוהול ואני ביקשתי מאחד מהם
שישיג לי בזוקה ענבים מלבנון. אבל זה לא היה אותו דבר. החומר
היה מעורבב והטריפים היו רעים. בפעם הבאה שפגשתי אותו, פוצצתי
אותו במכות..."

"לא יפה להרביץ לערבים אם הם לא התחילו איתך קודם... ככה
החבר'ה מהאצ"ל עושים..." אפריים מילמל בזמן שהוא מוזג לעצמו
כוס נוספת.

"אני יודע, הוא לא היה אשם... הפסיכולוגים אמרו שסבלתי מלחץ
פוסט-טראומתי בגלל ששבוע לפני זה נהרג לי חבר שעלה לעשן על הגג
של המוצב. אבל זה היה בגלל המסטיק. אחרי חצי שנה כבר הייתי
משוחרר."

"ומה אז?"

"בגיל 23 הקמתי חברת מחשבים. בדיוק כמו שאמרו העתידות. בגיל 24
התחנתי עם רונית ובגיל 25 כבר היה לנו כלב. החיים היו טובים
ועדיין היו לי מספיק מסטיקים. רונית לא כל כך אהבה את זה שאני
לועס מסטיק בזמן הסקס שלנו אבל היא התרגלה במשך השנים.
לפני שנתיים נגמרו המסטיקים גם בתל-אביב וגם בבאר שבע. פירסמתי
מודעות בעיתון ובאינטרנט והתחלתי לחפש בכל הארץ. נעדרתי מהבית
ומהעבודה ימים ושבועות. הייתי נורא. ממש לא אנושי. כמו חיה.
מגיע לעיר ומתחיל לרוץ מפיצוציה לסופרמרקט לקניון... פה ושם
הייתי מוצא מנה או שתיים, תמיד הייתי לוקח ישר, על המקום לא
שומר לאחר כך, כבר לא חשבתי אתה מבין?

רונית והחברים שלי מהעבודה שלחו משטרה לחפש אותי אחרי שנעלמתי
לשבוע. מצאו אותי ביציאה מטייבה מעולף באוטו עם ארבעים ושבע
טרופיות ענבים מרוקנות.
אחרי זה כבר הסכמתי לקבל טיפול, ידעתי שאני לא יכול להרשות
לעצמי לרדת יותר נמוך מזה. ראיתי את עצמי במצב הכי גרוע שלי -
טרופיות ענבים! מטייבה!

אחרי שנה במוסד גמילה מהפרעות אכילה יצאתי נקי. מעשן ושותה אבל
נקי מבזוקה ענבים. מאז הייתי נקי שמונה חודשים. זה לא פשוט את
יודע? לפעמים הייתי מתעורר בלילה שטוף זעה אחרי שכל הלילה
חלמתי על משפטים של "הידעת?".
לפעמים בעבודה העור שלי היה מתחיל לגרד והמוח שלי היה צועק לי
שהוא רוצה גלוקוז ענבים...
אבל נשארתי נקי. עד היום. היום קיבלתי מעטפה בדואר רשום, מבן
דוד שלי בארצות הברית. הוא נפגש לפני חודש במודעה שלי בפורומים
באינטרנט. הוא מצא אצלו שלושה בזוקה ענבים ישנים והחליט לשלוח
לי אותם.
היום הם הגיעו. פתחתי את המעטפה שפכתי את שלושת המסטיקים על
השולחן וקראתי את המכתב. ואז הסתכלתי עליהם. הם קראו לי. זה
גורל. כמו שאמא אמרה: "העתיד שלך נמצא בבזוקה ענבים."
אז אמרתי שאני חייב, רק בשביל לקרוא את העתידות. ופתחתי את
הראשון וקראתי את הבדיחה - בזוקה ג'ו 104 ובעתידות היה כתוב:
"היום תפגוש מישהו מעניין".
לפני ששמתי לב המסטיק כבר היה בפה שלי וחשבתי. 'לא נורא, זה רק
לזכר הימים הטובים...'

חיים השתתק.
אפריים נעץ בו מבט. "מה, בגלל זה קפצת?"
"לא." חיים היה שבור "כשפתחתי את העטיפה השנייה. קראתי את
הבדיחה."
"נו?"
"בזוקה ג'ו 12."
אפריים התקשה להבין. "ומה הייתה הבעיה?"
חיים הוציא מכיס המכנסיים שלו מעטפה ארוכה. על המעטפה היה כתוב
'לרונית'. הוא פתח את המעטפה. בתוכה הייתה פיסת נייר קטנה
שבראשה כתוב BAZOOKA JOE.
בתחתית הבדיחה הגרועה באנגלית היה כתוב: "עתידות: בגיל 21 תגיע
לירח".
אפריים הרים את מבטו מהבדיחה לחיים.
חיים הסתכל עליו עם דמעות בעיניים. "את גיל עשרים ואחת העברתי
במארבים וסיורים בלבנון. תאר לעצמך שיכולתי להגיע לירח..."
חיים הוריד את הוויסקי שנשאר לו בכוס בנסיון להוריד את הגוש
בגרון. הוא שלח את ידו לבקבוק וגילה שהוא ריק והוא שתה רק שתי
כוסות.
"בגיל עשרים ואחת..." אפריים מילמל תוך כדי שהוא מתרומם
בזהירות מהכסא. "עצרו אותי ואת יצחק על אחזקת נשק... שש שנים
אחר כך ראיתי אותו טובע מולי. תאר לך..." אפריים השתתק, גם
בעיניו היו דמעות. הוא רק המשיך לדדות לכיוון ארון המשקאות
שלו.